לא קראתי את הספר, אבל שמו בהחלט מתאים.

כי מה שאני חווה לא פעם הם ייסורים. פשוט כך.

כשמגיעים אליי אנשים ואני לא בטוחה אם מה שעשיתי נכון, אם אני מדייקת, אם אני קולעת בול, אם אני באמת מצליחה לעזור לאדם שמולי - אז אני מתייסרת. אני מתחבטת בכך שוב ושוב, אני מתלבטת לגבי זה קודם כל ביני לבין עצמי ולא פעם גם פונה לאחרים כדי שיביעו את דעתם המקצועית ויעזרו לי בכך.

האמת? זה מעייף ומתיש. הייתי רוצה להיות בטוחה בעצמי, להרגיש שעשיתי כמיטב יכולתי ושמה שעשיתי זה בסדר גמור.

הבעיה היא שאני לא פעם לוקחת יותר מדי אחריות על הטיפול. אם הטיפול לא השיג את התוצאות הרצויות בעיניי, אני מיד חושבת שאולי הדבר נובע ממשהו שעשיתי או לא עשיתי. במילים אחרות, אני לא משחררת.

וזה גורם לי ייסורים. כי זה מיד מעלה את הביקורת העצמית, מעלה ספקות וחששות. "אולי אם הייתי ממשיכה בדרך הזאת", "חבל שלא עשיתי כך" ומחשבות דומות, ואז אני מרגישה רע עם עצמי. אני מתחילה לפקפק בעצמי ו/או בשיטת הטיפול. בעיקר בעצמי.

שוחחתי לא מזמן עם חברה, ענת אקסלרוד, בחורה מקסימה ומטפלת מצוינת ב - EFT. היא אמרה שהיא מצליחה להגיע לטיפול כשהיא לא יודעת. מה זאת אומרת שהיא לא יודעת? הכוונה לכך שהיא מגיעה לטיפול ממקום פתוח ומשוחרר, שממתין בסקרנות לראות מה יקרה בטיפול. מתוך ראייה של המפגש כמסע משותף של המטפל והמטופל.

האמת? זה גרם לי לקנא. לא בצורה רעה, אלא במן תחושה של "אני רוצה גם". גם אני הייתי רוצה להיות מסוגלת להגיע לטיפול ממקום נקי וקשוב יותר, שפחות עסוק בשאלה אם זה נכון ואם אני טועה.

הייתי רוצה לשחרר את הצורך להגיע ל"תוצאות" ואולי מתוך זה התוצאות יגיעו בקלות רבה יותר! אחרי הכל, גם לאדם שמולי יש חלק בעניין