הגישה הרווחת למחלות (לפחות בחברה המערבית של ימינו), בין אם הן קלות ובין אם הן קשות, תופסת מחלות כנגרמות על - ידי גורמים שאינם בשליטתנו. לדוגמה, אנשים מייחסים הצטננויות לווירוסים שמסתובבים באוויר, להדבקה, לשינויים במזג האוויר וכיו"ב.
למדנו להשליך את כל יהבנו על רופאים. אנשים רבים מאמינים כי לרופאים התשובה וכי הם ירפאו אותם. הרופאים למדו שנים רבות, התמחו ויש להם ניסיון רב. הם יודעים להסביר מחלות ותופעות גופניות במונחים פיסיולוגיים, אולם לא פעם, גם להם אין תשובות.
גם כאשר ישנו "וירוס" באוויר, לא כל האנשים נדבקים. כשיש חיידק או כל תופעה אחרת - לא כולם נפגעים. בעבודתי אני פוגשת אנשים שמעולם לא עישנו או התקרבו לסיגריה ולמרות זאת, חלו בסרטן הריאות. פגשתי גם אחרים שעישנו שנים רבות, אך בריאותם לא הושפעה באותו אופן.
פירוש הדבר, שישנו גורם אחר למחלה.
הקינסיולוגיה בכלל והאסכולה בה "גדלתי" בפרט, מתבססות על ההנחה כי דברים שקורים בחיינו מתנהלים דרך רגשותינו. במילים אחרות, אחת מהנחות היסוד של הגישה היא שיש סיבה לסימפטום הגופני ולמרות שייתכן בסיס גופני לסימפטום (לדוגמה, אם מדובר בכאב ראש, ייתכן כי הוא נובע מחוסר נוזלים בגוף, מכת שמש וכו'), כאשר נשללת סיבה גופנית, הרי שיש לחפש את הסיבה בתחום הרגשי.
במקרה של הצטננות למשל, לפני שרצים לבלוע כדור או מדברים על הידבקות מאחרים, כדאי אולי לבדוק מהו המסר שמאחורי ההצטננות - אולי היא קרתה כדי לאותת לאדם שאולי כרגע הוא מבולבל או חלש יותר בגלל דברים אחרים שמתרחשים בחייו, אולי הוא זקוק למנוחה כיוון שהעמיס על עצמו יתר על המידה ולכן היה פגיע לווירוס שמסתובב כבר המון זמן באוויר, אך לא הזיק לו עד כה. כלומר, ייתכן שאם האדם היה מקשיב לגוף ומספק לו את המנוחה הדרושה לו, ייתכן שכלל לא היה נדבק.
בעמ' 55 בספרו המומלץ "ללא פרויד, ללא פרוזאק", מזכיר ד"ר דויד סרוואן - שרייבר מחקר שפורסם לפני יותר מעשור בכתב העת היוקרתי New England Journal of Medicine ובו מצאו החוקרים כי רמת הדחק של אנשים בישרה באופן ישיר את הסבירות לכך שילקו בהצטננות. שמחתי לגלות כי גם הרפואה הקונבנציונלית מתחילה להכיר בהשפעה המכרעת של הרגשות על הבריאות.
הקשבה לגוף
למרות הסנוניות שמבשרות על שינוי הגישה, הרפואה המערבית עדיין נוטה לתת תרופה שמתייחסת לסימפטום ונועדה להעלים אותו, אך לא בהכרח מטפלת בגורם.
למרבה הצער, התרגלנו להתעלם מגופנו ומהמסרים שלו. הגוף מדבר אלינו כל העת, אולם אנחנו לא מקשיבים. כשמשהו כואב, אנחנו לוקחים כדור נגד כאבים ובכך "פותרים" את הבעיה. בעצם מה שאנחנו לומדים לעשות הוא להשתיק את המסרים של הגוף, להתעלם ולקוות שזה יעבור.
גישה קצת אחרת לריפוי מדברת על החזרת האיזון לגוף, כך שהגוף יוכל לרפא את עצמו. זוהי גם מטרת הקינסיולוגיה בהקשר של מחלות ובכלל: החזרת האיזון לאדם ולגופו, כדי שיוכל לרפא את עצמו.
להלן מספר דוגמאות הממחישות בצורה נפלאה כיצד הגוף מדבר אלינו וכיצד התייחסות למסריו יכולה לשנות את המצב.
גב תפוס
לפני מספר חודשים שוחחתי עם חברה. דיברנו על נושא משמעותי ולאחר שסיימתי את השיחה, התחלתי להרגיש אשמה ואי נוחות. הלכתי לישון ולמחרת בבוקר, התכוננתי כרגיל להביא את בתי לגן וללכת לעבודה. בדרך לאוטו היו לי הרבה תיקים ושקיות לסחוב. ירדתי לאוטו כשאני מחזיקה על זרועותיי את בתי ואת שאר הדברים שהיה עליי לשאת. כשהגענו לאוטו, הורדתי אותה והכנסתי את התיקים לתוך האוטו. אחר כך הרמתי אותה שוב וברגע שהתכופפתי כדי להכניסה לכיסא הבטיחות - נתפס לי הגב. גבי נתפס בצורה כה חזקה וכואבת, שבקושי רב הצלחתי להתיישב במושב שליד הנהג.
העניין הוא, שהייתה לי תחושה חזקה שהדבר קשור לרגשות האשם שהיו לי בערב הקודם. הרגשתי כאילו איכשהו, הענשתי את עצמי על הדברים שאמרתי וחשבתי באותה שיחה. זו הייתה תקופת הלימודים בקינסיולוגיה וכששאלתי את המורה שלי מה מייצג אותו אזור בגבי שנתפס, אמרה (מבלי לדעת מה הרגשתי) שאזור זה מייצג נושא של אשמה! למרות שאני לא חדשה בתחום וראיית עולם זו מלווה אותי זה זמן מה, עדיין הייתי המומה לגלות את העוצמה שבה הדברים פועלים!
להשתחרר מהתקיעות
בפגישה שהייתה לי עם מטופל, עבדנו על נושא מסוים באמצעות הקינסיולוגיה. בסוף התהליך הסתבר שיש צורך לעשות "תיקון" נוסף שקשור לנושא של ביטוי. עשינו את התיקון, אולם אז ראיתי שהמטופל מתחיל להתפתל: הוא ציין שמרגע שסיימנו, גבו החל לכאוב.
הצעתי לו להתייחס לעניין בדרך קצת אחרת. "מה הכאב הזה מנסה לומר לך?" שאלתי. הוא שתק לרגע וחשב. "משהו תקוע שם", אמר. "אוקייקודם היינו צריכים לעבוד על משהו שקשור לביטוי ועכשיו אתה אומר שמשהו תקוע שם. מה דעתך, יש קשר בין הדברים?" שאלתי. הוא חייך והחל לספר לי משהו עליו רצה לדבר בתחילת הפגישה בינינו. כבר תוך כדי דיבור נראה נינוח יותר וכששאלתי מה עם הכאב, אמר שהכאב נעלם מזמן, קצת אחרי שהחל לדבר
השפעת הרגשות
הדוגמאות שנתתי עד כה קשורות לכאבים או לתופעות חולפות, אולם העיקרון זהה ופועל גם במחלות אחרות, קשות יותר. אין בכך להבטיח כי אדם שחלה במחלה כרונית או אחרת יבריא באורח פלא לאחר מספר טיפולים בקינסיולוגיה. אולם, הגישה יכולה להעלות דברים למודעות ולשחרר מטענים, כך שחייו עם המחלה יהיו קלים יותר, כך שגופו יגיב בצורה טובה יותר לתרופות (אם הוא נוטל כאלה) וכן הלאה.
גם כאן ההנחה היא שנושאים רגשיים שלא טופלו ולא עובדו, יוצרים מעין חסימה בזרימה האנרגטית התקינה שבגוף. בתחילה החסימות יכולות להיות ברמה האנרגטית בלבד, אולם כאשר הנושאים הרגשיים הולכים ומצטברים, בעיקר כאשר הם ממוקדים סביב תחום מסוים, הם מתחילים להתממש ולהשפיע גם ברמה הגופנית ואז, התוצאה היא מחלה.
כבודן של הנטיות הגנטיות במקומן מונח. אולם, נטייה גנטית אין פירושה ודאות מוחלטת והאדם עדיין יכול להשפיע על המצב. לדוגמה, במשפחות בהן ההורים שמנים מאוד, לא תמיד הילדים שמנים, או לפחות לא כל הילדים שמנים. באופן דומה, גם אם יש נטייה גנטית להתקרחות או ללחץ דם גבוה, אין פירוש הדבר בהכרח שהאדם יסבול מתופעה זו. אתם בוודאי מכירים משפחות בהן יש תופעה משפחתית מסוימת, שקיימת רק אצל חלק מבני המשפחה ולא אצל כולם. אחת הסיבות לכך היא המארג הרגשי של כל אדם.
אנשים רבים אינם מודעים כלל להשפעה המכרעת של רגשות ומחשבות על בריאותם והם מחפשים את הפתרונות מחוץ להם. איש לא לימד אותם את ההקשבה לגוף ורוב האנשים בסביבתם גם הם לא מקשיבים לגופם, כך שגישה זו כלל אינה עולה על דעתם.
מצד שני, רבים הסיפורים על אנשים שבעקבות מחלה קשה, התעוררו. הם תפסו את המחלה כתמרור אזהרה - כמסר חשוב שעליהם לערוך שינוי מהותי בחייהם. רבים מהם, שהבינו את המסר וערכו את השינוי, עצרו את התפשטות המחלה וישנם גם כאלה שנרפאו.
ברצוני להביא כמה דוגמאות למפגשים עם אנשים, במהלכם הם הגיעו לתובנה בנוגע למסר הטמון במצבם וכיצד הדבר השפיע עליהם (השמות וכל הפרטים המזהים שונו בכדי להגן על פרטיותם).
רוזי
היא מטופלת בשנות העשרים לחייה, החולה במחלה כרונית. באחת הפגישות שלנו, שוחחנו על משמעות המחלה בחייה. באותה פגישה סיפרה רוזי כי המחלה גרמה לה להפוך לאדם מודע יותר, שדואג יותר לעצמו, אדם שמנהל את חייו מתוך שיקול דעת ובחירה, ולא מתוך אדישות וחוסר אכפתיות. צמרמורת חלפה בגופי כשבתשובה לשאלתי - אם הייתה ניתנת לה הבחירה, האם עדיין הייתה בוחרת לחלות - ענתה בחיוב. רוזי הדגישה כי היא לא נהנית מהיותה חולה, אולם היא יכולה הייתה לראות כי המחלה לימדה אותה שיעורים חשובים שלא הייתה לומדת אחרת (או שהייתה לומדת בשלבים מאוחרים הרבה יותר בחייה).
אילנה
היא אישה בסוף שנות החמישים לחייה, הסובלת ממחלה כרונית. אילנה התקשתה מאוד לקבל את מחלתה לאור עברה כאישה בריאה לחלוטין, פעילה ונמרצת. היא דיברה רבות על המחלה שהרסה את חייה, עד שפעם אחת החלטתי לנקוט בגישה שונה וביקשתי ממנה לנסות לשוחח עם המחלה ולברר מה היא רוצה ממנה ומה היא מנסה להגיד לה. "היא מנסה להרוס לי את החיים", קבלה אילנה. אולם אט אט ניאותה לנסות לראות את הדברים בצורה אחרת. לבסוף אמרה, "היא מכריחה אותי להאט את הקצב". ואכן, אילנה העמיסה על עצמה יתר על המידה, בניסיון להוכיח לעצמה ולסביבתה שהיא עדיין פעילה כתמיד. מלבד זאת, לא פעם דיברנו על תחושת המחנק שהמחלה מסבה לה, כשאחד הנושאים המרכזיים שעלו בפגישותינו היה המחנק הנפשי שחשה כתוצאה ממצב מסוים ממנו לא יכלה להיחלץ בחייה האישיים. המחלה לא נעלמה, אולם אילנה מנסה כעת להקשיב יותר לגופה ולתת לעצמה את המרחב האישי לו היא זקוקה.
מיכאלה
אישה בשנות הארבעים לחייה, סובלת ממחלה אוטואימונית (מחלה בה הגוף תוקף את עצמו). היא סבלה מכאבים רבים והתקשתה מאוד לתפקד ולבצע אפילו פעולות פשוטות ביותר. לאחרונה גם סבלה מבחילות ושלשולים רבים.
כבר מן הרגע הראשון הבהירה מיכאלה שאין בכוונתה לדבר על ילדותה. היא סיפרה שהייתה אצל מספר פסיכולוגים ובטיפולים רבים והנושא לא נפתר. ילדותה הייתה לא פשוטה והיא לא רצתה להמשיך לשפוך דמעות מיותרות על דברים שהיו וחלפו.
באחת הפגישות מיכאלה פתחה בכך שהייתה רוצה להבין מה פשר התופעות הגופניות הקשות מהן היא סובלת לאחרונה. שאלתי מה היה גופה אומר לו יכלה לשאול אותו ישירות, או מה המסר שהמחלה מנסה להעביר לה, אולם היא לא הצליחה להגיע לתשובה כלשהי.
במהלך עבודה קינסיולוגית שעשינו, עלה אירוע לא נעים מילדותה. כלפי חוץ מיכאלה הילדה לא הגיבה ונראה היה שהכל בסדר. לאחר מכן, כשדיברנו על הנושאים שעלו, הודתה מיכאלה שאולי אחת הסיבות לכל הבעיות הבריאותיות מהן היא סובלת קשורה לכך שנהגה להפנים את הדברים. כשעמדנו להיפרד אמרה לי, "את יודעת, באתי אלייך עם הכוונות הכי טובות לא לדבר על הילדות שלי והנה, בסופו של דבר, שוב אני מדברת עליה". הסברתי שלא ניתן להתעלם מדברים שמפריעים ושיש לשחרר את מה שמבקש לצאת. הוספתי שייתכן כי כל הבעיות מהן היא סובלת הן חלק מהניסיון של הגוף לנקות את עצמו, והוא פשוט מנסה נואשות לעשות זאת. מיכאלה הסכימה לחשוב על אפשרות זו ברצינות.
אז מה עושים? מתחילים להקשיב לגוף! כשיש כאב או משהו אחר קורה בגוף - הולכים לרופא לבדוק. אם אין שום דבר או שזה לא חמור עד כדי כך שצריך ללכת לרופא, נכנסים למצב של שקט ומתחילים "לדבר" עם הגוף. אפשר לשאול, "מה אתה מנסה לומר לי?", "מה אני אמורה להבין / ללמוד מכך?". תנו לדברים זמן לעלות וקבלו את כל מה שעולה בלי לשפוט. התחילו להתייחס למסרים שאתם מקבלים ונסו לתקן את מה שדרוש תיקון בחייכם. ככל שתתאמנו יותר בהקשבה זו, כך תהפכו להיות מיומנים יותר וההקשבה תהיה קלה יותר - היא תהפוך לחלק מחייכם.
לסיכום, חשוב שנתחיל להקשיב למסרים של גופנו ולפעול על פיהם. לדברים שקורים יש סיבה ואם נגלה אותה, גדולים הסיכויים לכך שנוכל לחיות חיים בריאים והרמוניים.
למדנו להשליך את כל יהבנו על רופאים. אנשים רבים מאמינים כי לרופאים התשובה וכי הם ירפאו אותם. הרופאים למדו שנים רבות, התמחו ויש להם ניסיון רב. הם יודעים להסביר מחלות ותופעות גופניות במונחים פיסיולוגיים, אולם לא פעם, גם להם אין תשובות.
גם כאשר ישנו "וירוס" באוויר, לא כל האנשים נדבקים. כשיש חיידק או כל תופעה אחרת - לא כולם נפגעים. בעבודתי אני פוגשת אנשים שמעולם לא עישנו או התקרבו לסיגריה ולמרות זאת, חלו בסרטן הריאות. פגשתי גם אחרים שעישנו שנים רבות, אך בריאותם לא הושפעה באותו אופן.
פירוש הדבר, שישנו גורם אחר למחלה.
הקינסיולוגיה בכלל והאסכולה בה "גדלתי" בפרט, מתבססות על ההנחה כי דברים שקורים בחיינו מתנהלים דרך רגשותינו. במילים אחרות, אחת מהנחות היסוד של הגישה היא שיש סיבה לסימפטום הגופני ולמרות שייתכן בסיס גופני לסימפטום (לדוגמה, אם מדובר בכאב ראש, ייתכן כי הוא נובע מחוסר נוזלים בגוף, מכת שמש וכו'), כאשר נשללת סיבה גופנית, הרי שיש לחפש את הסיבה בתחום הרגשי.
במקרה של הצטננות למשל, לפני שרצים לבלוע כדור או מדברים על הידבקות מאחרים, כדאי אולי לבדוק מהו המסר שמאחורי ההצטננות - אולי היא קרתה כדי לאותת לאדם שאולי כרגע הוא מבולבל או חלש יותר בגלל דברים אחרים שמתרחשים בחייו, אולי הוא זקוק למנוחה כיוון שהעמיס על עצמו יתר על המידה ולכן היה פגיע לווירוס שמסתובב כבר המון זמן באוויר, אך לא הזיק לו עד כה. כלומר, ייתכן שאם האדם היה מקשיב לגוף ומספק לו את המנוחה הדרושה לו, ייתכן שכלל לא היה נדבק.
בעמ' 55 בספרו המומלץ "ללא פרויד, ללא פרוזאק", מזכיר ד"ר דויד סרוואן - שרייבר מחקר שפורסם לפני יותר מעשור בכתב העת היוקרתי New England Journal of Medicine ובו מצאו החוקרים כי רמת הדחק של אנשים בישרה באופן ישיר את הסבירות לכך שילקו בהצטננות. שמחתי לגלות כי גם הרפואה הקונבנציונלית מתחילה להכיר בהשפעה המכרעת של הרגשות על הבריאות.
הקשבה לגוף
למרות הסנוניות שמבשרות על שינוי הגישה, הרפואה המערבית עדיין נוטה לתת תרופה שמתייחסת לסימפטום ונועדה להעלים אותו, אך לא בהכרח מטפלת בגורם.
למרבה הצער, התרגלנו להתעלם מגופנו ומהמסרים שלו. הגוף מדבר אלינו כל העת, אולם אנחנו לא מקשיבים. כשמשהו כואב, אנחנו לוקחים כדור נגד כאבים ובכך "פותרים" את הבעיה. בעצם מה שאנחנו לומדים לעשות הוא להשתיק את המסרים של הגוף, להתעלם ולקוות שזה יעבור.
גישה קצת אחרת לריפוי מדברת על החזרת האיזון לגוף, כך שהגוף יוכל לרפא את עצמו. זוהי גם מטרת הקינסיולוגיה בהקשר של מחלות ובכלל: החזרת האיזון לאדם ולגופו, כדי שיוכל לרפא את עצמו.
להלן מספר דוגמאות הממחישות בצורה נפלאה כיצד הגוף מדבר אלינו וכיצד התייחסות למסריו יכולה לשנות את המצב.
גב תפוס
לפני מספר חודשים שוחחתי עם חברה. דיברנו על נושא משמעותי ולאחר שסיימתי את השיחה, התחלתי להרגיש אשמה ואי נוחות. הלכתי לישון ולמחרת בבוקר, התכוננתי כרגיל להביא את בתי לגן וללכת לעבודה. בדרך לאוטו היו לי הרבה תיקים ושקיות לסחוב. ירדתי לאוטו כשאני מחזיקה על זרועותיי את בתי ואת שאר הדברים שהיה עליי לשאת. כשהגענו לאוטו, הורדתי אותה והכנסתי את התיקים לתוך האוטו. אחר כך הרמתי אותה שוב וברגע שהתכופפתי כדי להכניסה לכיסא הבטיחות - נתפס לי הגב. גבי נתפס בצורה כה חזקה וכואבת, שבקושי רב הצלחתי להתיישב במושב שליד הנהג.
העניין הוא, שהייתה לי תחושה חזקה שהדבר קשור לרגשות האשם שהיו לי בערב הקודם. הרגשתי כאילו איכשהו, הענשתי את עצמי על הדברים שאמרתי וחשבתי באותה שיחה. זו הייתה תקופת הלימודים בקינסיולוגיה וכששאלתי את המורה שלי מה מייצג אותו אזור בגבי שנתפס, אמרה (מבלי לדעת מה הרגשתי) שאזור זה מייצג נושא של אשמה! למרות שאני לא חדשה בתחום וראיית עולם זו מלווה אותי זה זמן מה, עדיין הייתי המומה לגלות את העוצמה שבה הדברים פועלים!
להשתחרר מהתקיעות
בפגישה שהייתה לי עם מטופל, עבדנו על נושא מסוים באמצעות הקינסיולוגיה. בסוף התהליך הסתבר שיש צורך לעשות "תיקון" נוסף שקשור לנושא של ביטוי. עשינו את התיקון, אולם אז ראיתי שהמטופל מתחיל להתפתל: הוא ציין שמרגע שסיימנו, גבו החל לכאוב.
הצעתי לו להתייחס לעניין בדרך קצת אחרת. "מה הכאב הזה מנסה לומר לך?" שאלתי. הוא שתק לרגע וחשב. "משהו תקוע שם", אמר. "אוקייקודם היינו צריכים לעבוד על משהו שקשור לביטוי ועכשיו אתה אומר שמשהו תקוע שם. מה דעתך, יש קשר בין הדברים?" שאלתי. הוא חייך והחל לספר לי משהו עליו רצה לדבר בתחילת הפגישה בינינו. כבר תוך כדי דיבור נראה נינוח יותר וכששאלתי מה עם הכאב, אמר שהכאב נעלם מזמן, קצת אחרי שהחל לדבר
השפעת הרגשות
הדוגמאות שנתתי עד כה קשורות לכאבים או לתופעות חולפות, אולם העיקרון זהה ופועל גם במחלות אחרות, קשות יותר. אין בכך להבטיח כי אדם שחלה במחלה כרונית או אחרת יבריא באורח פלא לאחר מספר טיפולים בקינסיולוגיה. אולם, הגישה יכולה להעלות דברים למודעות ולשחרר מטענים, כך שחייו עם המחלה יהיו קלים יותר, כך שגופו יגיב בצורה טובה יותר לתרופות (אם הוא נוטל כאלה) וכן הלאה.
גם כאן ההנחה היא שנושאים רגשיים שלא טופלו ולא עובדו, יוצרים מעין חסימה בזרימה האנרגטית התקינה שבגוף. בתחילה החסימות יכולות להיות ברמה האנרגטית בלבד, אולם כאשר הנושאים הרגשיים הולכים ומצטברים, בעיקר כאשר הם ממוקדים סביב תחום מסוים, הם מתחילים להתממש ולהשפיע גם ברמה הגופנית ואז, התוצאה היא מחלה.
כבודן של הנטיות הגנטיות במקומן מונח. אולם, נטייה גנטית אין פירושה ודאות מוחלטת והאדם עדיין יכול להשפיע על המצב. לדוגמה, במשפחות בהן ההורים שמנים מאוד, לא תמיד הילדים שמנים, או לפחות לא כל הילדים שמנים. באופן דומה, גם אם יש נטייה גנטית להתקרחות או ללחץ דם גבוה, אין פירוש הדבר בהכרח שהאדם יסבול מתופעה זו. אתם בוודאי מכירים משפחות בהן יש תופעה משפחתית מסוימת, שקיימת רק אצל חלק מבני המשפחה ולא אצל כולם. אחת הסיבות לכך היא המארג הרגשי של כל אדם.
אנשים רבים אינם מודעים כלל להשפעה המכרעת של רגשות ומחשבות על בריאותם והם מחפשים את הפתרונות מחוץ להם. איש לא לימד אותם את ההקשבה לגוף ורוב האנשים בסביבתם גם הם לא מקשיבים לגופם, כך שגישה זו כלל אינה עולה על דעתם.
מצד שני, רבים הסיפורים על אנשים שבעקבות מחלה קשה, התעוררו. הם תפסו את המחלה כתמרור אזהרה - כמסר חשוב שעליהם לערוך שינוי מהותי בחייהם. רבים מהם, שהבינו את המסר וערכו את השינוי, עצרו את התפשטות המחלה וישנם גם כאלה שנרפאו.
ברצוני להביא כמה דוגמאות למפגשים עם אנשים, במהלכם הם הגיעו לתובנה בנוגע למסר הטמון במצבם וכיצד הדבר השפיע עליהם (השמות וכל הפרטים המזהים שונו בכדי להגן על פרטיותם).
רוזי
היא מטופלת בשנות העשרים לחייה, החולה במחלה כרונית. באחת הפגישות שלנו, שוחחנו על משמעות המחלה בחייה. באותה פגישה סיפרה רוזי כי המחלה גרמה לה להפוך לאדם מודע יותר, שדואג יותר לעצמו, אדם שמנהל את חייו מתוך שיקול דעת ובחירה, ולא מתוך אדישות וחוסר אכפתיות. צמרמורת חלפה בגופי כשבתשובה לשאלתי - אם הייתה ניתנת לה הבחירה, האם עדיין הייתה בוחרת לחלות - ענתה בחיוב. רוזי הדגישה כי היא לא נהנית מהיותה חולה, אולם היא יכולה הייתה לראות כי המחלה לימדה אותה שיעורים חשובים שלא הייתה לומדת אחרת (או שהייתה לומדת בשלבים מאוחרים הרבה יותר בחייה).
אילנה
היא אישה בסוף שנות החמישים לחייה, הסובלת ממחלה כרונית. אילנה התקשתה מאוד לקבל את מחלתה לאור עברה כאישה בריאה לחלוטין, פעילה ונמרצת. היא דיברה רבות על המחלה שהרסה את חייה, עד שפעם אחת החלטתי לנקוט בגישה שונה וביקשתי ממנה לנסות לשוחח עם המחלה ולברר מה היא רוצה ממנה ומה היא מנסה להגיד לה. "היא מנסה להרוס לי את החיים", קבלה אילנה. אולם אט אט ניאותה לנסות לראות את הדברים בצורה אחרת. לבסוף אמרה, "היא מכריחה אותי להאט את הקצב". ואכן, אילנה העמיסה על עצמה יתר על המידה, בניסיון להוכיח לעצמה ולסביבתה שהיא עדיין פעילה כתמיד. מלבד זאת, לא פעם דיברנו על תחושת המחנק שהמחלה מסבה לה, כשאחד הנושאים המרכזיים שעלו בפגישותינו היה המחנק הנפשי שחשה כתוצאה ממצב מסוים ממנו לא יכלה להיחלץ בחייה האישיים. המחלה לא נעלמה, אולם אילנה מנסה כעת להקשיב יותר לגופה ולתת לעצמה את המרחב האישי לו היא זקוקה.
מיכאלה
אישה בשנות הארבעים לחייה, סובלת ממחלה אוטואימונית (מחלה בה הגוף תוקף את עצמו). היא סבלה מכאבים רבים והתקשתה מאוד לתפקד ולבצע אפילו פעולות פשוטות ביותר. לאחרונה גם סבלה מבחילות ושלשולים רבים.
כבר מן הרגע הראשון הבהירה מיכאלה שאין בכוונתה לדבר על ילדותה. היא סיפרה שהייתה אצל מספר פסיכולוגים ובטיפולים רבים והנושא לא נפתר. ילדותה הייתה לא פשוטה והיא לא רצתה להמשיך לשפוך דמעות מיותרות על דברים שהיו וחלפו.
באחת הפגישות מיכאלה פתחה בכך שהייתה רוצה להבין מה פשר התופעות הגופניות הקשות מהן היא סובלת לאחרונה. שאלתי מה היה גופה אומר לו יכלה לשאול אותו ישירות, או מה המסר שהמחלה מנסה להעביר לה, אולם היא לא הצליחה להגיע לתשובה כלשהי.
במהלך עבודה קינסיולוגית שעשינו, עלה אירוע לא נעים מילדותה. כלפי חוץ מיכאלה הילדה לא הגיבה ונראה היה שהכל בסדר. לאחר מכן, כשדיברנו על הנושאים שעלו, הודתה מיכאלה שאולי אחת הסיבות לכל הבעיות הבריאותיות מהן היא סובלת קשורה לכך שנהגה להפנים את הדברים. כשעמדנו להיפרד אמרה לי, "את יודעת, באתי אלייך עם הכוונות הכי טובות לא לדבר על הילדות שלי והנה, בסופו של דבר, שוב אני מדברת עליה". הסברתי שלא ניתן להתעלם מדברים שמפריעים ושיש לשחרר את מה שמבקש לצאת. הוספתי שייתכן כי כל הבעיות מהן היא סובלת הן חלק מהניסיון של הגוף לנקות את עצמו, והוא פשוט מנסה נואשות לעשות זאת. מיכאלה הסכימה לחשוב על אפשרות זו ברצינות.
אז מה עושים? מתחילים להקשיב לגוף! כשיש כאב או משהו אחר קורה בגוף - הולכים לרופא לבדוק. אם אין שום דבר או שזה לא חמור עד כדי כך שצריך ללכת לרופא, נכנסים למצב של שקט ומתחילים "לדבר" עם הגוף. אפשר לשאול, "מה אתה מנסה לומר לי?", "מה אני אמורה להבין / ללמוד מכך?". תנו לדברים זמן לעלות וקבלו את כל מה שעולה בלי לשפוט. התחילו להתייחס למסרים שאתם מקבלים ונסו לתקן את מה שדרוש תיקון בחייכם. ככל שתתאמנו יותר בהקשבה זו, כך תהפכו להיות מיומנים יותר וההקשבה תהיה קלה יותר - היא תהפוך לחלק מחייכם.
לסיכום, חשוב שנתחיל להקשיב למסרים של גופנו ולפעול על פיהם. לדברים שקורים יש סיבה ואם נגלה אותה, גדולים הסיכויים לכך שנוכל לחיות חיים בריאים והרמוניים.
050-3331-331