הגעתי לאנטאיז'י לראשונה בגיל 22. תרגלתי זאזן במשך שש שנים במספר דוג'ואים שונים, וכשלא תרגלתי בדוג'ו, ישבתי יום - יום לבד. בכל - זאת הישיבה היומיומית במשך שעה או שעתיים לא הספיקה לי והתרגול בדוג'ו נראה לי יותר תחביב מדרך - חיים.

הזאזן נקרה בדרכי לראשונה בגיל 16, ובגיל 17 כבר הייתי כמעט בטוח לחלוטין שזהו הדבר אותו אני רוצה לעשות בחיי. היה נדמה לי שזהו הדבר אותו חיפשתי תמיד, מבלי לדעת היכן יימצא. התכנית המקורית שלי הייתה לנסוע ליפן ולהפוך לנזיר מיד בתום התיכון. מדוע לטרוח וללכת לאוניברסיטה כדי ללמוד מה שנדמה היה כמשעמם? מתמטיקה ופיזיקה הקסימו אותי עד אותה עת, אך לא יכולתי לראות כיצד נושאים אלה היו קשורים לחיי. הדבר היחידי שהיה לו היגיון היה זן.

כולם ניסו לשכנע אותי לוותר על הרעיון, אבל אף - אחד לא הצליח בכך, עד שאותו מורה עצמו שהכיר לי את תרגול הזאזן המליץ שאמתין מעט, שאלמד יפנית ושאכשיר את עצמי לאיזו עבודה שאוכל להתפרנס ממנה כשאחזור לגרמניה. עד אותו רגע לא חשבתי כלל על פרנסה, אבל הזהירו אותי שיש מקרים רבים של אנשים שחיו במנזרי - זן כל חייהם רק מכיון שלא הייתה להם ברירה. הם לא יכלו לחזור לחברה, כיון שלא היו להם הכלים לחיות בתוכה. לא יכולתי לדמיין שדבר כזה אפשרי: האין אותם נזירי זן אנשי - על, שמבינים הכל? דבר לא צריך לעמוד בפני מי שהגשים את הזן - מדוע אם - כן לדאוג בקשר לעבודה?

כך - או - כך, החלטתי ללמוד יפנית בטרם אסע ליפן ואהיה לנזיר. באותה עת היה אפנתי לחשוב שחלקיקים אלמנטריים, כמו גם גלקסיות והיקום כולו מתנהגים על - פי החוקים שלימדו שאקיאמוני ולאו - טסה, אז החלטתי ללמוד גם פילוסופיה ופיזיקה באוניברסיטה. חשבתי לעצמי שבסופו של דבר לא רק שאהיה נזיר זן כי - אם אזכה גם בפרס נובל. אבל אחרי שנתיים - וחצי הבנתי שהתעמקות בפיזיקה של חלקיקים אלמנטריים היא עצמה שליחות של חיים שלמים ולכן הפסקתי. בגרמניה אין תואר - ראשון ולכן לא ניתן לסיים אוניברסיטה לפני השלמת התואר השני. בגיל 22 הרגשתי שאני לא יכול להמתין עוד כדי להתקרב אל מה שחשבתי שהוא "זן אמתי", והחלטתי לקחת שנת - שבתון וללמוד באוניברסיטת קיוטו. במשך שלושת החודשים הראשונים השתתפתי במפגשי הזאזן השבועיים במרכז לזן סוטו בקיוטו ובסששינים החודשיים בסונובה, מחוץ לקיוטו. חיי האוניברסיטה ביפן התגלו כמשעממים ממש כמו חיי האוניברסיטה בגרמניה, וזן לא היה למציאות החיים בקיוטו. זן התקיים רק עבור תיירים, לא היו אפילו דוג'ואים שבהם התקיים תרגול יומי. כהני זן היו אנשי עסקים ללא כל עניין בתרגול, ומנזרים פעלו רק כבתי - קברות ולא כמקומות תרגול. אחרי מספר חדשים באוניברסיטה גיליתי שאפילו המורה שלי היה כהן זן - הוא בהחלט לא דמה לכזה, ובאוניברסיטה הוא לימד קאנט. המרכז לזן סוטו היה המפלט היחידי שלי, ובקיץ החלטתי לבלות חודשיים בשורינז'י, מקדש הסששינים בסונובה.

באותם שני חודשים, יולי ואוגוסט, זכיתי להתנסות לראשונה "בתרגול למבוגרים". חשבתי שהאנשים במקדש יובילו אותי צעד אחר צעד וילמדו אותי הכל. ההתחלה הייתה מבטיחה, ביום הראשון הוצבתי במטבח, כעוזר. הייתי אמור ללמוד בשבוע הראשון מהטבח הראשי כדי שאוכל להחליף אותו שבוע אחר - כך. לא הייתי בטוח ששבוע יספיק לי ללמוד את העבודה, מה - עוד שלא בישלתי דבר מסובך יותר מביצה מקושקשת קודם לכן. בנוסף ה"טבח הראשי" סיפר לי שהוא עצמו הגיע רק לפני שבוע משוודיה ושזה לו היום הראשון כאחראי מטבח. שלושה ימים מאוחר יותר החליט שמזג - האוויר חם ולח מדי עבורו ועזב. וכך הפכתי "לטבח הראשי" אחרי שלושה ימים של "הכשרה" תחת שוודי לחוץ ולמשך עשרת הימים הנותרים. שאלתי את הכהן שהתגורר שם איך הוא מצפה ממני להצליח ולבשל עבור הסנגהה כשאני לא יודע דבר וחצי - דבר אודות המלאכה. האם לא כדאי שמישהו מוכשר ילמד אותי תחילה? תשובתו הייתה: "זהו מה שדוגן זנז'י קורא לו 'סמאדהי של הגשמת העצמי'. עליך לקרוא את השובוגנזו! "1 חודש אוגוסט הביא אתו שיעורים נוספים "בסמאדהי של הגשמת העצמי". באוגוסט המקדשים הבודהיסטים ביפן עסוקים מאד בטקסים לכבוד המתים של חברי הקהילה של המקדש. הכהן של המקדש בו שהיתן היה עסוק מאד בעזרה למקדש גדול בקיוטו, ובמשך שבועיים היה יוצא מוקדם בבוקר לקיוטו וחוזר לשורינז'י מאוחר בלילה רק בשביל לישון. כל האחרים עזבו לחופשת הקיץ שלהם, וכך מצאתי עצמי עוקב אחר הלו"ז היומי לגמרי לבד. בחמש בבוקר רץ ברחבי המקדש עם פעמון, הגם שלא היה את מי להעיר. יושב זאזן במשך שעתיים, מכין את ארוחת הבוקר, מנקה, יוצא לסאמו [עבודה בודהיסטית (סב)], מחמם את האמבט ואחרי ארוחת - הערב עוד שעתיים של זאזן לגמרי לבד. אכן שיעור מאלף למי שהלך למקדש זן כדי שיורו לו "זן". "סמאדהי של הגשמת העצמי", או כפי שאני קורא לו כיום: תרגול למבוגרים.

על אנטאיז'י שמעתי לראשונה בתחילת השהות שלי בשורינז'י ממתרגל בשם ג'ורג'. ג'ורג' שהה באנטאיז'י שבועיים בזמן האביב, ולמרות שלא עלה בידו לתקשר עם הנזירים שכולם היו יפנים, הוא סיפר שחיי היום - יום שם היו 24 שעות של "סמאדהי עמוק". הכהן שהתגורר בשורינז'י היה גם הוא במקור מאנטאיז'י. ואני התלהבתי מהאפשרות להכיר את אנטאיז'י בעצמי. כל ששמעתי אודות אנטאיז'י נשמע לי כאותו "זן אותנטי" אודותיו המשכתי לחלום: העובדה שגידלו את מזונם בעצמם, הבישול ללא גז, העדר החימום בחורף למעט תנור עצים, שני סששינים בחודש. ומעל הכל, רק נזירים יפנים! די היה לי מכל המתרגלים המערביים המזויפים, הגיעה העת לתרגל עם יפנים אמתיים. סוף - סוף אזכה להוראת "זן" אמתית!

כשאני חושב על - כך כעת, אין ביכולתי להבין כיצד ייתכן שלא התעוררתי לכל הזיוף בתודעתי שלי?

כך או כך, זכיתי להכיר את אנטאיז'י והחלטתי להפסיק את לימודי באוניברסיטת קיוטו כדי לתרגל באנטאיז'י במשך חצי שנה. הגעתי ב30 בספטמבר 1990 - שבועיים בלבד אחרי שטייפון סחף את את הכביש בן ארבעת הקילומטרים שהוביל למקדש. כמה מהנזירים נראו עדיין בהלם, אבל לא הבנתי מדוע: האין זה רגיל לחלוטין "שמקדש זן אמתי" ישכון בדד בין ההרים, היכן שאנשים מן השורה לא יכולים להגיע אליו, ואפילו ללא דואר? אפילו הופתעתי מעט מכך שהיו להם חשמל וטלפון - האין זה טבעם של נזירי זן אמתיים שיוכלו להסתדר בלעדיהם?

אתם יכולים לתאר לעצמכם מה עוד רבתה הפתעתי בסששין שהתחיל למחרת: שמעתי שבאנטאיז'י מתרגלים "זן טהור" במסורת של דוגן זנז'י, שיקאנטזה ללא תוספות, סששין ללא משחקים. מה מצאתי? הזנדו נרעד מקולות הנזירים הנוחרים, מהם היו שנפלו אחורה מן הכרית, אחרים ראשם נתקע בקיר!

(המשך יבוא)

---

1. מתייחס לג'ישו זאנמאיי (Jisho Zanmai) - כשם של פרק בשובוגנזו (מספר 75) בתרגום של גודו נישיג'ימה. גודו נישיג'ימה מתרגם את המושג הזה כסמאדהי של חווית העצמי. קארל ביטפילד (ראה Soto Zen Text Project) מתרגם אותו סמאדהי של אישוש העצמי. חשוב לא לבלבל את העצמי שדוגן מדבר עליו עם העצמי שאנחנו רגילים לחשוב עליו שהוא לא יותר ולא פחות מחמשת המצרפים. (סב) www.bendowa.net/zenblog1/תרגומים/muho/adult-practice/7-הדרך-שלי-לאנטאיזי-מוהו-נולקה/