הגיונות על הפילוסופיה הראשונית או בקצרה: הגיונות (בלטינית: Meditationes de Prima Philosophia, בצרפתית: Mditations Metaphysiques) היא מסה פילוסופית מאת רנה דיקרט ונחשבת ליצירתו החשובה ביותר ולפתיחת עידן הפילוסופיה החדשה. במסה זו מנסה דיקרט להוכיח את קיום האל ואת הישארות הנפש, ועל כן הכותרת המלאה הינה: "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית שבהם מוכחים מציאות האל וההבדל הממשי שבין נפש האדם וגופו". המסה התפרסמה לראשונה ב - 1641 בלטינית, אך במהלך חייו פרסם מהדורה נוספת עם תגובות של פילוסופים בני זמנו ותשובותיו אליהן (התפרסמה ב - 1642), וכן תרגום לשפה הצרפתית אשר אושר על ידו.
מבנה ההגיונות
ההגיונות כתובים בגוף ראשון, כמעין אוטוביוגרפיה, כאשר הדובר הוא דיקרט עצמו. יש להניח שמטרתו של דיקרט בכך היא להציג את הפילוסופיה שלו כחוויה אישית אשר הוא מציע לקורא. בעוד הפילוסופיה שקדמה לדיקרט נועדה רק לקהל משכיל ואליטיסטי, ייתכן שמבקש דיקרט להראות כי הפילוסופיה שלו מיועדת לכל, וכל אחד יכול לעבור את התהליך שהוא עבר. ייתכן וזו הסיבה שהספר תורגם לצרפתית עוד בימי חייו, ואושר על ידו. הספר נפתח באיגרת אל המחלקה לתאולוגיה בפאריס, אשר בה מנסה דיקרט להסביר כי אין בכתביו כפירה באל, אלא להיפך, ספר זה יוכל להחזיר את האמונה לספקנים. הדעות חלוקות באשר למניעים של דיקרט לכתוב איגרת זו, אך הרבה מסכימים כי כתב אותה על מנת שלא להסתכן בקונפליקט עם האינקוויזיציה.
מהלכים מרכזיים בהגיונות
דיקרט פותח את הפרק הראשון בהגיונות בטענה שנוכח לדעת כי מספר דעות שהחזיק בהן בעבר התבררו כשגויות. הדבר גרם לו למשבר ביכולתו להבחין בין אמת לשקר. לפיכך, מבקש דיקרט לפתוח במהלך ספקני, ולהטיל ספק בכל מה שניתן עד אשר יגיע לדבר אשר בו לא ניתן לפקפק, וזו תהיה האמת ממנה יוכל לבנות מחדש את מבנה הידע שלו. המהלך הוא מהלך הדרגתי, כאשר הספק הולך וגדל. כאשר מגיע דיקרט לוודאות, הוא מתחל בבניית הידע החדש, שאין להטיל בו ספק. זוהי דוגמה לכך שדיקרט מבקש לפתח מתודה חדשה לעצם רעיון הידע.
טעויות החושים, טיעון החלום
על פי דיקרט, דברים אשר נקלטים מרחוק על ידי החושים (כגון, ציפור הניראית מבעד לחלון) יכולים להיות מוטעים. לפיכך, יש להטיל ספק במידע המגיע מן החושים מרחוק. אף על פי כן, אין נטייה לטעות בדברים הקרובים לחושים, כמו למשל במספר האצבעות בידיך, ולפיכך אין להטיל בהם ספק. עם זאת, דיקרט נזכר כי כאשר הוא חולם, גם חושיו הקרובים מטעים אותו, והוא יכול לשגות ולחשוב, למשל, שהוא פרפר. אין לו קריטריון להבחנה בין החלום למציאות, ולפיכך יש להטיל ספק בחושים כולם.
טיעון האל הרמאי וטיעון השד המתעתע
אף על פי שהחלום הינו שקר, מרכיבי החלום הבסיסיים נכונים גם במציאות. הצבעים אשר מרכיבים את החלום נכונים גם לגבי העולם הממשי, ואינם שקריים. כמו כן, אמיתות פשוטות, כמו העובדה שלמרובע ארבע צלעות, נכונות בהכרח ואין זה משנה אם מדובר בחלום או במציאות. לפיכך מהלך זה אינו גורם להטלת ספק בתבנית החומר, התפשטותו, מספרו, גדלו, כמותו וכולי.
לפיכך מעלה דיקרט את היפותיזת האל הרמאי. אם אלוהים הוא כל יכול, מכאן שבאפשרותו לגרום לנו לטעות באשר לעובדות פשוטות כמו היות המרובע בעל ארבע צלעות. עם זאת, האל הינו טוב אינסופי (לפי ההשקפה בתקופתו, משמעות המילה אל מכילה גם אינסוף מוחלט, טוב אינסופי, היות כל יכול וכו', פיתוח של השקפה זו ניתן לראות בהוכחה האונתולוגית שבהמשך), ולפיכך טיפשי להניח שיטעה אותנו. למרות זאת, אי אפשר להכחיש כי האל הניח לנו לטעות בעבר בקשר לדברים אחרים, ולפיכך ייתכן וירשה לנו לטעות אף לגבי דברים כה פשוטים וברורים.
אולי על מנת לחדד את הטיעון, שהינו קשה לעיכול, מוסיף דיקרט את היפותיזת השד המתעתע, או המלאך הרע. ייתכן כי יש שד מתעתע ורב עצמה הגורם לנו לטעות בכל אשר אנו חושבים, כיוון שהוא שד ולא אל, הוא עושה זאת בכוונה תחילה ומתוך זדון.
הוודאות
רבים טועים לחשוב כי הביטוי "אני חושב, משמע אני קיים" (או בלטינית, cogito ergo sum) מקורו בחיבור זה, אך למעשה מקורו בחיבורו הקןדם של דיקרט מאמר על המתודה. עם זאת, זוהי אכן נקודת הוודאות שאליה מגיע דיקרט מתוך המהלך הספקני. לא משנה באילו טעויות ישויות כל - יכולות ינסו להוליך אותי שולל, עדיין יהיה סובייקט שהוא אני אשר יולך שולל. כל עוד יש לי תוכן מנטלי, אמיתי או שקרי, סימן שאני חושב אותו, יש ישות חושבת. לפיכך, אם אני חושב, אני קיים.
הוכחות האל
דיקרט מציג בהגיונות שלוש הוכחות לקיום האל:
ההוכחה האנתרופולוגית
עובדה היא שאני יצור מטיל ספק. לפיכך, אפילו אני מודע לכך שאינני יודע הכל. אם כך, הינני יצור בלתי - שלם. אם אני תופש את עצמי כיצור בלתי שלם, סימן שבראשי ישנו מושג של אי שלמות, ומכאן חובה שיהיה לי מושג כלשהו של שלמות. אינני יכול להיות המקור למושג זה, שכן אני הינני יצור בלתי שלם. הבלתי שלם לא יכול ליצור את השלם, שכן הסיבה תמיד שלמה יותר מהתולדה שלה. לפיכך יש ישות שלמה יותר, והיא האל.
ההוכחה הקוסמולוגית
אם אני קיים, ואני קיים כי אני חושב, חייבת להיות סיבה לקיומי. אינני יכול להיות סיבת קיומי, שכן אם הייתי סיבת קיומי לא הייתי חסר דבר. אם הייתי מסוגל לברוא את עצמי הייתי מקנה לעצמי את כל השלמויות אשר יש לי את המושג שלהן. גם אם אני קיים מאז ומתמיד, עדיין צריכה להיות סיבה לקיומי, שכן הזמן מחולק ליחידות, ומכאן שעלי להסביר מה סיבת קיומי ברגע נתון זה. אם נבראתי על ידי משהו בלתי שלם שאיננו אל, כגון על ידי הוריי, עלי להסביר את סיבת קיומם ואת סיבת קיומם של סיבת קיומם עד לכדי רגרסיה אינסופית. על מנת לסיים את הרגרסיה יש להודות כי בסוף השרשרת ישנו משהו שלם לחלוטין, הוא האל, אשר הוא כה שלם שהוא גם סיבת עצמו, וסיבת הסיבות.
ההוכחה האונטולוגית
קיום הוא לא תכונה מהותית לדבר מלבד האל. בתוך מושג האל נכלל גם מושג הקיום באופן מהותי, ולפיכך לומר כי האל לא קיים הינה סתירה לוגית.
מבנה ההגיונות
ההגיונות כתובים בגוף ראשון, כמעין אוטוביוגרפיה, כאשר הדובר הוא דיקרט עצמו. יש להניח שמטרתו של דיקרט בכך היא להציג את הפילוסופיה שלו כחוויה אישית אשר הוא מציע לקורא. בעוד הפילוסופיה שקדמה לדיקרט נועדה רק לקהל משכיל ואליטיסטי, ייתכן שמבקש דיקרט להראות כי הפילוסופיה שלו מיועדת לכל, וכל אחד יכול לעבור את התהליך שהוא עבר. ייתכן וזו הסיבה שהספר תורגם לצרפתית עוד בימי חייו, ואושר על ידו. הספר נפתח באיגרת אל המחלקה לתאולוגיה בפאריס, אשר בה מנסה דיקרט להסביר כי אין בכתביו כפירה באל, אלא להיפך, ספר זה יוכל להחזיר את האמונה לספקנים. הדעות חלוקות באשר למניעים של דיקרט לכתוב איגרת זו, אך הרבה מסכימים כי כתב אותה על מנת שלא להסתכן בקונפליקט עם האינקוויזיציה.
מהלכים מרכזיים בהגיונות
דיקרט פותח את הפרק הראשון בהגיונות בטענה שנוכח לדעת כי מספר דעות שהחזיק בהן בעבר התבררו כשגויות. הדבר גרם לו למשבר ביכולתו להבחין בין אמת לשקר. לפיכך, מבקש דיקרט לפתוח במהלך ספקני, ולהטיל ספק בכל מה שניתן עד אשר יגיע לדבר אשר בו לא ניתן לפקפק, וזו תהיה האמת ממנה יוכל לבנות מחדש את מבנה הידע שלו. המהלך הוא מהלך הדרגתי, כאשר הספק הולך וגדל. כאשר מגיע דיקרט לוודאות, הוא מתחל בבניית הידע החדש, שאין להטיל בו ספק. זוהי דוגמה לכך שדיקרט מבקש לפתח מתודה חדשה לעצם רעיון הידע.
טעויות החושים, טיעון החלום
על פי דיקרט, דברים אשר נקלטים מרחוק על ידי החושים (כגון, ציפור הניראית מבעד לחלון) יכולים להיות מוטעים. לפיכך, יש להטיל ספק במידע המגיע מן החושים מרחוק. אף על פי כן, אין נטייה לטעות בדברים הקרובים לחושים, כמו למשל במספר האצבעות בידיך, ולפיכך אין להטיל בהם ספק. עם זאת, דיקרט נזכר כי כאשר הוא חולם, גם חושיו הקרובים מטעים אותו, והוא יכול לשגות ולחשוב, למשל, שהוא פרפר. אין לו קריטריון להבחנה בין החלום למציאות, ולפיכך יש להטיל ספק בחושים כולם.
טיעון האל הרמאי וטיעון השד המתעתע
אף על פי שהחלום הינו שקר, מרכיבי החלום הבסיסיים נכונים גם במציאות. הצבעים אשר מרכיבים את החלום נכונים גם לגבי העולם הממשי, ואינם שקריים. כמו כן, אמיתות פשוטות, כמו העובדה שלמרובע ארבע צלעות, נכונות בהכרח ואין זה משנה אם מדובר בחלום או במציאות. לפיכך מהלך זה אינו גורם להטלת ספק בתבנית החומר, התפשטותו, מספרו, גדלו, כמותו וכולי.
לפיכך מעלה דיקרט את היפותיזת האל הרמאי. אם אלוהים הוא כל יכול, מכאן שבאפשרותו לגרום לנו לטעות באשר לעובדות פשוטות כמו היות המרובע בעל ארבע צלעות. עם זאת, האל הינו טוב אינסופי (לפי ההשקפה בתקופתו, משמעות המילה אל מכילה גם אינסוף מוחלט, טוב אינסופי, היות כל יכול וכו', פיתוח של השקפה זו ניתן לראות בהוכחה האונתולוגית שבהמשך), ולפיכך טיפשי להניח שיטעה אותנו. למרות זאת, אי אפשר להכחיש כי האל הניח לנו לטעות בעבר בקשר לדברים אחרים, ולפיכך ייתכן וירשה לנו לטעות אף לגבי דברים כה פשוטים וברורים.
אולי על מנת לחדד את הטיעון, שהינו קשה לעיכול, מוסיף דיקרט את היפותיזת השד המתעתע, או המלאך הרע. ייתכן כי יש שד מתעתע ורב עצמה הגורם לנו לטעות בכל אשר אנו חושבים, כיוון שהוא שד ולא אל, הוא עושה זאת בכוונה תחילה ומתוך זדון.
הוודאות
רבים טועים לחשוב כי הביטוי "אני חושב, משמע אני קיים" (או בלטינית, cogito ergo sum) מקורו בחיבור זה, אך למעשה מקורו בחיבורו הקןדם של דיקרט מאמר על המתודה. עם זאת, זוהי אכן נקודת הוודאות שאליה מגיע דיקרט מתוך המהלך הספקני. לא משנה באילו טעויות ישויות כל - יכולות ינסו להוליך אותי שולל, עדיין יהיה סובייקט שהוא אני אשר יולך שולל. כל עוד יש לי תוכן מנטלי, אמיתי או שקרי, סימן שאני חושב אותו, יש ישות חושבת. לפיכך, אם אני חושב, אני קיים.
הוכחות האל
דיקרט מציג בהגיונות שלוש הוכחות לקיום האל:
ההוכחה האנתרופולוגית
עובדה היא שאני יצור מטיל ספק. לפיכך, אפילו אני מודע לכך שאינני יודע הכל. אם כך, הינני יצור בלתי - שלם. אם אני תופש את עצמי כיצור בלתי שלם, סימן שבראשי ישנו מושג של אי שלמות, ומכאן חובה שיהיה לי מושג כלשהו של שלמות. אינני יכול להיות המקור למושג זה, שכן אני הינני יצור בלתי שלם. הבלתי שלם לא יכול ליצור את השלם, שכן הסיבה תמיד שלמה יותר מהתולדה שלה. לפיכך יש ישות שלמה יותר, והיא האל.
ההוכחה הקוסמולוגית
אם אני קיים, ואני קיים כי אני חושב, חייבת להיות סיבה לקיומי. אינני יכול להיות סיבת קיומי, שכן אם הייתי סיבת קיומי לא הייתי חסר דבר. אם הייתי מסוגל לברוא את עצמי הייתי מקנה לעצמי את כל השלמויות אשר יש לי את המושג שלהן. גם אם אני קיים מאז ומתמיד, עדיין צריכה להיות סיבה לקיומי, שכן הזמן מחולק ליחידות, ומכאן שעלי להסביר מה סיבת קיומי ברגע נתון זה. אם נבראתי על ידי משהו בלתי שלם שאיננו אל, כגון על ידי הוריי, עלי להסביר את סיבת קיומם ואת סיבת קיומם של סיבת קיומם עד לכדי רגרסיה אינסופית. על מנת לסיים את הרגרסיה יש להודות כי בסוף השרשרת ישנו משהו שלם לחלוטין, הוא האל, אשר הוא כה שלם שהוא גם סיבת עצמו, וסיבת הסיבות.
ההוכחה האונטולוגית
קיום הוא לא תכונה מהותית לדבר מלבד האל. בתוך מושג האל נכלל גם מושג הקיום באופן מהותי, ולפיכך לומר כי האל לא קיים הינה סתירה לוגית.
050-3331-331