וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל - בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשֹׂת הַפָּסַח וַיַּעֲשׂוּ אֶת - הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבַּיִם - בְּמִדְבַּר סִינָי: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת - מֹשֶׁה - כֵּן עָשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא - יָכְלוּ לַעֲשֹׂת - הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן - בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת - קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה - יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם.
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל - מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל - בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי - יִהְיֶה - טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַיהוָה בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם - יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל - מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ.
כידוע, פסח משמעותו הינה לזמנו. ראיה שכן קרבן הפסח יכול להיקרב רק בזמנו, החובה בהקרבתו היהנ על כל ישראל ובדיוק באותו זמן. מצוה מהותית וחשובה התלויה בזמן, לא מצינו שתהיה לקיומה אפשרות / זמן נוסף.
חג הפסח למרות האמור לעיל, או' הכתוב אדם אשר לא יכול היה להקריב הפסח בזמנו, למרות חשיבות העיתוי, נתאפשר לו להשלים החסר חודש מאוחר יותר.
מה הייחודיות של חג זה שניתן לו יום חלופי.
חיסרון נובע מההרגש. היינו ההרגש מביא לתחושה שנחסר ממני דבר, חסרה השלמות. מקורו של ההרגש הינו חיבור עמוק וחזק אשר אי חיבור אליו מביא לידי חוסר, מביא לתחושת גירעון. דוגמה לתחושת הגירעון, הינה החוסר בכסף, המהווים היום, אמצעי לחיים, גירעון הכסף מביא לידי תחושת קושי חיות.
בהרגש האדם חוסר עד כדי גירעון חיים, גירעון מהות, יחפש האדם דרך למילוי צורך קיומי זה.
חג הפסח, מהות ענינו הינה קרבן הפסח. או' התורה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא - יָכְלוּ לַעֲשֹׂת - הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן - בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת - קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אנשים אלו הרגישו שהינם נגרעים מהיות חלק מעם ישראל. הדבר היה בעיניהם צורך מהותי וקיומי ע"כ באו ושאלו מדוע נגרע, היותנו טמאים איננה סיבה לגרוע אותנו, ממקור חיותינו, עם ישראל.
לאמירתם, זעקתם... למה ניגרע... משה מבין ויודע שאכן צודקים דבריהם. משה אין סיפק בידו לתת מענה (ספורים הינם המקרים בהם למשה לא היה מענה מיידי, ונזקק לשאול באופן ישיר את הקב"ה).
משה פונה לקב"ה ונענה וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל - מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל - בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי - יִהְיֶה - טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַיהוָה בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם - יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
אומר ר' נתן, "אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם, שאלו כהוגן ותקנו בזה הרבה מאוד" אנשים אלו הורו והראו דרך תשובה. האדם למרות היותו טמא, חוטא בהרגישו גירעון, צועק למה? למה ניגרע? הצעקה המגיעה ממקור חיות האדם, מביאה לידי תקוה, מביאה לידי גילוי, התגלות הדרך, דרך השיבה, התיקון. (לקריאה נוספת בעניין, מאמר "הצעקה איה" ערש"ק במדבר).
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל - מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל - בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי - יִהְיֶה - טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַיהוָה בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם - יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל - מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ.
כידוע, פסח משמעותו הינה לזמנו. ראיה שכן קרבן הפסח יכול להיקרב רק בזמנו, החובה בהקרבתו היהנ על כל ישראל ובדיוק באותו זמן. מצוה מהותית וחשובה התלויה בזמן, לא מצינו שתהיה לקיומה אפשרות / זמן נוסף.
חג הפסח למרות האמור לעיל, או' הכתוב אדם אשר לא יכול היה להקריב הפסח בזמנו, למרות חשיבות העיתוי, נתאפשר לו להשלים החסר חודש מאוחר יותר.
מה הייחודיות של חג זה שניתן לו יום חלופי.
חיסרון נובע מההרגש. היינו ההרגש מביא לתחושה שנחסר ממני דבר, חסרה השלמות. מקורו של ההרגש הינו חיבור עמוק וחזק אשר אי חיבור אליו מביא לידי חוסר, מביא לתחושת גירעון. דוגמה לתחושת הגירעון, הינה החוסר בכסף, המהווים היום, אמצעי לחיים, גירעון הכסף מביא לידי תחושת קושי חיות.
בהרגש האדם חוסר עד כדי גירעון חיים, גירעון מהות, יחפש האדם דרך למילוי צורך קיומי זה.
חג הפסח, מהות ענינו הינה קרבן הפסח. או' התורה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא - יָכְלוּ לַעֲשֹׂת - הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן - בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת - קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אנשים אלו הרגישו שהינם נגרעים מהיות חלק מעם ישראל. הדבר היה בעיניהם צורך מהותי וקיומי ע"כ באו ושאלו מדוע נגרע, היותנו טמאים איננה סיבה לגרוע אותנו, ממקור חיותינו, עם ישראל.
לאמירתם, זעקתם... למה ניגרע... משה מבין ויודע שאכן צודקים דבריהם. משה אין סיפק בידו לתת מענה (ספורים הינם המקרים בהם למשה לא היה מענה מיידי, ונזקק לשאול באופן ישיר את הקב"ה).
משה פונה לקב"ה ונענה וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל - מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל - בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי - יִהְיֶה - טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַיהוָה בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם - יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
אומר ר' נתן, "אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם, שאלו כהוגן ותקנו בזה הרבה מאוד" אנשים אלו הורו והראו דרך תשובה. האדם למרות היותו טמא, חוטא בהרגישו גירעון, צועק למה? למה ניגרע? הצעקה המגיעה ממקור חיות האדם, מביאה לידי תקוה, מביאה לידי גילוי, התגלות הדרך, דרך השיבה, התיקון. (לקריאה נוספת בעניין, מאמר "הצעקה איה" ערש"ק במדבר).
050-3331-331