קל מאוד להיות "רוחני" לבד על ההרים, אך האתגר הרבה יותר גדול כשמתמודדים עם טרדות היומיום.

מאת אמונה ברוורמן

נראה לי שחוקרים העוסקים בפסיכולוגיה קלינית, יפיקו תועלת רבה אם יניחו זמן מה לחולדות, ויצאו מהמעבדות שלהם אל סניף הבנק הקרוב. הם יוכלו לעקוב שם אחר מיקרוקוסמוס של האנושות, ולבחון טווח רחב של התנהגויות חברתיות.

מבחינתי, הזמן בו אני עומדת בתור (ותאמינו לי שמדובר בדי הרבה זמן כזה!), הוא לא פחות מתצפית מחקרית. הדבר הראשון שגיליתי הוא, שככל שהבנק מצהיר יותר שמטרתו היא 'שירות טוב' ללקוח, ככה הוא כנראה מתכוון לזה פחות (בהתאמה הפוכה לעיקרון שנאמר לשבחו של אברהם אבינו ש"צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה").

נראה שהם טועים ומשקיעים המון כסף לעיצוב פנים, כך שהבנק אולי נראה קצת יותר טוב כשעומדים בתור, אבל אני הייתי מעדיפה שישקיעו אותו בפקיד נוסף.

ביקורים בבנק מרחיבים את השכלתי במה שמכונה "נורמות התנהגות חברתיות". לקוחה אחת הייתה עסוקה במה שנראה כמו איזה עסקה ארוכה. היא כל הזמן עמדה עם טלפון צמוד לאוזן, חוסמת את הפקיד, מסמסת בלי סוף, ומושיטה יד כדי לקבל את הכסף או המסמכים שלה. למעשה, היא לא טרחה 'להשפיל' את עצמה אפילו לרגע אחד, כדי להעיף מבט בשכיר ששירת אותה. היה לי קשה להאמין עד כמה אדם יכול להיות גס וחסר התחשבות - היא לא עמדה מול כספומט, לפניה היה אדם אמיתי.

היא לא עמדה מול כספומט, לפניה היה אדם אמיתילעומת זאת, אני מבחינה בתופעה המנוגדת - הדברנים. הפקידים הם החברים הטובים החדשים שלהם, והם חייבים לדווח להם על כל פרט מסוף השבוע האחרון שלהם. אני חושבת שנחמד ויפה להיות ידידותי, אבל שיחה ארוכה כשמאחוריך עומד תור ארוך של ממתינים, גם היא ביטוי, שונה במעט, של אנוכיות.

במשך ההמתנה הארוכה, יש מספיק זמן למלא את כל הטפסים שצריכים עוד לפני שמגיעים אל עמדת הכספר (למעשה, צריך למלא אותם עוד לפני שנעמדים בתור). לפעמים אני נדהמת לראות איך יש אנשים, שכשמגיע תורם, מתחילים למלא את הטפסים הריקים ליד חלון הפקיד, תוך התעלמות מוחלטת מצרכי זולתם.

החוויה הבנקאית עלולה להיות מתסכלת מאוד - על פי מדיניות נוקשה (ככה לפחות אומרים), יש המחאות שאי אפשר לפדות מייד, ויש קרנות שאינן נגישות תמיד. את חלק מהקליינטים הדבר הזה מטריד במיוחד. למען האמת, זה מטריד את כל הקליינטים, אבל חלק מהם נותנים ביטוי עז לרגשותיהם. הם מתעצבנים ושופכים על הפקיד חסר האונים נאומי תוכחה רמים ומכוערים, כשכל העומדים אחריהם מתפתלים במבוכה.

לא רק שהשיטה הזאת חסרת כל תועלת, ההתנהגות הזאת גם מעידה על אישיות עלובה במיוחד - רתחנות קצרת פתיל המוצגת בפרהסיה, בעקבות מה שנראה כמו גירוי קטן כל כך.

מובן שהזדמנות המחקר המוצלחת ביותר היא לבחון את רמות הסובלנות המשתנות. יש את הסבלנים המנומסים (אלה שממתינים לתורם, אולי קוראים ספר, ומחייכים לכל מי שסביבם), את חסרי הסבלנות המנומסים (מתבדחים על התורים המתמשכים ועל חוסר היעילות) ואת חסרי הסבלנות הלא מנומסים (שמשמיעים קולות רקיעה או אנחות רעשניות, עורכים שיחות טלפון קולניות, ובסוף צועקים על מנהל הסניף שיביא כספר נוסף, כי נראה שהמנהל לא יכול לחשוב על הפיתרון הזה בעצמו!).

למזלי אני גרה בשכונה שבה ברוב החנויות יש הרגשה משפחתית - כולם מכירים אחד את השני, ונעשות שם המון מחוות ידידות. יוצא לי גם לבלות (ממגוון סיבות כל כך משעממות שחבל לפרט) די הרבה בבנק, על בסיס קבוע למדי - לפחות פעם או פעמיים בשבוע. ובכל פעם אני נרתעת מחדש מהתנהגותו של אחד העובדים, שמתעקש לבדוק את תעודת הזהות שלי פעמיים, ומשווה את חתימתי לזאת שמופיעה בתיק, ודורש ממני לצטט בעל פה את סכומי ההפקדות האחרונות שלנו (מכיוון שאין כל כך הרבה כאלה, אני יודעת את התשובה!). למרות שאני באמת מעריכה את הערנות שלו (כבר נפלתי קרבן לתרמית), אני בהחלט חושבת גם שלא יזיק להכיר מעט קליינטים קבועים, איזשהו אות למשוב ידידותי.

קל מאוד להיות "רוחני" לבד על ההרים. האתגר הרבה יותר גדול כשמתמודדים עם טרדות היומיום. יש לקוחות שללא כל ספק עומדים באתגר, הם תמיד מנומסים וידידותיים. הם מאורגנים ומתחשבים בזולת. בדומה, יש גם פקידים שמקבלים תמיד את הקליינטים שלהם בחיוך, ושמציעים את עזרתם בחביבות.

מכיוון שנראה שלהתעסקות בכסף יש נטייה להוציא את הגרוע ביותר שבנו, האנשים האלה ראויים לשבח. וזאת גם הזדמנות מצוינת לבחינה עצמית. איפה אנחנו נכשלים? כיצד אנחנו יכולים להשתפר? ולפחות יש לנו מספיק זמן כשאנחנו עומדים בתור, כדי לעבוד על זה.