מאת:
דן לחמן
יצר הרע נולד עם הדת. רק דתיים מכירים אותו, סובלים ממנו ונלחמים בו מרות. לחילוניים יש גבולות. מה הם יעשו ומה לא, כמה יראה בעיניהם מקובל ומתי מעשה הופך ליותר מדי. אם לא חטאו בעיני החוק, לא יסבלו ממנו. אין שכר ואין עונש בתוך גבולות מקובלים. יש להם מוסר פנימי וערכים עליהם נבנית אישיותם.
אסא קידר, בוגר ישיבת עין צורים, ערך ספר שיחות, מאמרים וקטעי ספרות העוסקים ביצר הרע מתחילתו. הספר מחולק לשערים אחדים שכל אחד מתקיף את הנושא מנקודת מבט אחרת. דמות הכותבים מוכרים בחלקם ואחרים פחות. אסא קידר נתן מקום לכל צורת ההתבטאות.
יצר הרע כפי שהוא מוכר בימינו נסמך על המלה הראשונה בכותרת שלו. יצר. והכוונה בעיקר יצר מיני. אלא שאם בודקים את היווצרות יצר הרע אפשר אולי להגיד שהיצר הרע הראשוני היה לדעת. חוה בגן עדן רצתה לדעת ולכן פותתה ואחר כך פיתתה. יצר הדעת הוא יצר הרע הראשוני. ואולי לכן נענשה האישה בהמשך והודרה מלימוד ודעת. ויותר מכך, פרשנות מקטינה של הרצון לדעת מתרגם את המלה "דעת" למלה במובנו התנ"כי, הצורך המיני. וחוה היא המגלה והמפתה. ואדם, שמלכתחילה היה בעל החושים האסטטיים רצה רק ליהנות מיופיו של התפוח. והנה התהפכו היוצרות. אדם הפך להיות היצרי והדעתני וחוה ממונה על האסטטיקה. וגרוע מכך, סמל היצריות והמיניות, תחילת המחשבה האנטי נשית, הפטריארכאלית בצורה זו או אחרת.
צריך לחזור כמה פסוקים קודם לכן, באותו ספר באותו פרק מסופרת בריאה אחרת, מוקדמת יותר "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" בריאתו של אדם מתרחשת מחדש כמה פסוקים אחרי זה והפרשנות המקובלת היא לאחד את שתי הבריאות, כי "אין מוקדם ומאוחר" בתורה, אך בכל זאת השאלה איזה זוג קדמון הועלם ומדוע. לא שואלים כשם שלא שואלים איך נברא קודם האור, להבדיל בין חושך לאור ורק כמה ימים אחרי זה נוצרים השמש והירח. יש לנו סיפור בריאה נוסף ומובלע המרמז על סיפור אחר. אולי שם מקום גן העדן האבוד שלפני הבריאה השנייה. ואולי שם הוטמע סיפור מטריארכאלי יותר, לפני היות החטא והיצר הרע?
גם אם לא מזכירים זאת מאז, הדעת הרחבה יותר מהמותרת הפכה להיות הרע בעיני שומרי הדת. הרוע הבא היה רצח הבל. קנאה. יצר של אח באחיו. קנאה פסיכולוגית שמתחילה ביחסי המשפחה. "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" חטא אכן, עדיין לא מיני. היצר המיני ככזה מופיע הרבה יותר מאוחר. מושג יצר הרע הלך והתרחב וכלל תחת כנפיו כיוונים שונים.
שולמית ולר, פרופסור לתלמוד, מנתחת במאמר הפותח את הספר מנקודת מבט תלמודית כמובן, מאמר המסתמך על חכמי התלמוד.
אומר אחד האמוראים: אילולי יצר הרע לא בנה האדם בית, ולא נשא אישה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן. יצר הרע הוא המניע את העולם. ואם נוריד המלה רע, נשאר עם יצר. יצר הקיום ויצרים סוערים אחרים.
אלוהים ברא את האדם ונתן בו גם את יצר הרע. מידת ההשתלטות עליו היא המבדילה בין המקיים לחוטא. היחס בין היצר הרע ובין היצר הטוב הוא היחס המתקיים לאורך כל שנות המחשבה בין הגוף והנפש. וגוף והנפש מחוברים באדם ככוליות. היצר הרע הוא מרכיב חיוני בקיומה של האנושות ומקבלת כהכרח את קיומה של השניות בחיי האדם.
אם בודקים את היווצרות יצר הרע אפשר אולי להגיד שהיצר הרע הראשוני היה לדעת. חוה בגן עדן רצתה לדעת ולכן פותתה ואחר כך פיתתה. יצר הדעת הוא יצר הרע הראשוני. ואולי לכן נענשה האישה בהמשך והודרה מלימוד ודעת. ציור מאת הוגו ואן דר גוס. 1470
מלחמת ההתגברות על היצר היא אחת העתיקות והמשפיעות ביותר במחשבה הדתית והפילוסופית. איזה הוא גיבור הכובש את יצרו אמר התנא בן זומא. שולמית ולר במאמרה הולכת בעזרת סיפורי התלמוד בעקבות המלחמה על כובשי היצר וחשיבות המלחמה הזאת.
אדמיאל קוסמן, משורר וחוקר תלמוד מספר סיפור תלמודי על מפגש בין החיים והמתים שמוליך אל המסקנה "אין יצר בעולם הבא" זהו טיב חיי העולם הבא. אברהם ושרה, הזוג המת שבסיפור מתחבק ופולה כינים זה מראשו של זה, כן שם בעולם הבא. האינטימיות נשמרת בטהרה אך היצר המיני נעלם, הכינים אותם פולים הם הסמל למיניות שנעלמה. הפרשנות מוליכה למסקנה שאלו שקיימו יחסי מין טהורים בחייהם מעבירים את האינטימיות הזוגית לעולם הבא, אל חיי הנצח.
אביגדור שנאן פרופסור לספרות וחוקר מדרשים ואגדות הולך בעקבות כמה מן סיפורים הכוללים בתוכם " מין וזימה" כמו שהיו נקראים בימינו. הוא מזכיר את שמו של אלעזר בן דורדיא "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה" ומשם עוד סיפורים על רבנים ושלא כאלה שנכנעו ליצר גופם. ביאה אל זונה נכרית לא נתפסת במעשה מביש. לא לגאווה גדולה אך לא בושה. לכן נולדה ההלכה "ילך למקום שאין מכירין אותו ילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ" ובעיני תמיד עלתה השאלה אם לא זאת אחת הסיבות ללבוש השחורים, שהרי איסור הלבנת פני אדם גם היא מצווה חשובה, ואם כולם בעיר לובשים שחורים לא יודעים מי הזר הבא אל זונה. אך לשם כמובן שנאן אינו מוליך את מסקנותיו.
אלכסנדר אבן חן מרצה למחשבת ישראל מוליך אותנו בשביל המאבק ביצר. הוא מביא מספר "חובות הלבבות" את עשרת הצעדים שהספר מונה כדי להגיע לאהבת אלוהים. הצעד התשיעי, הלפני אחרון מדבר על פרישות כדי להגיע לאהבת האל בצעד העשירי.
"שיהיו בעולם פרושים שלמים המנותקים מחיי העולם הזה" ממליץ רבן מאוחר יותר. פרושים מחיי מין וחיי עמל. אלא שהוא יודע שאין להכיל זאת על כל בני האדם. הפרושים השלמים צריכים לשמש דוגמה. אם היה נולד ביהדות מסדר נזירים שם היה מקום הולדתו.
מטרת אלוהים בבריאת האדם הייתה להכשיר את הנפש כדי שתזדכך ותגיע למעלת קדושים ומלאכים. אסא קידר, עורך הספר מוסיף מאמר משלו בו הוא מרחיב את ההסתכלות אל מעבר ליהדות. גם הוא בודק את משמעות הייצריות החל מסיפור גן עדן, אך הוא הולך ומרחיב אותו למקום חדש. משל המערה של אפלטון.
ארוס נוסף ליצר ויחד הם תשוקה ההופכת לכוח החיים, יצירה ובניין, הרס וחורבן. היצר המיני מקביל ליצר הסקרנות והדעת. לאו דווקא להכרת האמת והמציאות היכולה להתגלות רק בחלקה ופרטים חלקיים.
במשל המערה נמצאים אנשים באפילה, הם רואים צללים חלקיים. יש יציאה מהמערה, אל האור והשמש. הטיפוס לכיוון האור קשה. יש צורך לוותר על החשכה המוכרת ולטפס לכיוון האור. המאמץ צריך להגיע בסופו ביכולת להסתכל בשמש עצמה, לא רק באור. התשוקה להביט באמת בפנים. "אור האמת" המערה היא עולם של צללים ואשליות.
ב"משתה" של אפלטון סוקרטס מתייחס אל הארוס ככוח המוביל את האדם להיות אוהב החכמה וחושק באמת. בהכרה הצלולה. ארוס שם הוא כוח נפשי אינטלקטואלי הפועל להרחיקנו מהבלי העולם החומרי לכיוון הטוב המוחלט. ארוס הוא זה המוציא את האדם החושב מהמערה, מעולם התוהו אל העולם המואר של ההכרה.
בשני הסיפורים המקבילים הללו, גן עדן והמערה מדובר על יציאה מעולם אחד למשהו. באחד איסור מוחלט על הדעת, בשני שאיפה מתמדת אליה. שוש שפירא, גם היא מרצה למקרא, כמו חלק גדול מכותבי המאמרים בספר, הולכת במחקרה לכיוון המחשבה אותו העליתי אני בתחילת הסקירה. היא בודקת את סיפור הבריאה בצורה מילולית. בודקת כיצד הועלם חלקו של "עץ החיים" לטובת עץ הדעת. ומביאה פרשנות של רבי חנינא בריה האומר על סיפור הבריאה" כיון שנבראת (חוה) נברא השטן עמה. " לא צריך לרדת לעומק כדי להבין את הפחד מפני האישה מייצגת הדעת והיצר, והסיבה שנדרשה להפוך אותה ליצור מדוכא. אך החרדה מפני דעת שולטת באנשי הדת, כל הדתות, בכל הזמנים, והתפשטה גם לכיוון הגברים, אולי כי דעת מעלה יצר אחר ומוטב לו לאדם להתנתק בכלל מעולם היצר. יצר שכולו רע.
פיצול דמות האישה לזו "הלבנה" הקדושה היושבת בבית פנימה ובין זו "השחורה" היצרית והמפתה לא נולד בתנ"ך או ביהדות. גם מיתוסים אחרים מוקדמים, שומריים בבליים ויווניים. איך נוספה לקדושה הקדישה. איזו מלחמה עתיקה בין פולחנים שונים נרמזים בתוך השפה וכולם מסביב לדמות האישה.
שפירא מביאה במאמר דעות מכיוונים שונים, אלו המקשרים את האישה לשטן, לזונה, ומיני פרושים של רביים קדומים שמורא האישה עליהם, וממול דעות חדשות דרך קריאה של נשים מודרניות, חלקן פמיניסטיות וחלקן דתיות מתקדמות. והרי אותו ויכוח שהבאתי על דעת עצמי בפתיחת המאמר הולך ומקבל תוקף במאמר הזה.
גם מירי רוזמרין הולכת בעקבות רוב הנשים הכותבות בספר ומנסה להבין את החיבור בין יצר הרע והאישה. איך הפכה האישה להיות סמל כל רע. איך הפך היצר למגונה עד כדי כך ולכן מגנה את הנשים.
את השער "יצר ורוע" פותח מאמרו של מיכה אנקורי, פסיכולוג יונגיאני. לרוע אין הגדרה הוא אומר, הרוע הוא שלילת הטוב. שני ציטוטים הוא מביא כמוטו למאמרו. משפט אחד מסיפור של בורחס האומר "מי שאינו עושה את הרע חוטא בגאווה שטנית" וסיפור קטן השואל מהי הגדרת הרוע והוא מספר, " אם שכני בוגד בי עם אשתי הרי זה רע מאוד ואם אני בוגד בו עם אשתו הרי זה טוב" מכאן הדרך הקשה להגדרת רוע בפני עצמו.
בדתות הטוב הוא ציות למצוות האל והרוע כהפרת המצוות. בהגדרה אחרת מחיי יום יום "חירות ועצמאות ייחשבו כערכים חיוביים בעיני הנלחמים עבורן, ואילן בעיני מי שכבש את אדמתם ייחשבו לטרור". בעוד שיצר הרע, זה ההולך לפרשנות הייצרית - מינית הוא חד הבחנה לטוב ורע אין הבחנה מוגדרת והיא נתונה בידי הפרשן.
הרוע הוא הפרה של מה שהוגדר על ידי הקולקטיב כטוב. משם הדרך לסנקציות של אלו העומדים מחוץ להגדרת הטוב ובלי יכולת בחינה מה רע בהם בעצם. המסגרת הדתית רואה לימוד תורה כטוב מוחלט והבורים שאינם לומדים הם סמל לרוע.
כל פרשן מגיע למקום בו הוא בודק את מקור הקשר בין האישה לרוע. גם אנקורי. הוא אומר "התפתחו ביהדות מגמות השוללות את הגוף ואת פיתוייו.. ואלו שנוסחו בידי גברים ראו באישה בעיקר את מקור הפיתוי ואת נקודת של הרוע והפכו את הצנעת גופה לאידיאה נעלה" המעניין שכנראה בשום מקום לא מנוסחת איזו אמירה על היצר של הגבר עצמו. (מלבד אותו משפט המרשה לו ללבוש שחורים ולמצוא פורקן רחוק מהבית) חולשת דעת יש לו והוא המפותה התמידי. אחד המפגשים המרתקים בין שתי תפיסות עולם הייתה זו של הרב קוק. הוא הגיע מעולם סגור ביהדות מסוג אחד לארץ חדשה שם גילה להפתעתו יהודים חדשים, שאינם מקיימים מצוות ואף על פי כן מקיימים חיים מוסריים מאוד. הוא הבין שהוא מוכרח לשנות את השקפת עולמו ועבר תהליך שהשפיע לא רק עליו אלא על היחס בין מפעל ההתיישבות הציוני החילוני ועולם החסידות.
מכאן עובר אנקורי לפרש את מושג "הצל" בתורתו של יונג. הצל כסמל הרוע המלווה כל אחד כארכיטיפ לא מודע. האידיאולוגיה של תורות העידן החדש מכוונות כולן למחשבה חיובית לכיוון האור. יונג, מבלי להכיר את "העידן החדש" החדש אומר " הכוונת התודעה למושגים אידיאליים ולהימנעות מעימות עם הצילי ומוחשך מאפיינת את התיאוסופיה המערבית. אולם אדם לא נהיה מואר כאשר הוא נחשף לדימויים של אור אלא באמצעות הפיכת החשיכה למודעת"
הצל כסמל הרוע המלווה כל אחד כארכיטיפ לא מודע. מתוך "נוספרטו".
הרב סטיב גרינברג מביא את סיפור התמודדותו עם הדת ועם ההומוסקסואליות שלו והניסיון לחבר בין שני קצוות שאינם נראים כיכולים להתחבר. בקטע אחד מעניין מאוד הוא מספר שבמצוקתו הרבה הלך להתייעץ עם הרב אלישיב. " הרב, אני נמשך לגברים ולנשים, מה עלי לעשות" והרב השיב בניחותא " ידיד היקר, אם כן יש לך כוח אהבה כפול. השתמש בו בזהירות... האם זה הכל? זה הכל אין עוד מה לומר" האם זה אומר שרב גדול אינו נבהל ואינו חרד? אין צורך בפירוש עמוק. הממד הולך ומקיף את התגלות עצמו של גרינברג. סיפור אוטוביוגרפי מעניין ביותר.
שאלה שאין לה תשובה בתוך כל המחקרים הללו היא השאלה מה כל כך הפחיד את הקדמונים מהיצר האנושי. היום אחרי פרויד אנו יודעים כבר שמיניות היא החשובה בתהליכים האנושיים, ועדיים גם בימינו משהו בפוריטניות הכללית ממשיך ללחוץ לשפוט ולנסות לקבוע מיני איסורים.
כל החלק העוסק בניתוחי סיפורי התלמוד גורם להנאה גדולה לא רק בבחינת המשמעות שלהם על ידי החוקרים המביאים את מאמריהם אלא מעצם הפגשת קורא שאין לו גישה לסיפורי התלמוד וכאן מובאים כזרת מאותם סיפורים.
יש בספר מאמרים נוספים שלא כתבתי עליהם. מאמר יפה של המשוררת אגי משעול על היווצרותו של שיר לאחר שזיהתה בעצמה התייחסות שבאה " מיצר הרע" מהרוע עצמו. פרקי ספרות העוסקים ביצר וביצר הרע, של אילן שיינפלד, של חמוטל בר יוסף, של מיכל גוברין, ועוד לא הזכרתי שיר של יונה וולך המצוטט באחד המאמרים. ועוד מיני מטעמים שלא הזכרתי, מעט מכל טוב שבספר.
אסא קידר, בוגר ישיבת עין צורים, ערך ספר שיחות, מאמרים וקטעי ספרות העוסקים ביצר הרע מתחילתו. הספר מחולק לשערים אחדים שכל אחד מתקיף את הנושא מנקודת מבט אחרת. דמות הכותבים מוכרים בחלקם ואחרים פחות. אסא קידר נתן מקום לכל צורת ההתבטאות.
יצר הרע כפי שהוא מוכר בימינו נסמך על המלה הראשונה בכותרת שלו. יצר. והכוונה בעיקר יצר מיני. אלא שאם בודקים את היווצרות יצר הרע אפשר אולי להגיד שהיצר הרע הראשוני היה לדעת. חוה בגן עדן רצתה לדעת ולכן פותתה ואחר כך פיתתה. יצר הדעת הוא יצר הרע הראשוני. ואולי לכן נענשה האישה בהמשך והודרה מלימוד ודעת. ויותר מכך, פרשנות מקטינה של הרצון לדעת מתרגם את המלה "דעת" למלה במובנו התנ"כי, הצורך המיני. וחוה היא המגלה והמפתה. ואדם, שמלכתחילה היה בעל החושים האסטטיים רצה רק ליהנות מיופיו של התפוח. והנה התהפכו היוצרות. אדם הפך להיות היצרי והדעתני וחוה ממונה על האסטטיקה. וגרוע מכך, סמל היצריות והמיניות, תחילת המחשבה האנטי נשית, הפטריארכאלית בצורה זו או אחרת.
צריך לחזור כמה פסוקים קודם לכן, באותו ספר באותו פרק מסופרת בריאה אחרת, מוקדמת יותר "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" בריאתו של אדם מתרחשת מחדש כמה פסוקים אחרי זה והפרשנות המקובלת היא לאחד את שתי הבריאות, כי "אין מוקדם ומאוחר" בתורה, אך בכל זאת השאלה איזה זוג קדמון הועלם ומדוע. לא שואלים כשם שלא שואלים איך נברא קודם האור, להבדיל בין חושך לאור ורק כמה ימים אחרי זה נוצרים השמש והירח. יש לנו סיפור בריאה נוסף ומובלע המרמז על סיפור אחר. אולי שם מקום גן העדן האבוד שלפני הבריאה השנייה. ואולי שם הוטמע סיפור מטריארכאלי יותר, לפני היות החטא והיצר הרע?
גם אם לא מזכירים זאת מאז, הדעת הרחבה יותר מהמותרת הפכה להיות הרע בעיני שומרי הדת. הרוע הבא היה רצח הבל. קנאה. יצר של אח באחיו. קנאה פסיכולוגית שמתחילה ביחסי המשפחה. "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" חטא אכן, עדיין לא מיני. היצר המיני ככזה מופיע הרבה יותר מאוחר. מושג יצר הרע הלך והתרחב וכלל תחת כנפיו כיוונים שונים.
שולמית ולר, פרופסור לתלמוד, מנתחת במאמר הפותח את הספר מנקודת מבט תלמודית כמובן, מאמר המסתמך על חכמי התלמוד.
אומר אחד האמוראים: אילולי יצר הרע לא בנה האדם בית, ולא נשא אישה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן. יצר הרע הוא המניע את העולם. ואם נוריד המלה רע, נשאר עם יצר. יצר הקיום ויצרים סוערים אחרים.
אלוהים ברא את האדם ונתן בו גם את יצר הרע. מידת ההשתלטות עליו היא המבדילה בין המקיים לחוטא. היחס בין היצר הרע ובין היצר הטוב הוא היחס המתקיים לאורך כל שנות המחשבה בין הגוף והנפש. וגוף והנפש מחוברים באדם ככוליות. היצר הרע הוא מרכיב חיוני בקיומה של האנושות ומקבלת כהכרח את קיומה של השניות בחיי האדם.
אם בודקים את היווצרות יצר הרע אפשר אולי להגיד שהיצר הרע הראשוני היה לדעת. חוה בגן עדן רצתה לדעת ולכן פותתה ואחר כך פיתתה. יצר הדעת הוא יצר הרע הראשוני. ואולי לכן נענשה האישה בהמשך והודרה מלימוד ודעת. ציור מאת הוגו ואן דר גוס. 1470
מלחמת ההתגברות על היצר היא אחת העתיקות והמשפיעות ביותר במחשבה הדתית והפילוסופית. איזה הוא גיבור הכובש את יצרו אמר התנא בן זומא. שולמית ולר במאמרה הולכת בעזרת סיפורי התלמוד בעקבות המלחמה על כובשי היצר וחשיבות המלחמה הזאת.
אדמיאל קוסמן, משורר וחוקר תלמוד מספר סיפור תלמודי על מפגש בין החיים והמתים שמוליך אל המסקנה "אין יצר בעולם הבא" זהו טיב חיי העולם הבא. אברהם ושרה, הזוג המת שבסיפור מתחבק ופולה כינים זה מראשו של זה, כן שם בעולם הבא. האינטימיות נשמרת בטהרה אך היצר המיני נעלם, הכינים אותם פולים הם הסמל למיניות שנעלמה. הפרשנות מוליכה למסקנה שאלו שקיימו יחסי מין טהורים בחייהם מעבירים את האינטימיות הזוגית לעולם הבא, אל חיי הנצח.
אביגדור שנאן פרופסור לספרות וחוקר מדרשים ואגדות הולך בעקבות כמה מן סיפורים הכוללים בתוכם " מין וזימה" כמו שהיו נקראים בימינו. הוא מזכיר את שמו של אלעזר בן דורדיא "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה" ומשם עוד סיפורים על רבנים ושלא כאלה שנכנעו ליצר גופם. ביאה אל זונה נכרית לא נתפסת במעשה מביש. לא לגאווה גדולה אך לא בושה. לכן נולדה ההלכה "ילך למקום שאין מכירין אותו ילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ" ובעיני תמיד עלתה השאלה אם לא זאת אחת הסיבות ללבוש השחורים, שהרי איסור הלבנת פני אדם גם היא מצווה חשובה, ואם כולם בעיר לובשים שחורים לא יודעים מי הזר הבא אל זונה. אך לשם כמובן שנאן אינו מוליך את מסקנותיו.
אלכסנדר אבן חן מרצה למחשבת ישראל מוליך אותנו בשביל המאבק ביצר. הוא מביא מספר "חובות הלבבות" את עשרת הצעדים שהספר מונה כדי להגיע לאהבת אלוהים. הצעד התשיעי, הלפני אחרון מדבר על פרישות כדי להגיע לאהבת האל בצעד העשירי.
"שיהיו בעולם פרושים שלמים המנותקים מחיי העולם הזה" ממליץ רבן מאוחר יותר. פרושים מחיי מין וחיי עמל. אלא שהוא יודע שאין להכיל זאת על כל בני האדם. הפרושים השלמים צריכים לשמש דוגמה. אם היה נולד ביהדות מסדר נזירים שם היה מקום הולדתו.
מטרת אלוהים בבריאת האדם הייתה להכשיר את הנפש כדי שתזדכך ותגיע למעלת קדושים ומלאכים. אסא קידר, עורך הספר מוסיף מאמר משלו בו הוא מרחיב את ההסתכלות אל מעבר ליהדות. גם הוא בודק את משמעות הייצריות החל מסיפור גן עדן, אך הוא הולך ומרחיב אותו למקום חדש. משל המערה של אפלטון.
ארוס נוסף ליצר ויחד הם תשוקה ההופכת לכוח החיים, יצירה ובניין, הרס וחורבן. היצר המיני מקביל ליצר הסקרנות והדעת. לאו דווקא להכרת האמת והמציאות היכולה להתגלות רק בחלקה ופרטים חלקיים.
במשל המערה נמצאים אנשים באפילה, הם רואים צללים חלקיים. יש יציאה מהמערה, אל האור והשמש. הטיפוס לכיוון האור קשה. יש צורך לוותר על החשכה המוכרת ולטפס לכיוון האור. המאמץ צריך להגיע בסופו ביכולת להסתכל בשמש עצמה, לא רק באור. התשוקה להביט באמת בפנים. "אור האמת" המערה היא עולם של צללים ואשליות.
ב"משתה" של אפלטון סוקרטס מתייחס אל הארוס ככוח המוביל את האדם להיות אוהב החכמה וחושק באמת. בהכרה הצלולה. ארוס שם הוא כוח נפשי אינטלקטואלי הפועל להרחיקנו מהבלי העולם החומרי לכיוון הטוב המוחלט. ארוס הוא זה המוציא את האדם החושב מהמערה, מעולם התוהו אל העולם המואר של ההכרה.
בשני הסיפורים המקבילים הללו, גן עדן והמערה מדובר על יציאה מעולם אחד למשהו. באחד איסור מוחלט על הדעת, בשני שאיפה מתמדת אליה. שוש שפירא, גם היא מרצה למקרא, כמו חלק גדול מכותבי המאמרים בספר, הולכת במחקרה לכיוון המחשבה אותו העליתי אני בתחילת הסקירה. היא בודקת את סיפור הבריאה בצורה מילולית. בודקת כיצד הועלם חלקו של "עץ החיים" לטובת עץ הדעת. ומביאה פרשנות של רבי חנינא בריה האומר על סיפור הבריאה" כיון שנבראת (חוה) נברא השטן עמה. " לא צריך לרדת לעומק כדי להבין את הפחד מפני האישה מייצגת הדעת והיצר, והסיבה שנדרשה להפוך אותה ליצור מדוכא. אך החרדה מפני דעת שולטת באנשי הדת, כל הדתות, בכל הזמנים, והתפשטה גם לכיוון הגברים, אולי כי דעת מעלה יצר אחר ומוטב לו לאדם להתנתק בכלל מעולם היצר. יצר שכולו רע.
פיצול דמות האישה לזו "הלבנה" הקדושה היושבת בבית פנימה ובין זו "השחורה" היצרית והמפתה לא נולד בתנ"ך או ביהדות. גם מיתוסים אחרים מוקדמים, שומריים בבליים ויווניים. איך נוספה לקדושה הקדישה. איזו מלחמה עתיקה בין פולחנים שונים נרמזים בתוך השפה וכולם מסביב לדמות האישה.
שפירא מביאה במאמר דעות מכיוונים שונים, אלו המקשרים את האישה לשטן, לזונה, ומיני פרושים של רביים קדומים שמורא האישה עליהם, וממול דעות חדשות דרך קריאה של נשים מודרניות, חלקן פמיניסטיות וחלקן דתיות מתקדמות. והרי אותו ויכוח שהבאתי על דעת עצמי בפתיחת המאמר הולך ומקבל תוקף במאמר הזה.
גם מירי רוזמרין הולכת בעקבות רוב הנשים הכותבות בספר ומנסה להבין את החיבור בין יצר הרע והאישה. איך הפכה האישה להיות סמל כל רע. איך הפך היצר למגונה עד כדי כך ולכן מגנה את הנשים.
את השער "יצר ורוע" פותח מאמרו של מיכה אנקורי, פסיכולוג יונגיאני. לרוע אין הגדרה הוא אומר, הרוע הוא שלילת הטוב. שני ציטוטים הוא מביא כמוטו למאמרו. משפט אחד מסיפור של בורחס האומר "מי שאינו עושה את הרע חוטא בגאווה שטנית" וסיפור קטן השואל מהי הגדרת הרוע והוא מספר, " אם שכני בוגד בי עם אשתי הרי זה רע מאוד ואם אני בוגד בו עם אשתו הרי זה טוב" מכאן הדרך הקשה להגדרת רוע בפני עצמו.
בדתות הטוב הוא ציות למצוות האל והרוע כהפרת המצוות. בהגדרה אחרת מחיי יום יום "חירות ועצמאות ייחשבו כערכים חיוביים בעיני הנלחמים עבורן, ואילן בעיני מי שכבש את אדמתם ייחשבו לטרור". בעוד שיצר הרע, זה ההולך לפרשנות הייצרית - מינית הוא חד הבחנה לטוב ורע אין הבחנה מוגדרת והיא נתונה בידי הפרשן.
הרוע הוא הפרה של מה שהוגדר על ידי הקולקטיב כטוב. משם הדרך לסנקציות של אלו העומדים מחוץ להגדרת הטוב ובלי יכולת בחינה מה רע בהם בעצם. המסגרת הדתית רואה לימוד תורה כטוב מוחלט והבורים שאינם לומדים הם סמל לרוע.
כל פרשן מגיע למקום בו הוא בודק את מקור הקשר בין האישה לרוע. גם אנקורי. הוא אומר "התפתחו ביהדות מגמות השוללות את הגוף ואת פיתוייו.. ואלו שנוסחו בידי גברים ראו באישה בעיקר את מקור הפיתוי ואת נקודת של הרוע והפכו את הצנעת גופה לאידיאה נעלה" המעניין שכנראה בשום מקום לא מנוסחת איזו אמירה על היצר של הגבר עצמו. (מלבד אותו משפט המרשה לו ללבוש שחורים ולמצוא פורקן רחוק מהבית) חולשת דעת יש לו והוא המפותה התמידי. אחד המפגשים המרתקים בין שתי תפיסות עולם הייתה זו של הרב קוק. הוא הגיע מעולם סגור ביהדות מסוג אחד לארץ חדשה שם גילה להפתעתו יהודים חדשים, שאינם מקיימים מצוות ואף על פי כן מקיימים חיים מוסריים מאוד. הוא הבין שהוא מוכרח לשנות את השקפת עולמו ועבר תהליך שהשפיע לא רק עליו אלא על היחס בין מפעל ההתיישבות הציוני החילוני ועולם החסידות.
מכאן עובר אנקורי לפרש את מושג "הצל" בתורתו של יונג. הצל כסמל הרוע המלווה כל אחד כארכיטיפ לא מודע. האידיאולוגיה של תורות העידן החדש מכוונות כולן למחשבה חיובית לכיוון האור. יונג, מבלי להכיר את "העידן החדש" החדש אומר " הכוונת התודעה למושגים אידיאליים ולהימנעות מעימות עם הצילי ומוחשך מאפיינת את התיאוסופיה המערבית. אולם אדם לא נהיה מואר כאשר הוא נחשף לדימויים של אור אלא באמצעות הפיכת החשיכה למודעת"
הצל כסמל הרוע המלווה כל אחד כארכיטיפ לא מודע. מתוך "נוספרטו".
הרב סטיב גרינברג מביא את סיפור התמודדותו עם הדת ועם ההומוסקסואליות שלו והניסיון לחבר בין שני קצוות שאינם נראים כיכולים להתחבר. בקטע אחד מעניין מאוד הוא מספר שבמצוקתו הרבה הלך להתייעץ עם הרב אלישיב. " הרב, אני נמשך לגברים ולנשים, מה עלי לעשות" והרב השיב בניחותא " ידיד היקר, אם כן יש לך כוח אהבה כפול. השתמש בו בזהירות... האם זה הכל? זה הכל אין עוד מה לומר" האם זה אומר שרב גדול אינו נבהל ואינו חרד? אין צורך בפירוש עמוק. הממד הולך ומקיף את התגלות עצמו של גרינברג. סיפור אוטוביוגרפי מעניין ביותר.
שאלה שאין לה תשובה בתוך כל המחקרים הללו היא השאלה מה כל כך הפחיד את הקדמונים מהיצר האנושי. היום אחרי פרויד אנו יודעים כבר שמיניות היא החשובה בתהליכים האנושיים, ועדיים גם בימינו משהו בפוריטניות הכללית ממשיך ללחוץ לשפוט ולנסות לקבוע מיני איסורים.
כל החלק העוסק בניתוחי סיפורי התלמוד גורם להנאה גדולה לא רק בבחינת המשמעות שלהם על ידי החוקרים המביאים את מאמריהם אלא מעצם הפגשת קורא שאין לו גישה לסיפורי התלמוד וכאן מובאים כזרת מאותם סיפורים.
יש בספר מאמרים נוספים שלא כתבתי עליהם. מאמר יפה של המשוררת אגי משעול על היווצרותו של שיר לאחר שזיהתה בעצמה התייחסות שבאה " מיצר הרע" מהרוע עצמו. פרקי ספרות העוסקים ביצר וביצר הרע, של אילן שיינפלד, של חמוטל בר יוסף, של מיכל גוברין, ועוד לא הזכרתי שיר של יונה וולך המצוטט באחד המאמרים. ועוד מיני מטעמים שלא הזכרתי, מעט מכל טוב שבספר.
מאת: דן לחמן, יליד 1941, תל אביב. התחיל את פעילותו באגודה לשמירת זכויות הפרט בשנת ייסודה, 1975. כיהן כחבר ועד האגודה משנת 1976, והיה שותף לעריכת המגזין ההומו-לסבי הראשון בשפה העברית, "ריש גלי". דן לחמן פרסם מאמרים שונים וכתבות בעיתונים "דבר" (במדור "הומוגני" במסגרת המוסף השבועי של העיתון), "מגעים", "הזמן הוורוד" ופורטל האינטרנט GoGay. לחמן הופיע, בין השאר, בסרטים "נגוע" הקצר, "עמוס גוטמן - במאי קולנוע", "מקום בטוח" ו"ילדים טובים". עוסק, בין היתר, בסיוע לסטודנטים בכלל, ולסטודנטים לקולנוע בפרט, בכל הקשור לעיסוק אקדמי בקהילה ההומו-לסבית. כיום לחמן עוסק בביקורת ספרות ובכתיבת פרוזה. ביוני 2005 זכה בפרס יקיר הקהילה ההומו-לסבית, הבי והטרנס על מפעל חיים. dlachman@bezeqint.net / מאמרים נוספים ומידע נוסף כאן.
לחץ כאן לעוד מאמרים של דן לחמן.
050-3331-331