חוויה היא תחושה או הרגשה, והיא מתרחשת בתוך האדם ועם עצמו. דת לעומת זאת היא פעולות ממשיות, חוקים, איסורים או טקסים. כיצד אם כן שני מושגים אלו מתחברים יחדיו?
ישנם החושבים שדת היא מושג מופשט. אמונה במשהו ערטילאי וטרנסצנדנטי. ישות שבראה את העולם, הטבע, דמות מסוימת וכדומה. אנשים חושבים שישנם מספר רב של דתות, שהידועות מהם (לפחות בארץ) אלו הנצרות, האסלאם והיהדות, וכולן נכנסות תחת קטגוריה אחת. 'דת' כמושג מופשט שאפשר להלביש עליו כל מיני אמונות, מנהגים, טקסים וכדומה.
המחשבה על דת מתוך הנחות יסוד חילוניות, מערביות, נורמטיביות מקובלות, לא תוכל לעולם להבין, לחקור, להתנסות ולרדת לסוף דעתה של הדת. כל ההגדרות, המושגים והמונחים בעולמו של האדם הסביר (האדם המדובר הוא האדם בתרבות המערבית) הינם זרים לחלוטין בעולמו של המאמין הדתי.
מציאות
הערה כללית: אין זה משנה אם קיימת מציאות מחוץ לאדם או אין קיימת מציאות מחוץ לאדם, בסופו של דבר עולם המושגים זהה לכולם. ההתייחסות למציאות וההתייחסות לאדם נובעת מעולם מושגים המוכר לאדם.
המציאות החיצונית ועצם קיומו של האדם הינם כפויים. אלו מצבים נתונים, טבעיים שאינם ניתנים לבחירה וכמאמר חז"ל "עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת" (אבות ד כ"ב). המציאות הכפויה כפי שהיא הינה תיבת תהודה בה נמצא האדם. אין האדם מתייחס וחווה אלא את הווייתו, ההוויה בה נמצא.
כל עולמו של האדם הינו אלא מה שנמצא בעולמו. וממילא כל התייחסותו, חוויותיו, רגשותיו, מחשבותיו, דבוריו ומעשיו הינם אלא למציאות הקיימת בתודעתו. בין אם הוא מודע לכך ובין אם אינו מודע לכך - עולמו הינו אלא מה שמוכר לו ואליו הוא מתייחס. אין האדם יכול לחוות דבר שאינו ידוע לו כלל, שאינו קיים בהווייתו, תודעתו ובעולמו.
אחדות השם
בעולמו של המאמין, אמונתו, השקפתו וראייתו את המציאות הינם חד ממדיים, מה שקיים בעולמו אינו אלא הא - ל בלבד. קיומו של האדם עצמו אינו קיום אמיתי. כלשונו של הרמב"ם בתחילת ספרו הגדול "משנה תורה" (הלכות יסודי התורה א) "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו".
בעולמו של המאמין המציאות האמיתית הקיימת הינו הא - ל בלבד. קיום המציאות מותנית בקיום הא - ל (לשם המחשה) כשם שקיום קרני השמש מותנים בקיום השמש עצמה. אין קיום אמתי לקרני השמש מלבד היותם קרניים היוצאים מהשמש עצמה ואינם מציאות בפני עצמן. קרני השמש תלויים בכל ישותם, הווייתם ועצמותם בשמש עצמה.
מכיון שאין בעולמו של המאמין אלא קיום הא - ל בלבד וכל הנמצאים (ז"א האדם עצמו) לא נמצאו אלא מאמתת הימצאו. על כן אי אפשר כלל לחוות את מה שאינו נמצא במציאותו של האדם. זה מה שאומר הנביא ישעיהו (נ"ה ח) "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה". כל חוויה שהיא, מכל סוג, הינה אנושית "נמצא" ואינה אלוה - ת "המצאו" ולכן אינה יכולה להיות דתית. כל מה שנמצא בעולמו של האדם, בהכרח אינו דתי.
אדם "שחווה" הוא אדם שחש את מציאותו. הרגשת המציאות איננה יכולה להיות חוויה דתית. כי החוויה הדתית הינה הרגשת הא - ל ואת הא - ל אין ביכולת האדם לתפוס. לכן אין מושג כזה חוויה דתית. חוויה איננה דתית ודת איננה חוויה.
ובמילים פשוטות: היהודי הדתי מאמין בקיום הא - ל כדבר וודאי ופשוט. מה שאין כן קיום העולם והמציאות מוטלים אצלו בספק. הפוך ממש מראיית המציאות הסבירה של האדם הממוצע. אך כאן הפער העצום והבלתי ניתן לגישור בין האמונה למציאות. בין האמונה בקיומו המוחלט, האבסולוטי והוודאי של הא - ל לבין העובדה שאין ניתן לתופסו.
דת
דת היא בראש ובראשונה מעשים או פעולות ממשיות בעולם, אורח חיים שאינו מתחשב במציאות הנורמאלית, המקובלת והנורמטיבית של האדם הסביר. הדת יוצרת עולם מושגים, ערכים, סדרי עדיפויות ואמונות משל עצמה. היא אינה מקבלת אף סמכות, ערך או מושא שאינו דתי במהותו.
עצם המילה "דת" פירושה חוק, כמו "וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" (אסתר ג ח) וכדומה. אם כן, אדם דתי הוא האדם המקבל עליו עול מלכות שמים כשהביטוי של עול מלכות שמים (ביהדות) הינו עול תורה ומצוות - חוקי המלך (מלכו של עולם).
דת היא חוקים ומשפטים (מלשון דינים) המבטאים את אמונתו של האדם בנוכחות הא - ל ובקיום האפשרות ליצור קשר עם הא - ל. אך רק דרך הדת, שהיא קיום המצוות.
מעשה דתי ולא חוויה דתית
דת היא יצירת קשר עם האלו - הי. הקשר עם האלו - הי נוצר אך ורק באמצעות קיום המצוות. הדת איננה חוויה אלא קיום ממשי של מצוות, חוקים ומשפטים. תורה ומצוות הם מומנטים מעשיים ואינם חווייתיים. אין זה משנה כלל בין אם אדם חווה חוויה כל שהיא בעת מעשה המצווה ובין אם לאו. מה שקובע אם האדם יצר את הקשר או לא הינו אלא קיום המצוות בפועל.
בכלל חוויה היא מומנט רגשי, אנושי, נורמאלי, המתקיים באדם בהקשרים מסוימים. כל מומנט אנושי אינו מבטא או יוצר משהו אלו - הי. רק מעשים מסוימים (מצוות התורה) באפשרותם ליצור את הקשר עם האלו - הי. יוצא אם כך שחוויה היא אנושית אך מעשה יכול להיות אלו - הי.
איך דווקא המעשה יכול ליצור קשר עם האלוהי?
כיון שרק מעשה שהוא מנותק מהאדם ואין בו משהו אנושי. בשונה מתחושות, רגשות, חוויות, מחשבות וכל מה שקשור לעולמו של האדם. המעשה יוצא מעולמו הפנימי של האדם. מתנתק ממנו ומכל סממן אנושי ולכן רק הוא יכול להוות את הגשר עם האלוהי. מעשה הוא הדבר היחיד שהאדם יכול לצאת מעצמו. ולייצר באמצעותו קשר עם האלוהי.
עשיית מעשה, הנטול כל סיפוק של צורך גשמי, נפשי, רוחני או אנושי, שכל מטרתו וכוונתו הינה אלא עבודת השם, זה מה שיוצר את הקשר עם האלוהי. כאשר במעשה המצווה אין מומנט אנושי כלל, זה השתקפות טהורה של דעת אלוהים הקיימת באדם המאמין. אזי נוצר גשר בין הדעה (האמונה באחדות השם) למעשה (המשולל כל צורך אנושי) וזה יוצר את הקשר עם האלוהי.
באמצעות האמונה האדם יוצר בתודעתו "חלל ומקום פנוי" בו הוא מכניס את המעשה האלוהי. הניתוק בין האמונה המשוללת תארים וסמלים, האמונה שאין ביכולת השכל האנושי לתופסה לבין האדם עצמו והמציאות האנושית יוצרת ריק ומתח תמידי. ורק באמצעות מעשה המצוות חלל זה מתמלא ויוצר את הקשר עם האלוהי.
ישנם החושבים שדת היא מושג מופשט. אמונה במשהו ערטילאי וטרנסצנדנטי. ישות שבראה את העולם, הטבע, דמות מסוימת וכדומה. אנשים חושבים שישנם מספר רב של דתות, שהידועות מהם (לפחות בארץ) אלו הנצרות, האסלאם והיהדות, וכולן נכנסות תחת קטגוריה אחת. 'דת' כמושג מופשט שאפשר להלביש עליו כל מיני אמונות, מנהגים, טקסים וכדומה.
המחשבה על דת מתוך הנחות יסוד חילוניות, מערביות, נורמטיביות מקובלות, לא תוכל לעולם להבין, לחקור, להתנסות ולרדת לסוף דעתה של הדת. כל ההגדרות, המושגים והמונחים בעולמו של האדם הסביר (האדם המדובר הוא האדם בתרבות המערבית) הינם זרים לחלוטין בעולמו של המאמין הדתי.
מציאות
הערה כללית: אין זה משנה אם קיימת מציאות מחוץ לאדם או אין קיימת מציאות מחוץ לאדם, בסופו של דבר עולם המושגים זהה לכולם. ההתייחסות למציאות וההתייחסות לאדם נובעת מעולם מושגים המוכר לאדם.
המציאות החיצונית ועצם קיומו של האדם הינם כפויים. אלו מצבים נתונים, טבעיים שאינם ניתנים לבחירה וכמאמר חז"ל "עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת" (אבות ד כ"ב). המציאות הכפויה כפי שהיא הינה תיבת תהודה בה נמצא האדם. אין האדם מתייחס וחווה אלא את הווייתו, ההוויה בה נמצא.
כל עולמו של האדם הינו אלא מה שנמצא בעולמו. וממילא כל התייחסותו, חוויותיו, רגשותיו, מחשבותיו, דבוריו ומעשיו הינם אלא למציאות הקיימת בתודעתו. בין אם הוא מודע לכך ובין אם אינו מודע לכך - עולמו הינו אלא מה שמוכר לו ואליו הוא מתייחס. אין האדם יכול לחוות דבר שאינו ידוע לו כלל, שאינו קיים בהווייתו, תודעתו ובעולמו.
אחדות השם
בעולמו של המאמין, אמונתו, השקפתו וראייתו את המציאות הינם חד ממדיים, מה שקיים בעולמו אינו אלא הא - ל בלבד. קיומו של האדם עצמו אינו קיום אמיתי. כלשונו של הרמב"ם בתחילת ספרו הגדול "משנה תורה" (הלכות יסודי התורה א) "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו".
בעולמו של המאמין המציאות האמיתית הקיימת הינו הא - ל בלבד. קיום המציאות מותנית בקיום הא - ל (לשם המחשה) כשם שקיום קרני השמש מותנים בקיום השמש עצמה. אין קיום אמתי לקרני השמש מלבד היותם קרניים היוצאים מהשמש עצמה ואינם מציאות בפני עצמן. קרני השמש תלויים בכל ישותם, הווייתם ועצמותם בשמש עצמה.
מכיון שאין בעולמו של המאמין אלא קיום הא - ל בלבד וכל הנמצאים (ז"א האדם עצמו) לא נמצאו אלא מאמתת הימצאו. על כן אי אפשר כלל לחוות את מה שאינו נמצא במציאותו של האדם. זה מה שאומר הנביא ישעיהו (נ"ה ח) "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה". כל חוויה שהיא, מכל סוג, הינה אנושית "נמצא" ואינה אלוה - ת "המצאו" ולכן אינה יכולה להיות דתית. כל מה שנמצא בעולמו של האדם, בהכרח אינו דתי.
אדם "שחווה" הוא אדם שחש את מציאותו. הרגשת המציאות איננה יכולה להיות חוויה דתית. כי החוויה הדתית הינה הרגשת הא - ל ואת הא - ל אין ביכולת האדם לתפוס. לכן אין מושג כזה חוויה דתית. חוויה איננה דתית ודת איננה חוויה.
ובמילים פשוטות: היהודי הדתי מאמין בקיום הא - ל כדבר וודאי ופשוט. מה שאין כן קיום העולם והמציאות מוטלים אצלו בספק. הפוך ממש מראיית המציאות הסבירה של האדם הממוצע. אך כאן הפער העצום והבלתי ניתן לגישור בין האמונה למציאות. בין האמונה בקיומו המוחלט, האבסולוטי והוודאי של הא - ל לבין העובדה שאין ניתן לתופסו.
דת
דת היא בראש ובראשונה מעשים או פעולות ממשיות בעולם, אורח חיים שאינו מתחשב במציאות הנורמאלית, המקובלת והנורמטיבית של האדם הסביר. הדת יוצרת עולם מושגים, ערכים, סדרי עדיפויות ואמונות משל עצמה. היא אינה מקבלת אף סמכות, ערך או מושא שאינו דתי במהותו.
עצם המילה "דת" פירושה חוק, כמו "וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" (אסתר ג ח) וכדומה. אם כן, אדם דתי הוא האדם המקבל עליו עול מלכות שמים כשהביטוי של עול מלכות שמים (ביהדות) הינו עול תורה ומצוות - חוקי המלך (מלכו של עולם).
דת היא חוקים ומשפטים (מלשון דינים) המבטאים את אמונתו של האדם בנוכחות הא - ל ובקיום האפשרות ליצור קשר עם הא - ל. אך רק דרך הדת, שהיא קיום המצוות.
מעשה דתי ולא חוויה דתית
דת היא יצירת קשר עם האלו - הי. הקשר עם האלו - הי נוצר אך ורק באמצעות קיום המצוות. הדת איננה חוויה אלא קיום ממשי של מצוות, חוקים ומשפטים. תורה ומצוות הם מומנטים מעשיים ואינם חווייתיים. אין זה משנה כלל בין אם אדם חווה חוויה כל שהיא בעת מעשה המצווה ובין אם לאו. מה שקובע אם האדם יצר את הקשר או לא הינו אלא קיום המצוות בפועל.
בכלל חוויה היא מומנט רגשי, אנושי, נורמאלי, המתקיים באדם בהקשרים מסוימים. כל מומנט אנושי אינו מבטא או יוצר משהו אלו - הי. רק מעשים מסוימים (מצוות התורה) באפשרותם ליצור את הקשר עם האלו - הי. יוצא אם כך שחוויה היא אנושית אך מעשה יכול להיות אלו - הי.
איך דווקא המעשה יכול ליצור קשר עם האלוהי?
כיון שרק מעשה שהוא מנותק מהאדם ואין בו משהו אנושי. בשונה מתחושות, רגשות, חוויות, מחשבות וכל מה שקשור לעולמו של האדם. המעשה יוצא מעולמו הפנימי של האדם. מתנתק ממנו ומכל סממן אנושי ולכן רק הוא יכול להוות את הגשר עם האלוהי. מעשה הוא הדבר היחיד שהאדם יכול לצאת מעצמו. ולייצר באמצעותו קשר עם האלוהי.
עשיית מעשה, הנטול כל סיפוק של צורך גשמי, נפשי, רוחני או אנושי, שכל מטרתו וכוונתו הינה אלא עבודת השם, זה מה שיוצר את הקשר עם האלוהי. כאשר במעשה המצווה אין מומנט אנושי כלל, זה השתקפות טהורה של דעת אלוהים הקיימת באדם המאמין. אזי נוצר גשר בין הדעה (האמונה באחדות השם) למעשה (המשולל כל צורך אנושי) וזה יוצר את הקשר עם האלוהי.
באמצעות האמונה האדם יוצר בתודעתו "חלל ומקום פנוי" בו הוא מכניס את המעשה האלוהי. הניתוק בין האמונה המשוללת תארים וסמלים, האמונה שאין ביכולת השכל האנושי לתופסה לבין האדם עצמו והמציאות האנושית יוצרת ריק ומתח תמידי. ורק באמצעות מעשה המצוות חלל זה מתמלא ויוצר את הקשר עם האלוהי.
050-3331-331