אם הייתה אמת מוחלטת, היא הייתה אמורה למלא את הכל, אז איך בכל זאת נוצרה שאלה - מהי האמת המוחלטת? איך נוצר חלל פנוי של חוסר הבנה?
וזו בעצם התשובה שאם אתה מניח שחוסר ההבנה הוא לא האמת המוחלטת, כלומר שהוא נפרד ממנה, אז תמיד תהיה לך שאלה, מהי האמת המוחלטת...
אם אין לך משמעות בחיים ורע לך מכך, אז הנה לך משמעות - חיפוש משמעות בחיים, בהצלחה.
יש אנשים שנדמה להם, שיש סיבה שחייבה אותם לעשות פעולה כלשהי, לדוגמה - אנשים שנבגדו ובעקבות כך התגרשו, ומה ההוכחה שלהם כביכול?
שאילולא היו נבגדים, לא היו מתגרשים (שמי אמר שזה עצמו נכון). אבל מה בעצם הם מפספסים?
שיש הבדל בין סיבה מחייבת לסיבה מאפשרת, דהיינו שייתכן מאד שתוצאה מסוימת לא הייתה קורית אילולא הסיבה שקדמה לה, אבל זה לא אומר שהסיבה חייבה את התוצאה, כי התוצאה היא רק אפשרות.
האפשרות היחידה שקיימת היא שלא יהיה לך ותרצה ומי שחולק על זה, כלומר הוא שולט ברצון, גם אז קיימת רק אפשרות אחת - שטוב לך, כי אתה זה שבוחר לרצות...
זה שלא הגיוני לך כרגע שממהות אחת חסרת צורה נתהוו צורות שונות, לא אומר שזה לא ככה באמת, ומי שמנסה להתכחש לכך שיש צורות שונות, בעצם כולא את עצמו בצורה מצומצמת, שהיא הניגוד לכך שיש צורות שונות, והוא סובל בדיוק כמו כולם.
כשהאדם שואל - "אין לי זוגית \ בריאות \ כסף ורע לי, מה לעשות?" הוא בעצם לוקח מחויב והופך אותו לאפשרי.
למה? כי "אין לך" זו המציאות, ואתה שואל מה לעשות? כלומר אתה רוצה את ההפך של האין, ולמה? כי אתה מסוגל לדמיין אפשרות של יש.
אבל למה האדם הוא שקרן? כי האם באמת כשהוא מדמיין את עצמו עם "יש זוגיות \ בריאות \ כסף" הוא מדמיין הפך מוחלט למצב ה"אין" שעליו הוא מתלונן?
והתשובה היא, שהוא לא באמת מתאר את ההפך, אלא רק את התוצר הסופי שבו האין הפך ליש. האם באמת תיארת את כל התהליך שאפשר את זה שאותו אין לי יהפוך ליש לי?
משל למה הדבר דומה? לאדם ש"מסוגל לדמיין את עצמו לא נשרף מהאש" אבל האם הוא באמת תיאר את כל התהליך שאפשר את זה שהאש לא תשרוף אותו?
כי אם לא, אתה בעצם תיארת מישהו אחר, שרק דומה לך, שלו יש גם היסטוריה \ יכולת שונה שהובילה אותו להיות עם מה שאין לך.
ומצד האמת, אם תגיד שאתה מסוגל לדמיין הפך מוחלט, כלומר אתה מסוגל לתאר תהליך מלא שיוביל לתוצאה הפוכה, זה בעצם אומר שגילית את הפתרון להפוך את האין שלך ליש, ככה שהאין שלך הוא לא באמת אין, אלא הוא שקר בבחירה חופשית מלאה שלך, למה? כי אתה רוצה לסבול, חד וחלק.
כי מצד האמת יש רק אפשרות אחת, ותחושת ה"אני" נוצרת, רק בזכות הפלא, דהיינו הדמיון שיש אפשרות הפוכה.
האדם רגיל להסתכל על הצורות החיצוניות ולא על המהות, כגון לדוגמה בעניין הסבל, שנדמה לאדם שכדי להיות מאושר, עליו להפוך אין (בריאות, זוגיות וכו') ליש, במקום להבין שאין לי ויש לי, אלו שתי צורות שמסתירות את הצרה האמתית שהיא ה"רוצה את היש" ולא רוצה את ה"אין".
גם כשהאדם מתבונן על הרצון, נדמה לו שהבעיה היא בכך שהוא רוצה את היש ולא רוצה את האין, אבל מצד האמת אלו רק שתי צורות של סבל \ חיסרון גדול יותר שמכיל את שניהם, כי המהות של רוצה משהו ולא רוצה את ההפך, היא הרצון עצמו, שהוא ממשיך להיות קיים בשתי הצורות הנ"ל, כי לא משנה מה אתה רוצה, אתה עדיין תקוע עם הרצון, שהוא ידיעה שחסר לי משהו.
וכו'
יש אנשים שנדמה להם שהם רחמנים מאד גדולים, אבל מה שהם מפספסים זה, שבכל פעם שאתה חווה חמלה כלפי משהו מסוים, אתה בעצם מתאכזר לקיומו של הפך אותו רעיון.
ויש כסילים, שכאשר הם שומעים אמירה כזו, התגובה הראשונה שעולה אצלהם היא: "אז מה אתה אומר שצריך לעשות לשדוד \ לרמות וכו' אנשים אחרים?"
ואותם כסילים לא הבינו בכלל את הרעיון, שכ - ל דרך כוללת בתוכה גם אכזריות וגם חמלה, גם אם תבחר לרמות מישהו, אתה בעצם מתאכזר לרעיון של לא לרמות אותו, ככה שאין צורך לשנות את המעשים, אלא רק להבין את עצמך...
למה אנשים רוצים בוס "נחמד" שיחייך אליהם בבוקר ויגיד להם שלום? מה השכל שבדבר?
לכאורה, מה נתן לאותו עובד שהבוס חייך אליו, הרי בעוד רגע הוא יצטרך לחזור לעבוד?
והתשובה היא שאותו חיוך, נתן להם לרגע את האשליה, שיש להם בחירה ושהעבודה לא נכפית עליהם, שהם כביכול עובדים אצלו בהתנדבות...
וכך גם האדם שרץ כל הזמן למלא את הרצונות של עצמו, אם פעם אחת הוא היה חווה את אותו המרוץ כמי שמנהל אותו, הוא היה חווה בחירה בחירה חופשית על הכל.
דהיינו הוא היה חווה שכל רצונו מלא בשלמות, ועכשיו הוא ממלא אותו עוד פעם...
אם אתה רוצה את מה שקורה ואתה יודע שאתה רוצה את זה, אז אתה עדיין לא רוצה את כל מה שקורה, כי אתה מבין מה זה אומר "לא לרצות את כל מה שקורה" ואוטומתית אתה מפחד מכך שיבוא יום שיקרה ההפך...
הדבר היחיד שאדם מחפש, היא להשיג התאמה בין רצונו לבין המציאות, שפעם אחת הוא ירצה בשלמות את מה שקורה...
כשמישהו מנסה להוכיח שמשהו מחויב, הוא בעצם מוכיח שהוא אפשרי, כי הנכונות שלו תלויה בנכונות ההוכחה / בסיבות כלשהן, המחויב עצמו - אין לו הפך, הוא נכון מצד עצמו.
כשהמדענים אומרים שאחרי המוות אין כלום, הם צודקים!! באמת אחרי המוות - יש כלום.
אנשים בטעות חושבים שיש מילוי רצון שגורר אחריו תחושת טוב, אבל האמת היא שמילוי הרצון הוא עצמו הטוב.
על אותו משקל, יש כאלה שחושבים שיש "אני" שמפריד בין יש לאין, אבל האמת היא שהנפרדות בין יש לאין היא עצמה ה"אני".
אני רוצה את השלמות = זה שחסר בשלמות את השלמות חסר את השלמות...
חסר את השלמות בשלמות=זה ההוא שלא חסר שום דבר, כי להיות חסר משהו בשלמות, פירושו שאין שום אפשרות שזה לא יהיה חסר, ולכן ממילא אין חיסרון. והחלק השני "חסר את השלמות" זה עניין החלל הפנוי, שלמרות שיש אני ללא כל חיסרון, עדיין ממנו יש ידיעה חסרה..
כדי להעלים את הידיעה שיש חיסרון אתה צריך שתהיה לך ידיעה שאתה רוצה להיפטר מהידיעה שיש חיסרון ואז מה יקרה? תגלה שאתה בלופ...
ה"אני" הוא חיסרון, אך הוא לא חיסרון שאפשר למלא, כי כדי למלא חיסרון אתה צריך לרצות למלא אותו, ותחושת האני קודמת לרצון למלא משהו...
ה"אני" האמתי של האדם, הוא רצון לאינסוף...
כי החיפוש של האדם נחלק לכמה שלבים
בהתחלה נדמה לאדם שהסבל שלו תלוי באם תהיה לו אהבה או בריאות או כסף והוא רודף כמו משוגע אחר הדברים הללו.
ואחר כך האדם מתבונן וקולט שהבעיה היא לא במה שיש או אין לו, אלא הבעיה היא ברצון שלו, כי אף רצון הוא לא מחויב, כי אם רצון כלשהו היה מחויב, לא יכולת לדעת שאתה רוצה אותו ולסבול מעצם הידיעה על כך, כי רצון מחויב פירושו רצון שאין אפשרות שלא לרצות אותו, וגם לא יכולת לדעת שאתה כן רוצה אותו והעשייה הייתה קורית מעצמה.
ומהרגע שהאדם חושב שהוא זה רצונו (מזדהה עם רצונותיו החיצונים), אז האדם כבר נעשה "משהו" ואין לו אפשרות להשיג את השלמות, כי השלמות לא יכולה להימצא בתוך צמצום ובתוך ישות סופית, ואז לא משנה מה ירצה האדם הוא לא יכול להשיג את האושר, כי גם הרצון לא לרצות הוא עצמו רצון, גם הרצון לשלמות הוא חיסרון, וגם השגת השלמות בדמות של היפטרות מהרצון, משאירה אותך בחיסרון, כי עדיין נשארת ידיעת האני, שהיא הבסיס שעליו נבנים כל הרצונות.
ואחרי שהאדם שואל את עצמו על הרצונות החיצוניים"למה אני רוצה את הדבר הזה?" הוא מנטרל את החשיבה שהרצונות החיצוניים מחויבים, ומגיע לסיבת הסבל שלו, דהיינו שגם אם יהיה לו את כל מה שהוא רוצה, הוא עדיין לא יהיה מאושר, כי יש ידיעה שקודמת לרצון, שהיא ידיעת ה"אני" שהוא ההפרדה בין היש והאין, שקיומו מחויב, כי אין אפשרות לרצות להעלים את האני, כי האני קודם לקיומו של כל רצון נפרד.
ולכן גם מי שאומר "הבנתי שהבעיה היא האני" בעצם משקר את עצמו, כי מי הוא זה שהבין שהאני הוא בעיה? האני עצמו, ששוב יוצר רצון חיצוני לאני להיפטר מהאני, ששוב האדם מזדהה עם רצון שהוא חיסרון וסבל
וגם האמירה "אני יודע שאני קיים", היא שקר, כי ה"אני" הוא קודם גם לקיום הידיעה שהוא עצמו קיים, ואז האדם רואה שה"אני" הוא בעצם חיסרון, אבל הוא חיסרון מושלם, דהיינו ללא צורת החיסרון היחסי, כי חיסרון מושלם הוא חיסרון מחויב הוא חיסרון שאי אפשר למלא, דהיינו הוא חיסרון שאין בו רצון למילוי והאדם רואה שהאני שלו הוא כלום ממש, ו"אני רוצה משהו" זה בעצם כמו לומר "החיסרון המושלם רוצה משהו", לכן אין אפשרות להעלים את האני, כי האני הוא כבר בבחינת איננו.
ומי שהוא בבחינת כלום, הוא יכול להכיל בתוכו את כל הרצונות שבעולם, דהיינו לרצות משהו מבלי להיות חסר אותו.
וזו בעצם התשובה שאם אתה מניח שחוסר ההבנה הוא לא האמת המוחלטת, כלומר שהוא נפרד ממנה, אז תמיד תהיה לך שאלה, מהי האמת המוחלטת...
אם אין לך משמעות בחיים ורע לך מכך, אז הנה לך משמעות - חיפוש משמעות בחיים, בהצלחה.
יש אנשים שנדמה להם, שיש סיבה שחייבה אותם לעשות פעולה כלשהי, לדוגמה - אנשים שנבגדו ובעקבות כך התגרשו, ומה ההוכחה שלהם כביכול?
שאילולא היו נבגדים, לא היו מתגרשים (שמי אמר שזה עצמו נכון). אבל מה בעצם הם מפספסים?
שיש הבדל בין סיבה מחייבת לסיבה מאפשרת, דהיינו שייתכן מאד שתוצאה מסוימת לא הייתה קורית אילולא הסיבה שקדמה לה, אבל זה לא אומר שהסיבה חייבה את התוצאה, כי התוצאה היא רק אפשרות.
האפשרות היחידה שקיימת היא שלא יהיה לך ותרצה ומי שחולק על זה, כלומר הוא שולט ברצון, גם אז קיימת רק אפשרות אחת - שטוב לך, כי אתה זה שבוחר לרצות...
זה שלא הגיוני לך כרגע שממהות אחת חסרת צורה נתהוו צורות שונות, לא אומר שזה לא ככה באמת, ומי שמנסה להתכחש לכך שיש צורות שונות, בעצם כולא את עצמו בצורה מצומצמת, שהיא הניגוד לכך שיש צורות שונות, והוא סובל בדיוק כמו כולם.
כשהאדם שואל - "אין לי זוגית \ בריאות \ כסף ורע לי, מה לעשות?" הוא בעצם לוקח מחויב והופך אותו לאפשרי.
למה? כי "אין לך" זו המציאות, ואתה שואל מה לעשות? כלומר אתה רוצה את ההפך של האין, ולמה? כי אתה מסוגל לדמיין אפשרות של יש.
אבל למה האדם הוא שקרן? כי האם באמת כשהוא מדמיין את עצמו עם "יש זוגיות \ בריאות \ כסף" הוא מדמיין הפך מוחלט למצב ה"אין" שעליו הוא מתלונן?
והתשובה היא, שהוא לא באמת מתאר את ההפך, אלא רק את התוצר הסופי שבו האין הפך ליש. האם באמת תיארת את כל התהליך שאפשר את זה שאותו אין לי יהפוך ליש לי?
משל למה הדבר דומה? לאדם ש"מסוגל לדמיין את עצמו לא נשרף מהאש" אבל האם הוא באמת תיאר את כל התהליך שאפשר את זה שהאש לא תשרוף אותו?
כי אם לא, אתה בעצם תיארת מישהו אחר, שרק דומה לך, שלו יש גם היסטוריה \ יכולת שונה שהובילה אותו להיות עם מה שאין לך.
ומצד האמת, אם תגיד שאתה מסוגל לדמיין הפך מוחלט, כלומר אתה מסוגל לתאר תהליך מלא שיוביל לתוצאה הפוכה, זה בעצם אומר שגילית את הפתרון להפוך את האין שלך ליש, ככה שהאין שלך הוא לא באמת אין, אלא הוא שקר בבחירה חופשית מלאה שלך, למה? כי אתה רוצה לסבול, חד וחלק.
כי מצד האמת יש רק אפשרות אחת, ותחושת ה"אני" נוצרת, רק בזכות הפלא, דהיינו הדמיון שיש אפשרות הפוכה.
האדם רגיל להסתכל על הצורות החיצוניות ולא על המהות, כגון לדוגמה בעניין הסבל, שנדמה לאדם שכדי להיות מאושר, עליו להפוך אין (בריאות, זוגיות וכו') ליש, במקום להבין שאין לי ויש לי, אלו שתי צורות שמסתירות את הצרה האמתית שהיא ה"רוצה את היש" ולא רוצה את ה"אין".
גם כשהאדם מתבונן על הרצון, נדמה לו שהבעיה היא בכך שהוא רוצה את היש ולא רוצה את האין, אבל מצד האמת אלו רק שתי צורות של סבל \ חיסרון גדול יותר שמכיל את שניהם, כי המהות של רוצה משהו ולא רוצה את ההפך, היא הרצון עצמו, שהוא ממשיך להיות קיים בשתי הצורות הנ"ל, כי לא משנה מה אתה רוצה, אתה עדיין תקוע עם הרצון, שהוא ידיעה שחסר לי משהו.
וכו'
יש אנשים שנדמה להם שהם רחמנים מאד גדולים, אבל מה שהם מפספסים זה, שבכל פעם שאתה חווה חמלה כלפי משהו מסוים, אתה בעצם מתאכזר לקיומו של הפך אותו רעיון.
ויש כסילים, שכאשר הם שומעים אמירה כזו, התגובה הראשונה שעולה אצלהם היא: "אז מה אתה אומר שצריך לעשות לשדוד \ לרמות וכו' אנשים אחרים?"
ואותם כסילים לא הבינו בכלל את הרעיון, שכ - ל דרך כוללת בתוכה גם אכזריות וגם חמלה, גם אם תבחר לרמות מישהו, אתה בעצם מתאכזר לרעיון של לא לרמות אותו, ככה שאין צורך לשנות את המעשים, אלא רק להבין את עצמך...
למה אנשים רוצים בוס "נחמד" שיחייך אליהם בבוקר ויגיד להם שלום? מה השכל שבדבר?
לכאורה, מה נתן לאותו עובד שהבוס חייך אליו, הרי בעוד רגע הוא יצטרך לחזור לעבוד?
והתשובה היא שאותו חיוך, נתן להם לרגע את האשליה, שיש להם בחירה ושהעבודה לא נכפית עליהם, שהם כביכול עובדים אצלו בהתנדבות...
וכך גם האדם שרץ כל הזמן למלא את הרצונות של עצמו, אם פעם אחת הוא היה חווה את אותו המרוץ כמי שמנהל אותו, הוא היה חווה בחירה בחירה חופשית על הכל.
דהיינו הוא היה חווה שכל רצונו מלא בשלמות, ועכשיו הוא ממלא אותו עוד פעם...
אם אתה רוצה את מה שקורה ואתה יודע שאתה רוצה את זה, אז אתה עדיין לא רוצה את כל מה שקורה, כי אתה מבין מה זה אומר "לא לרצות את כל מה שקורה" ואוטומתית אתה מפחד מכך שיבוא יום שיקרה ההפך...
הדבר היחיד שאדם מחפש, היא להשיג התאמה בין רצונו לבין המציאות, שפעם אחת הוא ירצה בשלמות את מה שקורה...
כשמישהו מנסה להוכיח שמשהו מחויב, הוא בעצם מוכיח שהוא אפשרי, כי הנכונות שלו תלויה בנכונות ההוכחה / בסיבות כלשהן, המחויב עצמו - אין לו הפך, הוא נכון מצד עצמו.
כשהמדענים אומרים שאחרי המוות אין כלום, הם צודקים!! באמת אחרי המוות - יש כלום.
אנשים בטעות חושבים שיש מילוי רצון שגורר אחריו תחושת טוב, אבל האמת היא שמילוי הרצון הוא עצמו הטוב.
על אותו משקל, יש כאלה שחושבים שיש "אני" שמפריד בין יש לאין, אבל האמת היא שהנפרדות בין יש לאין היא עצמה ה"אני".
אני רוצה את השלמות = זה שחסר בשלמות את השלמות חסר את השלמות...
חסר את השלמות בשלמות=זה ההוא שלא חסר שום דבר, כי להיות חסר משהו בשלמות, פירושו שאין שום אפשרות שזה לא יהיה חסר, ולכן ממילא אין חיסרון. והחלק השני "חסר את השלמות" זה עניין החלל הפנוי, שלמרות שיש אני ללא כל חיסרון, עדיין ממנו יש ידיעה חסרה..
כדי להעלים את הידיעה שיש חיסרון אתה צריך שתהיה לך ידיעה שאתה רוצה להיפטר מהידיעה שיש חיסרון ואז מה יקרה? תגלה שאתה בלופ...
ה"אני" הוא חיסרון, אך הוא לא חיסרון שאפשר למלא, כי כדי למלא חיסרון אתה צריך לרצות למלא אותו, ותחושת האני קודמת לרצון למלא משהו...
ה"אני" האמתי של האדם, הוא רצון לאינסוף...
כי החיפוש של האדם נחלק לכמה שלבים
בהתחלה נדמה לאדם שהסבל שלו תלוי באם תהיה לו אהבה או בריאות או כסף והוא רודף כמו משוגע אחר הדברים הללו.
ואחר כך האדם מתבונן וקולט שהבעיה היא לא במה שיש או אין לו, אלא הבעיה היא ברצון שלו, כי אף רצון הוא לא מחויב, כי אם רצון כלשהו היה מחויב, לא יכולת לדעת שאתה רוצה אותו ולסבול מעצם הידיעה על כך, כי רצון מחויב פירושו רצון שאין אפשרות שלא לרצות אותו, וגם לא יכולת לדעת שאתה כן רוצה אותו והעשייה הייתה קורית מעצמה.
ומהרגע שהאדם חושב שהוא זה רצונו (מזדהה עם רצונותיו החיצונים), אז האדם כבר נעשה "משהו" ואין לו אפשרות להשיג את השלמות, כי השלמות לא יכולה להימצא בתוך צמצום ובתוך ישות סופית, ואז לא משנה מה ירצה האדם הוא לא יכול להשיג את האושר, כי גם הרצון לא לרצות הוא עצמו רצון, גם הרצון לשלמות הוא חיסרון, וגם השגת השלמות בדמות של היפטרות מהרצון, משאירה אותך בחיסרון, כי עדיין נשארת ידיעת האני, שהיא הבסיס שעליו נבנים כל הרצונות.
ואחרי שהאדם שואל את עצמו על הרצונות החיצוניים"למה אני רוצה את הדבר הזה?" הוא מנטרל את החשיבה שהרצונות החיצוניים מחויבים, ומגיע לסיבת הסבל שלו, דהיינו שגם אם יהיה לו את כל מה שהוא רוצה, הוא עדיין לא יהיה מאושר, כי יש ידיעה שקודמת לרצון, שהיא ידיעת ה"אני" שהוא ההפרדה בין היש והאין, שקיומו מחויב, כי אין אפשרות לרצות להעלים את האני, כי האני קודם לקיומו של כל רצון נפרד.
ולכן גם מי שאומר "הבנתי שהבעיה היא האני" בעצם משקר את עצמו, כי מי הוא זה שהבין שהאני הוא בעיה? האני עצמו, ששוב יוצר רצון חיצוני לאני להיפטר מהאני, ששוב האדם מזדהה עם רצון שהוא חיסרון וסבל
וגם האמירה "אני יודע שאני קיים", היא שקר, כי ה"אני" הוא קודם גם לקיום הידיעה שהוא עצמו קיים, ואז האדם רואה שה"אני" הוא בעצם חיסרון, אבל הוא חיסרון מושלם, דהיינו ללא צורת החיסרון היחסי, כי חיסרון מושלם הוא חיסרון מחויב הוא חיסרון שאי אפשר למלא, דהיינו הוא חיסרון שאין בו רצון למילוי והאדם רואה שהאני שלו הוא כלום ממש, ו"אני רוצה משהו" זה בעצם כמו לומר "החיסרון המושלם רוצה משהו", לכן אין אפשרות להעלים את האני, כי האני הוא כבר בבחינת איננו.
ומי שהוא בבחינת כלום, הוא יכול להכיל בתוכו את כל הרצונות שבעולם, דהיינו לרצות משהו מבלי להיות חסר אותו.
050-3331-331