* תולדות המיניות כרך 2 השימוש בתענוגות / מישל פוקו - חלק 1.
מישל פוקו
סוקרטס ממליץ לצעירים ללמוד מה שאדם הגון צריך לדעת. גיאומטריה, אסטרונומיה ואריתמטיקה. וכמו כן לטפל היטב בגופם. רשימת הדיאטות איננה מה שהיה נתפס בימינו כרפואה מונעת. המשטר הבריאותי ההוא דרך להפוך לסובייקט הדואג לגופו ומציידת אותו בהתנהגות נבונה.
ובאשר לאפרודיזיה, זו מומלצת להתנהג אליה בהתאם לעונות השנה ומצבו הבריאותי של האדם. להגביר יחסים בחורף, כדי להתחמם, ולהמעיט בקיץ כדי לא לאבד נוזלים, אל אלו החולים בעודף נוזלים מוטב להם שירבו במעשיהם גם בקיץ כדי לדלל את דמם.
הזהירות מפני המין צריכה לחול על אלו שהמעשה כופה עליו תענוג מעורב בסבל. כזה הגורם לגופו להתכווץ מעוות אותו עד קפיצות, כופה עליו את כל הצבעים, העוויות והתנשמויות גורם לריגוש יתר המביא לצעקות של אדם שנטרפה דעתו. היפוקרטס היה זה שטבע את המונח שהפורקן המיני דומה בצורתו לאפילפסיה קטנה.
ההמלצות להימנעות חלקית של יחסי מין לא נבעו אם כך ממקום של מוסריות. אם צריך אדם לשלוט ביצריו הרי זה לעמן בריאותו וכבודו הציבורי. מי שאינו שולט ביצריו יפגע בנשים ובעבדים שלו ובסופו של דבר ימנע ממנו יחס של כבוד ויקבל יחס של פחד בלבד.
דמוסתנס ניסח אמירה מפורסמת " בנשות החצר אני מחזיקים למען התענוג. בפילגשים למען צרכי היום יום וברעיות להעמדת צאצאים ושמירת הבית" קשה קצת להבין את קשרי הזוגיות אחרי ניסוח שכזה. הדוקטרינה הנוצרית אוסרת על חיפוש התענגות מחוץ לחיי הנישואים. ואפילו שם הדאגה המרכזית איננה התענוג אלא הרבייה.
נישואיו של אדם אינם כובלים אותו מבחינה מינית. אך סולון מציע לכל בעל לקיים לפחות שלוש פעמי בחודש יחסים עם אשתו. היחס לאונס ופיתוי נשים נשואות או לא שנה עד מאוד. בעוד שפיתוי נתפס כאקט נגד הבעל או האב שתחת חסותו נמצאת האישה. אונס הוא "רק" פגיעה בגופה. המפתים משחיתים את הנשמות וגורמים לכך שאין לדעת עוד של מי הצאצאים. היוונים לא הכירו ב קטגוריה מוסרית של נאמנות הדדית. אם אישה נאפה, הרי שזו סיבה לפרוק המשפחה. לגבר מותר לחפש את תענוגותיו בכל מקום ועם מי שירצה.
כפי שכבר אמרתי, היוונים לא הנגידו בין שני סוגי התנהגות שונים המדירים זה את זה. הם לא הכירו את המונח הומוסקסואליות. ולא הטרוסקסואליות. ההבדל היחידי החשוב היה בין אדם, גבר, המתמכר לתענוגותיו ובין זה השולט בהם. החלוקה הייתה בין אדם משוחרר, מאופק מתון ומכובד בתענוגותיו ובין זה הנשלט על ידי היצר. ולא חשוב כלל אם מושאי התשוקה הם נשים נערים או שניהם. הם גם לא היו ביסקסואלים. מונח שנולד עידנים אחרי. הם לא הכירו בשני דחפים שונים. יכול היה גבר לבחור באישה או בנער מתוך בחירה "ביפה" בעיניו באותו זמן. הייתה להם חלוקה בין אלו הנמשכים לזן הנמוך, מול אלו המקיימים את כל יחסיהם עם בני המעמד הגבוה והמשוחרר.
אהבת הנערים הייתה מוכרת על ידי המוסדות השונים. הן על ידי הצבא, הן המוסדות הפדגוגיים והן הדתיים. הספרות שרה לה שירי הלל ובהגות הגבוהה עמדו על נפלאותיה.
הם לא חשבו שיש מבנים נפשיים שונים בין אלו הנמשכים למין זה אחר. אך לא רק. הם הכירו גם באהבה ביון גברים, ולא רק בין מבוגרים לצעירים אלא גם בין צעירים לבין עצמם. סימני השאלה וההסתייגות היחידה שהייתה להם אם אדם מבוגר נחשב כפסיבי לפי המוכר בימינו. לנערים מותר וגם צריך, גבר מבוגר אמור להיות אקטיבי ולא רק במיטתו.
קו הגבול שבו הפסיק הצעיר להיות כזה הוא כשהופיעו לראשונה זיפי זקן בפניו. אות וסמל לבגרותו המתקרבת. אך הקסם המיני לא פג עם התבגרותו של הנער. כל הפסלים שנותרו מאותה תקופה מראים שהגברים המבוגרים והיפים המשיכו לשמש מקור משיכה מסוגים שונים.
בעוד שקשרי האהבה שבין הבוגר לצעיר היה מותנה מראש בזמן הרי שרבים לא ניתקו את הקשרים עם המאהב הצעיר המשיכו לקיים יחסים עם הצעיר כשהתבגר והפכו אותם לסוג אחר של חניכה מקובלת. במקביל קיימו הבוגרים יחסים עם נשים, התחתנו ונתנו לנשים את הפריבילגיה להיות אדונית הבית. כשהצעיר מתבגר מוקנית לו זכות להתנגד ליחסי מין עם הבוגר.
על המבוגר היה לשמור על כבודו של הנער. יחסים עם מבוגר לא עמדו בדרכו של הצעיר בהמשך דרכו. לא מבחינה חברתית פוליטית או ברית נישואים. כל זה בתנאי שהתנהג כראוי. צעירים רבים פרצו את מסגרת הנימוס המקובל ולא שמרו על כבוד המבוגר ולכן נחסמה אפשרות התקדמותם.
אייסכינס נגד טימרכוס / הוצאת מגנס. תרגום: דבורה גילולה
ובכל זאת הייתה הסתכלות פרשנית מסוימת שנולדה כתוצאה מהפרקטיקה המינית. הקשר המיני נתפס תמיד על ידי החלוקה אקטיבי =פסיבי. חודר = נחדר. יחסים כאלו שקבעו הבחנה בין נעלה ונחות, שולט ונשלט, מכפיף וכפוף. על רקע זה ניתן להבין מדוע יהיה אחד הנתפס מכובד ומרומם. שליט.
מעמדם של הפסיבים שונה. העבדים הם פסיביים, אך הם כבר עבדים ממילא. הם אובייקטים מיניים העומדים לרשות האדון. ובכל זאת בחוק העוסק באונס ילדים מוזכרים גם העבדים. איסכינס מסביר זאת כחוק נגד אלימות באופן כללי. סבילות האישה הרי היא מדרך הטבע. כך שלגביה הגדרת הנחיתות אינה תופסת.
עמדתו של נער, נער ממוצא חופשי, מבלבלת. אין לו עדיין זכויות משלו ואין לו מעמד. הוא איננו מקביל לעבד וכמובן שלא לאישה. אריסטו מסביר שהשליטה באישה היא הפעלת סמכות " פוליטית" שבה קיימים יחסים של אי שוויון קבוע. לעומת זאת הממשל על נערים הא ממשל " מלכותי" משום שהוא מבוסס על חיבה ועל עליונות הגיל. לאישה יש אמנם שיקול דעת, אך היא אינה מפעילה אותו. הנערים ייקחו חלק בממשל העתידי ולכן הם צריכים להיות מחונכים בהתאם. כך שאל הילד מתייחסים בהתאם למעמד העתידי שלו.
"נגד טימרכוס" - אייסכינס אינו תובע את טימרכוס על שהיה נער אהבים של אדם מסוים, כמקובל. אייסכינס טוען שטימארכוס אינו זכאי למשרה ציבורית בגלל שבנעוריו היה נער זונה שהעמיד את עצמו כאובייקט לתענוגם של רבים אחרים. לכן לא יוכל לשמש כמי שעליון על אזרחים אחרים בעיר. מסיבה זו גם דיוגנס התנגד לדמוסתנס שרצה להנהיג את אתונה. ואריסטופנס לגלג במחזותיו על גברים אלו שהם אובייקטים לתענוגותיהם של אחרים.
כך נוצר "פרדוקס הנער" הבלתי פתיר. כי מצד אחד הנער היה אובייקט מכובד אך עלומיו אמורים להוליך אותו למעמד של גבר, כך שאסור לו להזדהות עם תפקידו כנער האדון. כלומר, הכרת עצמו ככזה הייתה עמדת הקושי של הנערים שרצו להגיע בעתיד לעמדת אדם חופשי. נער צעיר לא היה אמור ליהנות מיחסי המין, כדי שלא ייפגע כבודו העתידי. יש עליו ציווי שלא לחוות את העונג. סוקרטס מסביר את השנאה הנולדת מאהבה שבין מבוגר לצעיר
"נער צעיר איננו משתתף, בדומה לאישה, בתאוות הבשרים של הגבר, אלא נותר כצופה מפוכח בלהטו החושני"
בין גבר לנער אסור שתהייה שותפות של הנאה. נער שהפגין את תענוגו ייחשב לחריג בהתנהגותו. מצד שני הנער אמור לחוש רגשי הערצה, חיבה והכרת תודה למבוגר ואלו גורמים לו לרצות לגרום עונג למבוגר. הנער "מסכים", "מעניק מחסדיו" אין התחלקות שווה בין השניים. הנער מעמיד תנאים ומקבל חסדים מהמבוגר. לא בכסף אלא בלימוד, בהכנה למקצוע, תמיכה חברתית וידידות מתמשכת.
אך בסופו ועיקרו של דבר הכירו הפילוסופים בעררה של אהבת אמת. הן ב"משתה" והן ב"פיידרוס" מגיעים המורים להכרה באהבת אמת וקובעים דרכי התנהלות נכונה לאוהבים.
עד כאן ניתוח "התענגות" היווני. ניתוח של עולם שבעינינו הוא חסר בושה. עולם שבו "לא טבעי" הוא רק מה שנוגד את החוק אך כל מה שנוצר בטבע מעצמו הוא טבעי ומותר. לא נותר אלא לחכות לכרכים הבאים של המחקר לראות איך וכיצד יסביר פוקו את השינוי שחל במיניות בעולם המוכר לנו יותר. העולם היהודי - נוצרי.
מישל פוקו
סוקרטס ממליץ לצעירים ללמוד מה שאדם הגון צריך לדעת. גיאומטריה, אסטרונומיה ואריתמטיקה. וכמו כן לטפל היטב בגופם. רשימת הדיאטות איננה מה שהיה נתפס בימינו כרפואה מונעת. המשטר הבריאותי ההוא דרך להפוך לסובייקט הדואג לגופו ומציידת אותו בהתנהגות נבונה.
ובאשר לאפרודיזיה, זו מומלצת להתנהג אליה בהתאם לעונות השנה ומצבו הבריאותי של האדם. להגביר יחסים בחורף, כדי להתחמם, ולהמעיט בקיץ כדי לא לאבד נוזלים, אל אלו החולים בעודף נוזלים מוטב להם שירבו במעשיהם גם בקיץ כדי לדלל את דמם.
הזהירות מפני המין צריכה לחול על אלו שהמעשה כופה עליו תענוג מעורב בסבל. כזה הגורם לגופו להתכווץ מעוות אותו עד קפיצות, כופה עליו את כל הצבעים, העוויות והתנשמויות גורם לריגוש יתר המביא לצעקות של אדם שנטרפה דעתו. היפוקרטס היה זה שטבע את המונח שהפורקן המיני דומה בצורתו לאפילפסיה קטנה.
ההמלצות להימנעות חלקית של יחסי מין לא נבעו אם כך ממקום של מוסריות. אם צריך אדם לשלוט ביצריו הרי זה לעמן בריאותו וכבודו הציבורי. מי שאינו שולט ביצריו יפגע בנשים ובעבדים שלו ובסופו של דבר ימנע ממנו יחס של כבוד ויקבל יחס של פחד בלבד.
דמוסתנס ניסח אמירה מפורסמת " בנשות החצר אני מחזיקים למען התענוג. בפילגשים למען צרכי היום יום וברעיות להעמדת צאצאים ושמירת הבית" קשה קצת להבין את קשרי הזוגיות אחרי ניסוח שכזה. הדוקטרינה הנוצרית אוסרת על חיפוש התענגות מחוץ לחיי הנישואים. ואפילו שם הדאגה המרכזית איננה התענוג אלא הרבייה.
נישואיו של אדם אינם כובלים אותו מבחינה מינית. אך סולון מציע לכל בעל לקיים לפחות שלוש פעמי בחודש יחסים עם אשתו. היחס לאונס ופיתוי נשים נשואות או לא שנה עד מאוד. בעוד שפיתוי נתפס כאקט נגד הבעל או האב שתחת חסותו נמצאת האישה. אונס הוא "רק" פגיעה בגופה. המפתים משחיתים את הנשמות וגורמים לכך שאין לדעת עוד של מי הצאצאים. היוונים לא הכירו ב קטגוריה מוסרית של נאמנות הדדית. אם אישה נאפה, הרי שזו סיבה לפרוק המשפחה. לגבר מותר לחפש את תענוגותיו בכל מקום ועם מי שירצה.
כפי שכבר אמרתי, היוונים לא הנגידו בין שני סוגי התנהגות שונים המדירים זה את זה. הם לא הכירו את המונח הומוסקסואליות. ולא הטרוסקסואליות. ההבדל היחידי החשוב היה בין אדם, גבר, המתמכר לתענוגותיו ובין זה השולט בהם. החלוקה הייתה בין אדם משוחרר, מאופק מתון ומכובד בתענוגותיו ובין זה הנשלט על ידי היצר. ולא חשוב כלל אם מושאי התשוקה הם נשים נערים או שניהם. הם גם לא היו ביסקסואלים. מונח שנולד עידנים אחרי. הם לא הכירו בשני דחפים שונים. יכול היה גבר לבחור באישה או בנער מתוך בחירה "ביפה" בעיניו באותו זמן. הייתה להם חלוקה בין אלו הנמשכים לזן הנמוך, מול אלו המקיימים את כל יחסיהם עם בני המעמד הגבוה והמשוחרר.
אהבת הנערים הייתה מוכרת על ידי המוסדות השונים. הן על ידי הצבא, הן המוסדות הפדגוגיים והן הדתיים. הספרות שרה לה שירי הלל ובהגות הגבוהה עמדו על נפלאותיה.
הם לא חשבו שיש מבנים נפשיים שונים בין אלו הנמשכים למין זה אחר. אך לא רק. הם הכירו גם באהבה ביון גברים, ולא רק בין מבוגרים לצעירים אלא גם בין צעירים לבין עצמם. סימני השאלה וההסתייגות היחידה שהייתה להם אם אדם מבוגר נחשב כפסיבי לפי המוכר בימינו. לנערים מותר וגם צריך, גבר מבוגר אמור להיות אקטיבי ולא רק במיטתו.
קו הגבול שבו הפסיק הצעיר להיות כזה הוא כשהופיעו לראשונה זיפי זקן בפניו. אות וסמל לבגרותו המתקרבת. אך הקסם המיני לא פג עם התבגרותו של הנער. כל הפסלים שנותרו מאותה תקופה מראים שהגברים המבוגרים והיפים המשיכו לשמש מקור משיכה מסוגים שונים.
בעוד שקשרי האהבה שבין הבוגר לצעיר היה מותנה מראש בזמן הרי שרבים לא ניתקו את הקשרים עם המאהב הצעיר המשיכו לקיים יחסים עם הצעיר כשהתבגר והפכו אותם לסוג אחר של חניכה מקובלת. במקביל קיימו הבוגרים יחסים עם נשים, התחתנו ונתנו לנשים את הפריבילגיה להיות אדונית הבית. כשהצעיר מתבגר מוקנית לו זכות להתנגד ליחסי מין עם הבוגר.
על המבוגר היה לשמור על כבודו של הנער. יחסים עם מבוגר לא עמדו בדרכו של הצעיר בהמשך דרכו. לא מבחינה חברתית פוליטית או ברית נישואים. כל זה בתנאי שהתנהג כראוי. צעירים רבים פרצו את מסגרת הנימוס המקובל ולא שמרו על כבוד המבוגר ולכן נחסמה אפשרות התקדמותם.
אייסכינס נגד טימרכוס / הוצאת מגנס. תרגום: דבורה גילולה
ובכל זאת הייתה הסתכלות פרשנית מסוימת שנולדה כתוצאה מהפרקטיקה המינית. הקשר המיני נתפס תמיד על ידי החלוקה אקטיבי =פסיבי. חודר = נחדר. יחסים כאלו שקבעו הבחנה בין נעלה ונחות, שולט ונשלט, מכפיף וכפוף. על רקע זה ניתן להבין מדוע יהיה אחד הנתפס מכובד ומרומם. שליט.
מעמדם של הפסיבים שונה. העבדים הם פסיביים, אך הם כבר עבדים ממילא. הם אובייקטים מיניים העומדים לרשות האדון. ובכל זאת בחוק העוסק באונס ילדים מוזכרים גם העבדים. איסכינס מסביר זאת כחוק נגד אלימות באופן כללי. סבילות האישה הרי היא מדרך הטבע. כך שלגביה הגדרת הנחיתות אינה תופסת.
עמדתו של נער, נער ממוצא חופשי, מבלבלת. אין לו עדיין זכויות משלו ואין לו מעמד. הוא איננו מקביל לעבד וכמובן שלא לאישה. אריסטו מסביר שהשליטה באישה היא הפעלת סמכות " פוליטית" שבה קיימים יחסים של אי שוויון קבוע. לעומת זאת הממשל על נערים הא ממשל " מלכותי" משום שהוא מבוסס על חיבה ועל עליונות הגיל. לאישה יש אמנם שיקול דעת, אך היא אינה מפעילה אותו. הנערים ייקחו חלק בממשל העתידי ולכן הם צריכים להיות מחונכים בהתאם. כך שאל הילד מתייחסים בהתאם למעמד העתידי שלו.
"נגד טימרכוס" - אייסכינס אינו תובע את טימרכוס על שהיה נער אהבים של אדם מסוים, כמקובל. אייסכינס טוען שטימארכוס אינו זכאי למשרה ציבורית בגלל שבנעוריו היה נער זונה שהעמיד את עצמו כאובייקט לתענוגם של רבים אחרים. לכן לא יוכל לשמש כמי שעליון על אזרחים אחרים בעיר. מסיבה זו גם דיוגנס התנגד לדמוסתנס שרצה להנהיג את אתונה. ואריסטופנס לגלג במחזותיו על גברים אלו שהם אובייקטים לתענוגותיהם של אחרים.
כך נוצר "פרדוקס הנער" הבלתי פתיר. כי מצד אחד הנער היה אובייקט מכובד אך עלומיו אמורים להוליך אותו למעמד של גבר, כך שאסור לו להזדהות עם תפקידו כנער האדון. כלומר, הכרת עצמו ככזה הייתה עמדת הקושי של הנערים שרצו להגיע בעתיד לעמדת אדם חופשי. נער צעיר לא היה אמור ליהנות מיחסי המין, כדי שלא ייפגע כבודו העתידי. יש עליו ציווי שלא לחוות את העונג. סוקרטס מסביר את השנאה הנולדת מאהבה שבין מבוגר לצעיר
"נער צעיר איננו משתתף, בדומה לאישה, בתאוות הבשרים של הגבר, אלא נותר כצופה מפוכח בלהטו החושני"
בין גבר לנער אסור שתהייה שותפות של הנאה. נער שהפגין את תענוגו ייחשב לחריג בהתנהגותו. מצד שני הנער אמור לחוש רגשי הערצה, חיבה והכרת תודה למבוגר ואלו גורמים לו לרצות לגרום עונג למבוגר. הנער "מסכים", "מעניק מחסדיו" אין התחלקות שווה בין השניים. הנער מעמיד תנאים ומקבל חסדים מהמבוגר. לא בכסף אלא בלימוד, בהכנה למקצוע, תמיכה חברתית וידידות מתמשכת.
אך בסופו ועיקרו של דבר הכירו הפילוסופים בעררה של אהבת אמת. הן ב"משתה" והן ב"פיידרוס" מגיעים המורים להכרה באהבת אמת וקובעים דרכי התנהלות נכונה לאוהבים.
עד כאן ניתוח "התענגות" היווני. ניתוח של עולם שבעינינו הוא חסר בושה. עולם שבו "לא טבעי" הוא רק מה שנוגד את החוק אך כל מה שנוצר בטבע מעצמו הוא טבעי ומותר. לא נותר אלא לחכות לכרכים הבאים של המחקר לראות איך וכיצד יסביר פוקו את השינוי שחל במיניות בעולם המוכר לנו יותר. העולם היהודי - נוצרי.
050-3331-331