פילוסופיה (מיוונית:, "אהבת חכמה") היא חקר מושגי יסוד בהכרה האנושית כמו קיום, מציאות, נפש, הכרה, היגיון, מוסר, סיבתיות, ידע ושפה. גישתה של הפילוסופיה לשאלות אלה היא גישה ביקורתית, שיטתית ומסתמכת על בניית טיעונים רציונליים.

הפילוסופיה ושבעת מקצועות הלימודים הכלליים, באיור לכתב היד "גן התענוגות" מאת הראד פון לנדסברג - פילוסופיה

ענפי הפילוסופיה

באקדמיה, הפילוסופיה מחולקת לענפים העיקריים הבאים:

תורת ההיגיון (לוגיקה) - עוסקת בהבחנה בין הסקה נכונה ולא נכונה.

מטאפיזיקה או אונטולוגיה (תורת ההוויה, תורת היש) - עוסקת בסיפוק תיאור כולל למאפיינים הכלליים ביותר של המציאות כמכלול ובשאלה איך לספק תיאור כזה.

תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) - חוקרת את אפשרות הקיום, המקורות, המהות והיקפו של מאגר הידע האנושי.

תורת המידות (אתיקה) - או הפילוסופיה של המוסר - עוסקת במהות המוסריות ובביצוע הערכות מוסריות. מהו טוב ורע?

מטאפילוסופיה - עוסקת במהות הפילוסופיה עצמה, בתכליתה ומטרותיה של הפילוסופיה ובשיטות בהן משתמשת הפילוסופיה.

שני ענפים חשובים נוספים שלגביהם אין הסכמה אם יש לכלול אותם בין הענפים הראשיים הם:

אסתטיקה - תורה העוסקת באמנות ובמושג היופי. בפילוסופיה ישנו עיסוק רב ביופיו של הטבע בנקודות בהן הוא מגיע לשלמות המעוררת רוממות רוח ופליאה באדם, ובאומנות כאשר היא מנסה להתקרב אל אותן נקודות. ישנם פילוסופים המעדיפים לסווג את תחומי העיסוק של האסתטיקה כחלק מהאפיסטמולוגיה ומהאתיקה.

פוליטיקה או מחשבה מדינית - תורה העוסקת באתיקה של קבוצות, באומנות הממשל ובצדקת קיומן של מדינות. בתקופות מסוימות ההתדיינות הפילוסופית בפוליטיקה היוותה חלק מרכזי בעולמם של הפילוסופים של אותה תקופה.

ענפים נוספים בפילוסופיה הם הפילוסופיה של המדע, פילוסופיה של הלשון, תאולוגיה, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של הנפש, פילוסופיה של החינוך ופילוסופיה של ההיסטוריה.

מאפייני הפילוסופיה והגדרותיה

לא קיימת הסכמה מוחלטת בדבר הגדרתו של המושג "פילוסופיה". אף לא ברור לכל מהו חלק העולם שבו היא מתבוננת.

מהגדרה לפילוסופיה נדרש שתסביר את תכונותיה המוכרות: הרפלקטיביות (כלומר התבוננות עצמית), אי האמפיריות (כלומר, העובדה שאין להכריע בעיה פילוסופית על ידי התבוננות במציאות), עיסוקה בנושאים כלליים, העובדה שבעיותיה המרכזיות אינן זוכות לפתרון מוסכם מזה אלפי שנים.

להלן כמה הגדרות מקובלות:

הבהרת מושגים

ההגדרה המקובלת ביותר היא שהפילוסופיה מבהירה מושגים. המדען משתמש במושגים ואילו הפילוסוף מבהיר אותם. בני אדם מחפשים צדק, ואילו הפילוסוף שואל "מהו צדק". פיטר סטרוסון מגדיר זאת כ"מיפוי עולם המושגים" (אנליזה ומטפיזיקה).

חקר גבולות הדעת

קאנט הגדיר את תפקיד הפילוסופיה כ'חקר גבולות התבונה'. וילארד קוויין טען ש'הפילוסופיה מחפשת את קווי המתאר של העולם'. ג'ורג' מור הגדיר את תפקיד הפילוסופיה כ"תיאור כללי של כל היקום" (כמה בעיות מרכזיות בפילוסופיה).

"טעות באובייקט" והאנליזה הלשונית

סרן קירקגור טען שהפילוסוף מאמין שהוא חוקר את העולם בעודו חוקר באמת את המושגים. מטפורה שבה השתמש היא אדם שרואה שלט "כאן מתקנים נעליים", וכשהוא נכנס לחנות הוא מגלה שהשלט הוא זה שעומד למכירה. זרם פילוסופי בשם "אנליזה לשונית", שהמשיך את רעיונותיו של ויטגנשטיין, מוסיף את הטענה שלא זו בלבד שהמושא האמיתי הוא המושגים, אלא שבבעיות פילוסופיות יש טעויות במושגים. תפקיד הפילוסוף אינו רק לחקור את המושגים שבהם משתמשת הבעיה, אלא גם לתקן אותם.

עיסוק בו זמני במושג ובמושא

ג'ורג' קולינגווד, בספרו הרעיון של ההיסטוריה טען שחקירה פילוסופית מתאפיינת בכך שהיא חוקרת את המושא של המושג ואת המושג בו זמנית. "הפילוסופיה דנה באובייקט, באותה מידה שבה היא דנה בחשיבה". למשל, הפסיכולוג שואל כיצד אנשים מנהלים את מושג ה - 'אמת', הפילוסוף שואל באותו זמן גם מהי האמת עצמה, כלומר הוא מעמיד את עצמו באותה עת גם בתפקיד בעל המושג.

תולדות הפילוסופיה

אפשר לומר בוודאות שתמיד אנשים שאלו את עצמם שאלות על העולם שהם חיים בו. היו פילוסופים גדולים שאיננו יודעים עליהם דבר, מפני שהרעיונות שלהם מעולם לא תועדו. לכל חברה היו פילוסופים משלה, ורעיונותיו של כל פילוסוף משקפים את התרבות בה הוא חי. מן התזות האלה התפתחו מסורות שונות של פילוסופיה, כגון: הפילוסופיה המזרחית, הפילוסופיה המערבית או הפילוסופיה האפריקנית.

תחילתה של הפילוסופיה המערבית באירופה לפני למעלה מ - 2,500 שנה. ראשוני הפילוסופים הגדולים של המערב חיו באזורים הנמצאים היום בתחומי יוון, איטליה וטורקיה. בזמנים ההם היה סחר ימי נרחב בין הארצות השוכנות לחופי הים התיכון וקשרי המסחר הובילו גם לחילופי רעיונות. ההוגים הראשונים הושפעו מרעיונות בבליים ומצרים, כך אפשר למצוא את שורשי הפילוסופיה המערבית במזרח התיכון ובצפון באפריקה. במקביל להתפתחות הפילוסופיה במערב התפתחה הפילוסופיה בסין המבודדת, התחומה על ידי החומה הסינית הגדולה. פילוסופיה זו החלה להתפתח במאה ה - 4 לפני הספירה על ידי קונפוציוס. לפילוסופיה הסינית יש היסטוריה של אלפי שנים. את מקורותיה אפשר למצוא ב"יי ג'ינג" ("ספר השינויים"), ספר הדרכה לגילוי עתידות, שכבר קיימים בו כמה מהמושגים הבסיסיים ביותר של הפילוסופיה הסינית. את גילו של הספר אפשר רק להעריך, אך הוא בוודאי שואב ממסורת בעל פה המגיעה עד התקופה הנאוליתית.

סוקרטס, אבי הפילוסופיה המערבית

סוקרטס לא היה הפילוסוף הראשון במערב. סוקרטס לא כתב שום ספר ורוב מה שידוע עליו מצוי בכתביו של תלמידו אפלטון. מותו של סוקרטס למען עקרונותיו היה מופת לכל הפילוסופים אחריו שהעזו לקרוא תיגר על המצב הקיים. סוקרטס היה שונה מההוגים היוונים שקדמו לו, שנקראים "פרה - סוקרטים", כלומר: "לפני סוקרטס". סוקרטס הרחיב את הדיון גם לשאלות מתחום המוסר שקודמיו לא הרבו לעסוק בהן, כגון "מהו טוב?", שאותן ראה כחלק בלתי נפרד משאלות על טבע המציאות. סוקרטס רצה למצוא הגדרות כוללות למושגים כגון טוב, צדק וחוכמה. הוא חשב שכל אחד מן המושגים המופשטים האלה מציין איזושהי מהות המתארת דברים בעולם. הוא ידע שאם אנשים יכולים לתאר, למשל, מעשה של אומץ, הם ודאי יוכלו לזהות את מהות האומץ שנמצאת במעשה הזה. שאיפתו הייתה לבודד את המהות הזאת, להגדיר אותה בדייקנות וכך להתקרב אל ידיעת האמת. הוא נהג לחקור את אמונותיהם של האנשים בדרך של שאילת שאלות והטלת ספק. השאלות נועדו לחשוף את חוסר העקביות ברעיונות שאנשים מאמינים בהם ולעזור להם לפתח רעיונות מדויקים ובהירים יותר.

הבדלים בין הפילוסופיה המערבית למזרחית

החל מהמאה ה - 16 וה - 17 החלה הפילוסופיה המערבית להתנתק במובהק משורשיה היווניים, תוך דחיית טיעונים שנשענו על מטאפיזיקה ודת. פילוסופים רציונליסטים כגון רנה דקארט, ברוך שפינוזה וגוטפריד לייבניץ הטיפו ללימוד אפריורי על טיבו של העולם, כלומר באמצעות ההיגיון ותוך שימוש בשכל הישר ולא דרך הסתמכות על החושים. כמו כן הושפעה המחשבה המערבית מגילויים חדשים בתחומי מדעי הטבע והמתמטיקה.

טענות כנגד התווית "פילוסופיה מזרחית"

יש שטוענים

כי ההבחנה בין פילוסופיה מזרחית למערבית היא שרירותית וגאוגרפית בלבד, וכי הבחנה מלאכותית זו אינה לוקחת בחשבון את ההשפעה ההדדית הרבה בין ההגות המזרחית והמערבית, ושהיא מטעה יותר מאשר מועילה. יתר על כן, נטען

כי המושג "פילוסופיה מזרחית" מביא להבנה שיש קרבה רבה בין אסכולות פילוסופיות מזרחיות, ומטשטש את ההבדלים ביניהן.

טענה אחת כזו היא היסטורית - המקור הראשון שלנו ל"פילוסופיה מערבית" הוא באסיה הקטנה. לא ברור מה מקורותיה של פילוסופיה זו - האם היא מהודו, או אולי הפילוסופיה ההודית מקורותיה בפלישה אינדו - אריאנית. אך יש אפשרות סבירה שהמזרח התיכון היה אזור לתחלופה והשפעה הדדית של פילוסופיות דתיות קדומות.

טענה נוספת היא מהבלשנות, המבוססת על כך שהסנסקריט שייכת למשפחת השפות ההודו - אירופיות (ניטשה טען כי הנצרות והבודהיזם הן דתות "קרובות").

המבנה המרכזי שמשותף לפילוסופיה המערבית הקלאסית (ואינו קיים בהגות המזרח - אסייתית לפני ה"פלישה" הבודהיסטית) הוא הדיכוטומיות בין היגיון ורגש, מציאות והופעה, האחד והרבים, שינוי וקביעות. ההגות המערבית וההודית, עם דואליזם גוף - נפש חזק, נוטות שתיהן לאידאליזם סובייקטיבי או לדואליזם. משותפים להם גם הבסיס של ה"פסיכולוגיה העממית" המערבית - הכוללת אמת ושקר חדים, תחביר של נושא ונשוא (ומטפיזיקת אובייקט - סובייקט מקבילה), ומסקנות והיקשים. מושגים אלה נמצאים בבסיסה של התפתחות הלוגיקה בהודו וביוון (בניגוד לסין הקדם - בודהיסטית). קווי דמיון נוספים אפשר למצוא במאפיינים מבניים של מושגי יסוד כמו זמן, מרחב, וסיבתיות - כולם מושגים שקשה לבודד במרחב המושגים הסיני.

סיבה בסיסית אחת להבחנה היא שלשתי המסורות המזרחיות (הסיניות וההודיות) מתייחסים הרבה פחות בלימודים המערביים של ה"היסטוריה של הפילוסופיה". לרוב, שתיהן נדחות לחוגים נפרדים באוניברסיטאות, או לפעילות "ניו - אייג'" שאינה אקדמית כלל.

התפיסה של אל ו/או אלים

בשל ההשפעה של המונותיאיזם ובמיוחד הדתות האברהמיות, הפילוסופיות המערביות, ניצבו בפני השאלה של טבעו של האל והיחס בינו לבין היקום. דבר זה יצר דיכוטומיה בפילוסופיות המערביות בין הפילוסופיות החילוניות והדתיות, ביחס לדוגמות מסוימות על האל והיקום.

הפילוסופיות המזרחיות התעניינו פחות בשאלות של טבעו של האל היחיד כבורא והשליט היחיד של היקום. ההבחנה בין החילוני והדתי היא לפיכך הרבה פחות חדה, ובאותה האסכולה עשויים להיות מרכיבים דתיים ופילוסופיים זה לצד זה. כך, יש שמקבלים את הטענות המטפיזיות של הבודהיזם ללא שהם משתתפים בפולחן במקדש. יש שעובדים את האלים הטאואיסטיים ללא הבנה של היסודות הפילוסופיים של השיטה, ואחרים מאמצים את הפילוסופיה הטאואיסטית ואינם מתייחסים להיבטים הדתיים.

דבר זה מנוגד לחלוטין למערב, שם לרוב הייתה אכיפה של מערכת אמונות פילוסופיות / דתיות אחת מאוחדת או שלילה חדה ומוחלטת של הדת בכלל על ידי הפילוסופיה (לדוגמה, ניטשה, מרקס, וולטר, וכו'). ההבחנה בין דת ופילוסופיה אינה כה חשובה במזרח.

היחס בין האל לעולם

קו מבדיל נוסף בין המזרח למערב הוא האמונה לגבי היחס בין האל או האלים והעולם. הפילוסופיות המערביות או שטוענות כי האל אינו קיים, או שהם טוענים כי האל נפרד ונבדל מהעולם. תפיסה זו מקורה בהשפעה של הדתות האברהמיות, שמלמדות כי היקום נוצר בידי אל כל - יכול שהיה קיים לפני ובנפרד מהיקום, וכי הברואים שלו - אנחנו - אינם יכולים להבין את טבעו האמיתי של האל הזה.

המסורות המזרחיות לרוב עוסקים פחות בקיום או באי הקיום של האלים. אם כי ברבות מהמסורות ישנם ישויות על טבעיות רבות עוצמה, הם בדרך כלל לא נתפסים כנפרדים מהיקום, אלא כחלק ממנו. לפיכך, רוב הדתות המזרחיות מלמדות כי פעולות אנושיות רגילות עשויות להשפיע על העולם העל - טבעי.

תפקידו ומקומו של היחיד

נטען כי ברוב הפילוסופיות המערביות, אפשר לומר דבר דומה לגבי היחיד: במערב, מקובל כי היחיד הוא משהו נפרד מהיקום, והפילוסופיות המערביות מנסות לתאר ולהגדיר את היקום מנקודת מבט אובייקטיבית ונבדלת. הפילוסופיות המזרחיות, לעומת זאת, לרוב מחזיקות בדעה כי אנשים הם חלק בלתי נפרד מהיקום, וכי נסיונות לדון ביקום מנקודת מבט אובייקטיבית, כאילו האינדיבידואל הדובר הוא משהו נפרד ונבדל מהשלם, מגוחכים.

סינתזות של פילוסופיות מזרחיות ומערביות

נעשו נסיונות מודרניים רבים להרכיב ולחבר בין המסורות המזרחיות והמערביות.

הפילוסוף הגרמני הגל היה מעוניין מאוד בטאואיזם. יש שמפרשים את המערכת הדיאלקטית שלו כפורמליזציה של עקרונות טאואיסטיים.

מתנגדו של הגל, ארתור שופנהאואר, פיתח פילוסופיה שהיא למעשה סינתזה של הבודהיזם וההינדואיזם עם המחשבה המערבית. הוא ניבא כי לאופנישדות (אחד מחשובי כתבי הקודש ההינדיים) תהיה השפעה גדולה בהרבה על המערב מאשר בעבר. אולם, שופנהאואר עבד עם תרגומים גרועים מאד, וייתכן כי הוא לא הבין נכונה את הפילוסופיות המזרחיות שעניינו אותו.

נסיונות מהתקופה האחרונה לחבר בין הפילוסופיה המערבית והמזרחית כוללים את אסכולת קיוטו הפילוסופית, שמרכיבים בין הפנומנולוגיה של הוסרל לבין ההבנות של הזן בודהיזם. הרבה מכתביו של קן וילבר גם כן מתמקדים בהרכבה וחיבור של אמיתות מזרחיות ומערביות במערכת קוהרנטית אחת.

אסכולות בפילוסופיה

אסכולה פילוסופית היא קבוצה של פילוסופים או שיטות פילוסופיות בעלי רעיונות דומים או ששואבים את הרעיונות שלהם או את מערכת ההצדקות מאותם המקורות. בדרך כלל חברי האסכולה פועלים גם בזמן ובמקום דומה, ומתקיימים ביניהם קשרים מסוגים שונים - תלמידים של אותו המורה, חליפת מכתבים, פרשנים של אותו הפילוסוף ועוד. המונח "אסכולה" אינו מוגדר היטב ולעתים קשה להחליט איזו קבוצה של פילוסופים ושיטות פילוסופיות יכולה להיקרא אסכולה. מונחים דומים הם "זרם פילוסופי" ו"תנועה פילוסופית". במהלך ההיסטוריה של הפילוסופיה קמו מספר זרמים, תנועות, תפיסות, שיטות ואסכולות פילוסופיות, לרשימה ראו אסכולות בפילוסופיה.

פילוסופיה ומדע

במשך שנים רבות התבססה הפילוסופיה, בניגוד למדע, על ניתוח תאורטי באופן כמעט בלעדי. עם זאת, היו השפעות גומלין רבות בין המדע לבין הפילוסופיה. כך, למשל, תורת האבולוציה, תורות מתחום הפיזיקה המודרנית (כגון תורת הקוואנטים ותורת היחסות) וכן התפתחויות במתמטיקה ובלוגיקה (כגון משפטי אי - השלמות של גדל) עוררו דיונים פילוסופיים רבים. גם דיונים שבראשתים היו פילוסופיים טהורים הפרו, ברבות השנים, תורות מדעיות (למשל, ההבדל בתפיסותיהם של לייבניץ, ניוטון וקאנט לגבי היחסיות או המוחלטות של המרחב והזמן, הפרו את עבודתו של איינשטיין על תורת היחסות).

הפילוסופיה הניסויית היא ענף חדש של פילוסופיה, שהחל להיות נפוץ בעיקר מתחילת המאה ה - 21, ובו מסיקים מסקנות פילוסופיות בעקבות ממצאים כמותיים.