בשם האב, הבן והרוח הרעה
על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה
מתוך: מדרש בנפש: עיונים בפסיכולוגיה ויהדות לכבוד מרדכי רוטנברג. עורכים: שחר ארזי, מיכל פכלר וברוך כהנא. מועצה מדעית: משה אידל, אבשלום אליצור, הרווי גולדברג, יהודה ליבס, אביעזר רביצקי וזאב קליין. הוצאת "ידיעות אחרונות, " 2003.
יהיה בכך משום החמצה אם, ביום חגו של מרדכי רוטנברג, נאמר עליו רק דברי שבח והסכמה. בכתיבתו של חתן השמחה מבצבץ לפרקים גם צד פולמוסי ושוחר מדנים, ודומני שאפילו הוא לא ירווה נחת אם נעבור בשתיקה על התגרויותיו אלה במוסכמות ידועות. על כן, לצד האיחולים הלבביים המתבקשים, ברצוני להתדיין עמו במאמר זה על אותה אמירה דיכוטומית - במתכוון שהשמיע פעם בטלוויזיה: "התורה מצווה: כבד את אביך ואת אמך, בעוד שהפסיכואנליזה אומרת: רצח את אביך ואת אמך. " נו, באמת!
אמת, אין פני רוטנברג לפסילה גורפת של הפסיכואנליזה. אדרבא, בכתביו ניכר המאמץ להידבר ללא - הרף עם המחשבה הפסיכואנליטית, ממנה הוא מנסה, לאורו של ר' מאיר, לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה. ובכל זאת, יש אתגר בקביעתו הנחרצת:
להבדיל מחרבו האדיפלית של פרויד, המסרסת והמאיימת על הרציפות הבינדורית, יש להבין אם כן את המאכלת של אברהם כחרב דמוקלס מעוררת ומחסנת, אשר אמורה להבטיח את האמונה הדיאלוגית ברציפות ובקדמה המובטחת, למרות או בגלל ה"חרב החדה המונחת על הצוואר. " במילים אחרות, יש להבטיח את האמונה בקדמה וברציפות - לא רק כאשר רוטשילד הבן יורש אוטומטית את הממון של אביו, אלא גם כאשר רוטשילד או רוקפלר פושט את הרגל או מאיים להדיח את בנו מן הירושה.
כחילוני, שומה עלי לפקפק במתכון המוכָּר הזה, המבטיח שהיהדות כבר הציעה פתרונות טובים יותר לתחלואי ימינו במקום שתורות מודרניות נכשלו. ודומני שאין פתיחה טובה יותר לביקורת זו מאשר פרובוקציה נגדית, כה קיצונית לצד השני עד שהיא נראית כתשליל מדויק לטענתו של רוטנברג. מורי, שלמה גיורא שוהם, אף הוא אחד מקרואי מסיבה זו, קורא בתנ"ך דווקא את הצו "רצח את בנך. " בסיפור העקדה מוצא שוהם עדויות נחרצות לתסביך המהופך לתסביך אדיפוס, תסביך שעיקרו משאלת האב להרוג את בנו. שוהם, כרוטנברג, הוא אב שכול, ואת הדברים הוא אומר מנהמת לבו:
שואל המדרש "ויבן שם אברהם את המזבח - ויצחק היכן היה? " ומשיב המדרש משמו של ר' לוי: "נטלו והצניעו שלא יפול עליו אבן צור וייעשה בו מום וייפסל מן הקורבן. " קורבן עולה חייב להיות יפה, בריא ומושלם. האנלוגיה המקאברית היא שרק הבריאים, הטובים, השלמים בנפשם ובגופם נבחרים לטיס, לסיירות ולשאר היחידות הנבחרות של הצבא, הסובלות, בדרך - כלל, את מספר הנפגעים הגבוה ביותר בקרב. הקבלה נוספת היא במיתוס של הקרבת האל הצעיר, שהוא כה שכיח בספרות האנתרופולוגית. בהקשר שלנו ניתן לראות את האב מזדהה עם בנו המת, שהוא התגלמות דמותו הצעירה. במותו, מתאחד הבן עם הנצח, ועל ידיו גם האב, בהזדהות שילוחית, משיג איחוד עם השלמות... הפרדוקס הסופי הוא אפוא, שייתכן כי תסביך העקדה גורם את הקרבת הצעירים הטובים, היפים והמצוינים לא לשלמותו של האל אלא למולך הבינוניות.
ומכיוון ששני הכותבים מכוונים את התנגדויותיהם אל פרויד, רוצה אני לשוב אל פרויד, אליו ממש ואפילו אל חדר המיטות שלו אחרי ההתנצלות המתבקשת על האקט המציצני, ואל דרמה לא - מורגשת שאירעה שם. היא מוסיפה זווית מיוחדת לשאלת היחסים בין אבות ובנים. ואם ייסלח לי השימוש בתרגיל ספרותי נדוש, אפילו ארשה לעצמי לקחת אתכם, הקוראים, במכונת - זמן דמיונית אל הבית בו גדלה הפסיכואנליזה.
אמצע הלילה בעיר וינה בקיץ 1915, הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. אנו נמצאים בתוך דירה רחבת - ידיים ברחוב ברג 19. בעודנו משוטטים חרש בדירה, שהיא בעצם שתי דירות בקומה השנייה שחוברו יחד, אנו עוברים על פני ספרים רבים בארונות שבחדרים השונים, מבחינים בספה המפורסמת בחדר הטיפולים ומשתאים למראה אוסף עתיקות המפאר כמעט כל חדר. חוסר הטעם של בעל האוסף מנקר עיניים: פסלים וחפצים מצריים, יווניים, רומאיים וסיניים פזורים בערבוביה על המדפים והשולחנות, ללא כל סדר הגיוני, משקפים רק תאוות - בולמוס של אספן פרטי. אבל פנינו מועדות אל אחד מחדרי השינה בבית הזה, שם ישנים גבר ואישה. אפילו באפלולית איננו מתקשים לזהות את האיש אפור - הזקן. לבד מאיינשטיין, זהו אולי קלסתר הפנים המפורסם ביותר בתולדות המחשבה המערבית. בהדרגה מתרגלות עינינו לחשכה. כעבור שעה קלה מבחינים אנו בעוד דבר: עפעפיו של האיש הישן רוטטים. כן, ניתן להבחין מבעדם כי האישונים מתרוצצים לכל הכיוונים. שנים לא - רבות קודם לכן גילה רופא פנימי נודע ומייסד הפסיכיאטרייה הגרמנית, וילהלם גרייזינגר, את משמעותן של תנועות העיניים הללו: הן מעידות על כך שהאדם הישן חולם. אחר כך נשכחה התגלית הזאת עד שבמאה העשרים חזרו קלייטמן ואסרינסקי ופרסמו אותה ברעש גדול בשם REM.
והנה - הס! - נפקחות העיניים. תחת הנשימה הקצובה מקודם נשמעת עתה התנשמות כבדה. האיש מתרומם מעט מעל משכבו, להציץ בשעון שליד המיטה. זיגמונד פרויד, מי שעשה את החלומות אבן - פינה בתורת - הנפש שלו, התעורר עתה מחלום לא - נעים. הוא שב ומניח את ראשו על הכר, עיניו נותרות פקוחות. בדמיונו חוזר הוא על מראות החלום, לקבע אותו בזיכרון כדי שיוכל להרהר בו למחרת. וכך, כשמבטו המוטרד נודד באפלת הלילה, אנו עוזבים אותו.
כמה שנים מאוחר יותר, ב - 1919, הוסיף פרויד את חלומו ואת הפירוש שנתן לו בהערת - שוליים ארוכה במהדורה החמישית של פירוש החלום. וכשיצאה המהדורה השמינית והאחרונה, ב - 1930, העלה את החלום ופשרו אל גוף הטקסט:
התחלה לא ברורה. אני אומר לאשתי, שיש לי חדשות בשבילה, משהו שישמח אותה מאוד, ומתחיל לספר לה שצוות הקצינים של בננו שלח סכום כסף (5000 כתר?)... משהו של אות הכרה... חלוקה... תוך כדי הדברים הלכתי אתה לחדר קטן, כעין מזווה, כדי לחפש שם דבר - מה. פתאום אני רואה את בני מופיע, הוא לא במדים, אלא בלבוש ספורט הדוק (כמו כלב - ים?), לראשו כיפה קטנה. הוא מטפס על סל הניצב בצד ארון, כאילו כדי להניח דבר - מה על הארון הזה. אני קורא אליו, אין תשובה. נדמה לי, שפניו או מצחו חבושים, הוא מתקין דבר - מה בפיו, תוחב דבר - מה פנימה. לשערו יש גם ברק אפור. אני חושב: האם הוא כל כך יגע? היש לו שיניים תותבות? לפני שאני יכול לשוב ולקרוא לו, אני מתעורר ללא תחושת חרדה, אך בדפיקות לב. שעון הלילה שלי מורה על השעה 2.
שיטתו של פרויד לפענח חלומות ידועה: כנגד כל יסוד בחלום הוא ירשום את הדבר הראשון שיעלה בדעתו, ומתוך שורת האסוציאציות החופשיות הללו יתגלה התוכן הלא - מודע שביסוד החלום. אבל לפני שנפנה אל הפשר, רוצה אני להעיר שתי הערות כלליות לגבי העובדה שהחלום הזה הסתיים, בניגוד למהלך הנורמאלי, ביקיצה באמצע הלילה:
א) לאותו פסיכיאטר שגילה את הקשר בין החלימה ותנועות העיניים, גרייזינגר, אנו חייבים גם הסתכלות פסיכולוגית מעמיקה: החלום, אמר גרייזינגר, דומה לפסיכוזה בכך שבשני המקרים רואים לפעמים מילוי משאלה. המשוגעת האומללה המחבקת תינוק דמיוני מפצה בכך על עריריותה, והאדם שהלך לישון רעב חולם שאכל. פרויד הכיר בחובו לגרייזינגר בפירוש החלום, שם ציטטו כמי שקדם לו בטענה שהחלום מבטא מילוי משאלה. בספרו האחרון עקרונות הפסיכואנליזה הכליל את האנלוגיה וטען שהחלום הוא פסיכוזה לכל דבר בשל עיוות המציאות המופיע בו. ברצוני עתה להרחיב את האנאלוגיה הזאת בעוד היבט. שימו לב לרגע בו התעורר פרויד מחלומו. היו לו, כפי שהוא מציין, דפיקות - לב, אבל הוא עצמו לא חש שום פחד, וגם בחלום עצמו אין שום דבר מפחיד. המצב הזה אינו שונה מאותו פיצול בין החשיבה והרגש המוכר לנו מהסכיזופרניה. סכיזופרן יכול לומר בקול אדיש "אבא ואימא שלי מתו הבוקר. אני חושב שאני הרגתי אותם. אולי כדאי שתצלצל למשטרה? " המילים הן איומות, אבל אין בהן שום ריגוש. ולעומת זאת, אותו חולה מסוגל לצרוח מאימה למראה מחזיק - מפתחות תמים או שעון. גם בחלומותינו יכולים אנו, למשל, לחתוך אדם לגזרים, וכשנתעורר נשתומם על האדישות שבה חלמנו על הדבר. גם החלום של פרויד מבטא פיצול כזה בין החשיבה והרגש: פרויד אינו חש חרדה מודעת, אבל גופו מעיר אותו באזעקה. זו תופעה מסקרנת, ואם יש ממש בפסיכואנליזה, היא צריכה להסביר אותה.
ב) מניסיוני התרשמתי כי חלום המסתיים באופן לא טבעי ביקיצה הוא, אם להשתמש באחד הדימויים הציוריים של פרויד, "אבן רוזטה" פסיכולוגית. הבה ניזכר באותה אבן מפורסמת, עליה נחקקה כתובת עתיקה ביוונית, במצרית דמוטית ובכתב הירוגליפים. האגיפטולוג הצרפתי שמפוליון, שידע מלכתחילה רק יוונית, הצליח לזהות את המילה הדמוטית שהקבילה לשמו של המלך תלמי ביוונית, ועל יסוד האותיות שהופיעו בזוג מילים זה פענח ביגיעה רבה את הטקסט כולו. כך גם החלום שלפנינו: הוא פותח בדימויים לא מובנים בשפת החלום ומסיים בתגובה מוחשית בעולם העירות. אם בכלל יש לחלומות משמעות נסתרת, הרי שסוף החלום צריך להעיד על תחילתו. במילים אחרות: התגובה הגלויה בעת ההתעוררות רומזת על מה שמסתתר בדברים שקרו בחלום. לפיכך יש חשיבות רבה לחלומות שהסתיימו ביקיצה: הם תמיד בעלי משמעות מעמיקה במיוחד, גם אם לא נעימה לחולם.
זה, אם כן, האתגר שפרויד מציב לעצמו: לגשר על הפער הזה בין החלום לחולם, בין תוכן החלום התמים לכאורה לבין התגובה הנסערת בסופו, הנראית בלתי - שייכת. עכשיו אנחנו גם מודעים לגודל המטרה שהציב פרויד לשאפתנותו: אם החלום כמוהו כפסיכוזה, אזי מי שיבין את שפת החלום יוכל להבין גם את שפת הפסיכוזה. לאו מילתא זוטרתא. מה, אם כן, בפי בעל החלומות הלזה?
הוא פותח במעין רטינה: "גם הפעם אי - אפשר לתת דיווח של אנליזה מלאה. אני מגביל עצמי להדגשת נקודות מכריעות אחדות. " הסתייגותו, אותה כבר הביע בעמודים קודמים בפירוש החלום, מתארת קונפליקט לא פשוט אליו נקלע בעת כתיבת פירוש החלום: הוא תבע ממטופליו גילוי - לב טוטאלי באסוציאציות החופשיות שלהם, תחת החיסיון האתי של חדר הטיפולים. אבל כשניתח בספרו חלומות של עצמו, צריך היה לתת דוגמה אישית כזאת בפומבי, על כל ההשלכות הלא - נעימות הנובעות מכך. ההסתייגות לעיל משמעה, אם כן, הוא זה: כבר חשפתי בספר זה די והותר פרטים אישיים על חיי שאתם, קוראים חטטנים, ניצלתם כדי לכתוב עלי דברים מרגיזים. הוא מסכים אם כן לגלות בפנינו רק את הפרטים שאינם אינטימיים מדי:
כמה ציפיות מציקות של היום הקודם סיפקו את העילה לחלום, זה יותר משבוע שוב לא הגיעו ידיעות מן הבן הנלחם בחזית. קל לראות, כי האמונה שהוא נפצע או נפל בקרב מתבטאת בתוכן - החלום. בהתחלת החלום ניתן להבחין במאמץ הנמרץ להחליף את המחשבות המענות בהיפוכן. יש עמי חדשות משמחות ביותר לדווח - משהו על משלוח כסף, אות הכרה, חלוקה (מקורו של סכום הכסף באירוע משמח מן הפרקטיקה הרפואית, כלומר אני מבקש להסיח את הדעת מן הנושא בכלל). אך מאמץ זה נכשל. אמו של הנער חוששת מפני דבר נורא וממאנת להקשיב לי. התחפושות גם הן קלושות ודקיקות מדי. בכל מקום מבצבץ דרכן הקשר אל הטעון דיכוי. אם הבן נפל, ישלחו חבריו את חפציו האישיים חזרה, יהיה עלי לחלק את מה שישאיר אחריו לאחיו ולאחיותיו ולאחרים, לא אחת מוענקים אותות הכרה לקצין אחרי שמת "מות גיבורים. " החלום יוצא אפוא לבטא במישרין את מה שביקש תחילה להכחיש, אף כי נטייתו למילוי המשאלה ניכרת עדיין בעיוותים. (את שינוי המקום בחלום יש להבין מן הסתם - בעקבות זילברר (1912) - כסמליות סף (השווה ע'... לעיל)). אך הבן אינו מופיע כמי ש"נופל, " אלא כמי ש"מטפס. " ואומנם הוא היה גם מטפס הרים נועז. הוא איננו במדים אלא בתלבושת ספורט, כלומר, במקום התאונה שאני חושש ממנה בהווה, באה אחת קודמת, שאירעה לו בשעת ספורט, כאשר נפל בעת סיור סקי ושבר את עצם הירך. אך האופן בו הוא לבוש, כך שהוא דומה לכלב - ים, מזכיר מיד מישהו צעיר יותר - את נכדנו הקטן, המצחיק, השיער האפור מזכיר את חתננו, אבי הנכד, שנפגע קשה במלחמה. מה פירושו של דבר? אך מספיק עם כל זה. המקום שהוא מזווה, הארון שממנו הוא רוצה לקחת דבר - מה (בחלום - להניח עליו דבר - מה), אלה הם רמזים שאין לטעות בהם לתאונה שהבאתי אני על עצמי, כאשר הייתי מעל גיל שנתיים אך עוד לא בן שלוש. טיפסתי על שרפרף במזווה, כדי לקחת לי מטעמים, שהיו על ארון או שולחן. השרפרף התהפך וקצהו פגע בי מתחת ללסת התחתונה. הוא עלול היה גם לשבור לי את כל השיניים. אתרעה מתלווה להבזק זיכרון זה: "מגיע לך, " והדבר הוא כמעין ריגוש עוין המופנה נגד הלוחם האמיץ. העמקה נוספת של האנליזה מאפשרת לי לבסוף למצוא את הריגוש החבוי, שעשוי היה לבוא על סיפוקו על ידי התאונה של הבן, שממנה אני מתיירא. זו הקנאה בנעורים, שהאדם המזדקן מאמין שחנק אותה לחלוטין, ואין כל ספק שדווקא עוצמתה של ההתרגשות הכואבת - לו היה אסון כזה מתרחש באמת - תרה ומצאה מילוי - משאלה מודחק כזה לשם שיכוך הכאב.
* חלומות - על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה - חלק 2.
על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה
מתוך: מדרש בנפש: עיונים בפסיכולוגיה ויהדות לכבוד מרדכי רוטנברג. עורכים: שחר ארזי, מיכל פכלר וברוך כהנא. מועצה מדעית: משה אידל, אבשלום אליצור, הרווי גולדברג, יהודה ליבס, אביעזר רביצקי וזאב קליין. הוצאת "ידיעות אחרונות, " 2003.
יהיה בכך משום החמצה אם, ביום חגו של מרדכי רוטנברג, נאמר עליו רק דברי שבח והסכמה. בכתיבתו של חתן השמחה מבצבץ לפרקים גם צד פולמוסי ושוחר מדנים, ודומני שאפילו הוא לא ירווה נחת אם נעבור בשתיקה על התגרויותיו אלה במוסכמות ידועות. על כן, לצד האיחולים הלבביים המתבקשים, ברצוני להתדיין עמו במאמר זה על אותה אמירה דיכוטומית - במתכוון שהשמיע פעם בטלוויזיה: "התורה מצווה: כבד את אביך ואת אמך, בעוד שהפסיכואנליזה אומרת: רצח את אביך ואת אמך. " נו, באמת!
אמת, אין פני רוטנברג לפסילה גורפת של הפסיכואנליזה. אדרבא, בכתביו ניכר המאמץ להידבר ללא - הרף עם המחשבה הפסיכואנליטית, ממנה הוא מנסה, לאורו של ר' מאיר, לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה. ובכל זאת, יש אתגר בקביעתו הנחרצת:
להבדיל מחרבו האדיפלית של פרויד, המסרסת והמאיימת על הרציפות הבינדורית, יש להבין אם כן את המאכלת של אברהם כחרב דמוקלס מעוררת ומחסנת, אשר אמורה להבטיח את האמונה הדיאלוגית ברציפות ובקדמה המובטחת, למרות או בגלל ה"חרב החדה המונחת על הצוואר. " במילים אחרות, יש להבטיח את האמונה בקדמה וברציפות - לא רק כאשר רוטשילד הבן יורש אוטומטית את הממון של אביו, אלא גם כאשר רוטשילד או רוקפלר פושט את הרגל או מאיים להדיח את בנו מן הירושה.
כחילוני, שומה עלי לפקפק במתכון המוכָּר הזה, המבטיח שהיהדות כבר הציעה פתרונות טובים יותר לתחלואי ימינו במקום שתורות מודרניות נכשלו. ודומני שאין פתיחה טובה יותר לביקורת זו מאשר פרובוקציה נגדית, כה קיצונית לצד השני עד שהיא נראית כתשליל מדויק לטענתו של רוטנברג. מורי, שלמה גיורא שוהם, אף הוא אחד מקרואי מסיבה זו, קורא בתנ"ך דווקא את הצו "רצח את בנך. " בסיפור העקדה מוצא שוהם עדויות נחרצות לתסביך המהופך לתסביך אדיפוס, תסביך שעיקרו משאלת האב להרוג את בנו. שוהם, כרוטנברג, הוא אב שכול, ואת הדברים הוא אומר מנהמת לבו:
שואל המדרש "ויבן שם אברהם את המזבח - ויצחק היכן היה? " ומשיב המדרש משמו של ר' לוי: "נטלו והצניעו שלא יפול עליו אבן צור וייעשה בו מום וייפסל מן הקורבן. " קורבן עולה חייב להיות יפה, בריא ומושלם. האנלוגיה המקאברית היא שרק הבריאים, הטובים, השלמים בנפשם ובגופם נבחרים לטיס, לסיירות ולשאר היחידות הנבחרות של הצבא, הסובלות, בדרך - כלל, את מספר הנפגעים הגבוה ביותר בקרב. הקבלה נוספת היא במיתוס של הקרבת האל הצעיר, שהוא כה שכיח בספרות האנתרופולוגית. בהקשר שלנו ניתן לראות את האב מזדהה עם בנו המת, שהוא התגלמות דמותו הצעירה. במותו, מתאחד הבן עם הנצח, ועל ידיו גם האב, בהזדהות שילוחית, משיג איחוד עם השלמות... הפרדוקס הסופי הוא אפוא, שייתכן כי תסביך העקדה גורם את הקרבת הצעירים הטובים, היפים והמצוינים לא לשלמותו של האל אלא למולך הבינוניות.
ומכיוון ששני הכותבים מכוונים את התנגדויותיהם אל פרויד, רוצה אני לשוב אל פרויד, אליו ממש ואפילו אל חדר המיטות שלו אחרי ההתנצלות המתבקשת על האקט המציצני, ואל דרמה לא - מורגשת שאירעה שם. היא מוסיפה זווית מיוחדת לשאלת היחסים בין אבות ובנים. ואם ייסלח לי השימוש בתרגיל ספרותי נדוש, אפילו ארשה לעצמי לקחת אתכם, הקוראים, במכונת - זמן דמיונית אל הבית בו גדלה הפסיכואנליזה.
אמצע הלילה בעיר וינה בקיץ 1915, הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. אנו נמצאים בתוך דירה רחבת - ידיים ברחוב ברג 19. בעודנו משוטטים חרש בדירה, שהיא בעצם שתי דירות בקומה השנייה שחוברו יחד, אנו עוברים על פני ספרים רבים בארונות שבחדרים השונים, מבחינים בספה המפורסמת בחדר הטיפולים ומשתאים למראה אוסף עתיקות המפאר כמעט כל חדר. חוסר הטעם של בעל האוסף מנקר עיניים: פסלים וחפצים מצריים, יווניים, רומאיים וסיניים פזורים בערבוביה על המדפים והשולחנות, ללא כל סדר הגיוני, משקפים רק תאוות - בולמוס של אספן פרטי. אבל פנינו מועדות אל אחד מחדרי השינה בבית הזה, שם ישנים גבר ואישה. אפילו באפלולית איננו מתקשים לזהות את האיש אפור - הזקן. לבד מאיינשטיין, זהו אולי קלסתר הפנים המפורסם ביותר בתולדות המחשבה המערבית. בהדרגה מתרגלות עינינו לחשכה. כעבור שעה קלה מבחינים אנו בעוד דבר: עפעפיו של האיש הישן רוטטים. כן, ניתן להבחין מבעדם כי האישונים מתרוצצים לכל הכיוונים. שנים לא - רבות קודם לכן גילה רופא פנימי נודע ומייסד הפסיכיאטרייה הגרמנית, וילהלם גרייזינגר, את משמעותן של תנועות העיניים הללו: הן מעידות על כך שהאדם הישן חולם. אחר כך נשכחה התגלית הזאת עד שבמאה העשרים חזרו קלייטמן ואסרינסקי ופרסמו אותה ברעש גדול בשם REM.
והנה - הס! - נפקחות העיניים. תחת הנשימה הקצובה מקודם נשמעת עתה התנשמות כבדה. האיש מתרומם מעט מעל משכבו, להציץ בשעון שליד המיטה. זיגמונד פרויד, מי שעשה את החלומות אבן - פינה בתורת - הנפש שלו, התעורר עתה מחלום לא - נעים. הוא שב ומניח את ראשו על הכר, עיניו נותרות פקוחות. בדמיונו חוזר הוא על מראות החלום, לקבע אותו בזיכרון כדי שיוכל להרהר בו למחרת. וכך, כשמבטו המוטרד נודד באפלת הלילה, אנו עוזבים אותו.
כמה שנים מאוחר יותר, ב - 1919, הוסיף פרויד את חלומו ואת הפירוש שנתן לו בהערת - שוליים ארוכה במהדורה החמישית של פירוש החלום. וכשיצאה המהדורה השמינית והאחרונה, ב - 1930, העלה את החלום ופשרו אל גוף הטקסט:
התחלה לא ברורה. אני אומר לאשתי, שיש לי חדשות בשבילה, משהו שישמח אותה מאוד, ומתחיל לספר לה שצוות הקצינים של בננו שלח סכום כסף (5000 כתר?)... משהו של אות הכרה... חלוקה... תוך כדי הדברים הלכתי אתה לחדר קטן, כעין מזווה, כדי לחפש שם דבר - מה. פתאום אני רואה את בני מופיע, הוא לא במדים, אלא בלבוש ספורט הדוק (כמו כלב - ים?), לראשו כיפה קטנה. הוא מטפס על סל הניצב בצד ארון, כאילו כדי להניח דבר - מה על הארון הזה. אני קורא אליו, אין תשובה. נדמה לי, שפניו או מצחו חבושים, הוא מתקין דבר - מה בפיו, תוחב דבר - מה פנימה. לשערו יש גם ברק אפור. אני חושב: האם הוא כל כך יגע? היש לו שיניים תותבות? לפני שאני יכול לשוב ולקרוא לו, אני מתעורר ללא תחושת חרדה, אך בדפיקות לב. שעון הלילה שלי מורה על השעה 2.
שיטתו של פרויד לפענח חלומות ידועה: כנגד כל יסוד בחלום הוא ירשום את הדבר הראשון שיעלה בדעתו, ומתוך שורת האסוציאציות החופשיות הללו יתגלה התוכן הלא - מודע שביסוד החלום. אבל לפני שנפנה אל הפשר, רוצה אני להעיר שתי הערות כלליות לגבי העובדה שהחלום הזה הסתיים, בניגוד למהלך הנורמאלי, ביקיצה באמצע הלילה:
א) לאותו פסיכיאטר שגילה את הקשר בין החלימה ותנועות העיניים, גרייזינגר, אנו חייבים גם הסתכלות פסיכולוגית מעמיקה: החלום, אמר גרייזינגר, דומה לפסיכוזה בכך שבשני המקרים רואים לפעמים מילוי משאלה. המשוגעת האומללה המחבקת תינוק דמיוני מפצה בכך על עריריותה, והאדם שהלך לישון רעב חולם שאכל. פרויד הכיר בחובו לגרייזינגר בפירוש החלום, שם ציטטו כמי שקדם לו בטענה שהחלום מבטא מילוי משאלה. בספרו האחרון עקרונות הפסיכואנליזה הכליל את האנלוגיה וטען שהחלום הוא פסיכוזה לכל דבר בשל עיוות המציאות המופיע בו. ברצוני עתה להרחיב את האנאלוגיה הזאת בעוד היבט. שימו לב לרגע בו התעורר פרויד מחלומו. היו לו, כפי שהוא מציין, דפיקות - לב, אבל הוא עצמו לא חש שום פחד, וגם בחלום עצמו אין שום דבר מפחיד. המצב הזה אינו שונה מאותו פיצול בין החשיבה והרגש המוכר לנו מהסכיזופרניה. סכיזופרן יכול לומר בקול אדיש "אבא ואימא שלי מתו הבוקר. אני חושב שאני הרגתי אותם. אולי כדאי שתצלצל למשטרה? " המילים הן איומות, אבל אין בהן שום ריגוש. ולעומת זאת, אותו חולה מסוגל לצרוח מאימה למראה מחזיק - מפתחות תמים או שעון. גם בחלומותינו יכולים אנו, למשל, לחתוך אדם לגזרים, וכשנתעורר נשתומם על האדישות שבה חלמנו על הדבר. גם החלום של פרויד מבטא פיצול כזה בין החשיבה והרגש: פרויד אינו חש חרדה מודעת, אבל גופו מעיר אותו באזעקה. זו תופעה מסקרנת, ואם יש ממש בפסיכואנליזה, היא צריכה להסביר אותה.
ב) מניסיוני התרשמתי כי חלום המסתיים באופן לא טבעי ביקיצה הוא, אם להשתמש באחד הדימויים הציוריים של פרויד, "אבן רוזטה" פסיכולוגית. הבה ניזכר באותה אבן מפורסמת, עליה נחקקה כתובת עתיקה ביוונית, במצרית דמוטית ובכתב הירוגליפים. האגיפטולוג הצרפתי שמפוליון, שידע מלכתחילה רק יוונית, הצליח לזהות את המילה הדמוטית שהקבילה לשמו של המלך תלמי ביוונית, ועל יסוד האותיות שהופיעו בזוג מילים זה פענח ביגיעה רבה את הטקסט כולו. כך גם החלום שלפנינו: הוא פותח בדימויים לא מובנים בשפת החלום ומסיים בתגובה מוחשית בעולם העירות. אם בכלל יש לחלומות משמעות נסתרת, הרי שסוף החלום צריך להעיד על תחילתו. במילים אחרות: התגובה הגלויה בעת ההתעוררות רומזת על מה שמסתתר בדברים שקרו בחלום. לפיכך יש חשיבות רבה לחלומות שהסתיימו ביקיצה: הם תמיד בעלי משמעות מעמיקה במיוחד, גם אם לא נעימה לחולם.
זה, אם כן, האתגר שפרויד מציב לעצמו: לגשר על הפער הזה בין החלום לחולם, בין תוכן החלום התמים לכאורה לבין התגובה הנסערת בסופו, הנראית בלתי - שייכת. עכשיו אנחנו גם מודעים לגודל המטרה שהציב פרויד לשאפתנותו: אם החלום כמוהו כפסיכוזה, אזי מי שיבין את שפת החלום יוכל להבין גם את שפת הפסיכוזה. לאו מילתא זוטרתא. מה, אם כן, בפי בעל החלומות הלזה?
הוא פותח במעין רטינה: "גם הפעם אי - אפשר לתת דיווח של אנליזה מלאה. אני מגביל עצמי להדגשת נקודות מכריעות אחדות. " הסתייגותו, אותה כבר הביע בעמודים קודמים בפירוש החלום, מתארת קונפליקט לא פשוט אליו נקלע בעת כתיבת פירוש החלום: הוא תבע ממטופליו גילוי - לב טוטאלי באסוציאציות החופשיות שלהם, תחת החיסיון האתי של חדר הטיפולים. אבל כשניתח בספרו חלומות של עצמו, צריך היה לתת דוגמה אישית כזאת בפומבי, על כל ההשלכות הלא - נעימות הנובעות מכך. ההסתייגות לעיל משמעה, אם כן, הוא זה: כבר חשפתי בספר זה די והותר פרטים אישיים על חיי שאתם, קוראים חטטנים, ניצלתם כדי לכתוב עלי דברים מרגיזים. הוא מסכים אם כן לגלות בפנינו רק את הפרטים שאינם אינטימיים מדי:
כמה ציפיות מציקות של היום הקודם סיפקו את העילה לחלום, זה יותר משבוע שוב לא הגיעו ידיעות מן הבן הנלחם בחזית. קל לראות, כי האמונה שהוא נפצע או נפל בקרב מתבטאת בתוכן - החלום. בהתחלת החלום ניתן להבחין במאמץ הנמרץ להחליף את המחשבות המענות בהיפוכן. יש עמי חדשות משמחות ביותר לדווח - משהו על משלוח כסף, אות הכרה, חלוקה (מקורו של סכום הכסף באירוע משמח מן הפרקטיקה הרפואית, כלומר אני מבקש להסיח את הדעת מן הנושא בכלל). אך מאמץ זה נכשל. אמו של הנער חוששת מפני דבר נורא וממאנת להקשיב לי. התחפושות גם הן קלושות ודקיקות מדי. בכל מקום מבצבץ דרכן הקשר אל הטעון דיכוי. אם הבן נפל, ישלחו חבריו את חפציו האישיים חזרה, יהיה עלי לחלק את מה שישאיר אחריו לאחיו ולאחיותיו ולאחרים, לא אחת מוענקים אותות הכרה לקצין אחרי שמת "מות גיבורים. " החלום יוצא אפוא לבטא במישרין את מה שביקש תחילה להכחיש, אף כי נטייתו למילוי המשאלה ניכרת עדיין בעיוותים. (את שינוי המקום בחלום יש להבין מן הסתם - בעקבות זילברר (1912) - כסמליות סף (השווה ע'... לעיל)). אך הבן אינו מופיע כמי ש"נופל, " אלא כמי ש"מטפס. " ואומנם הוא היה גם מטפס הרים נועז. הוא איננו במדים אלא בתלבושת ספורט, כלומר, במקום התאונה שאני חושש ממנה בהווה, באה אחת קודמת, שאירעה לו בשעת ספורט, כאשר נפל בעת סיור סקי ושבר את עצם הירך. אך האופן בו הוא לבוש, כך שהוא דומה לכלב - ים, מזכיר מיד מישהו צעיר יותר - את נכדנו הקטן, המצחיק, השיער האפור מזכיר את חתננו, אבי הנכד, שנפגע קשה במלחמה. מה פירושו של דבר? אך מספיק עם כל זה. המקום שהוא מזווה, הארון שממנו הוא רוצה לקחת דבר - מה (בחלום - להניח עליו דבר - מה), אלה הם רמזים שאין לטעות בהם לתאונה שהבאתי אני על עצמי, כאשר הייתי מעל גיל שנתיים אך עוד לא בן שלוש. טיפסתי על שרפרף במזווה, כדי לקחת לי מטעמים, שהיו על ארון או שולחן. השרפרף התהפך וקצהו פגע בי מתחת ללסת התחתונה. הוא עלול היה גם לשבור לי את כל השיניים. אתרעה מתלווה להבזק זיכרון זה: "מגיע לך, " והדבר הוא כמעין ריגוש עוין המופנה נגד הלוחם האמיץ. העמקה נוספת של האנליזה מאפשרת לי לבסוף למצוא את הריגוש החבוי, שעשוי היה לבוא על סיפוקו על ידי התאונה של הבן, שממנה אני מתיירא. זו הקנאה בנעורים, שהאדם המזדקן מאמין שחנק אותה לחלוטין, ואין כל ספק שדווקא עוצמתה של ההתרגשות הכואבת - לו היה אסון כזה מתרחש באמת - תרה ומצאה מילוי - משאלה מודחק כזה לשם שיכוך הכאב.
* חלומות - על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה - חלק 2.
050-3331-331