כילדים, היינו סקרניים לחקור "איך מגיעים ילדים לעולם". בהמשך חיינו, אנו למדים איך "לשלוט בזה", מה לעשות כדי שלא 'יגיעו ילדים לעולם' לפני הגיל הנכון, שלא במסגרת הנכונה, או בניגוד לרצוננו, מושקעים בכך אמצעי מניעה שונים והעניין אף נכלל בחומר הלימוד של מערכת החינוך הכללית. אך רק לעיתים רחוקות אנו שואלים לשם מה.. ילדים. התרבות לא מפתחת בנו סקרנות לשאלה זו. מאז ומעולם (כך נדמה) ילדים הם חלק מרכזי ממה שמוטל עלינו לעשות "כי ככה זה בטבע". כמו שעץ נותן פרי, כך אנשים מקימים ילדים. אך לא כל העצים נותנים פירות. ולא כל פרי שצומח על עץ הופך לעץ בעצמו. למעשה רוב הפירות נותרים על העץ או נרקבים. האם עדיין הדימוי מתאים להשוואה? ילדים נחשבו תמיד ל"פרי אהבה". האם כל יחסים גופניים הם ביטוי לאהבה? האם כל קשר שהכיל הריון מקיים את האהבה גם בשנים בהן הילד ממשיך להתפתח? אנו מעניקים משמעות עצומה לדימויים ולתפיסות מסויימות שהשתרשו בתרבות, ויתכן כי כעת, הגיע הזמן לעדכנן.

לשם מה נדרשת 'הבאת ילדים'?

בעוד שבעברית המושג 'לעשות ילדים', 'להביא ילדים', מתמקד בפעולה עצמה, באנגלית מציין המושג חזקה, מצב מתמשך שיותר מתאים למציאות: to have children. האם קיימת אלטרנטיבה בתרבות האנושית, לעמדה המעודדת הולדת ילדים?

ככל שנלך אחורה בזמן, נראה עד כמה ילדים נתנו מענה למגוון רחב של בעיות וצרכים של הוריהם. ילדים עד לא מזמן היו ידיים עובדות הכרחיות להישרדות, אך ככל שהאנושות מתפתחת משתנה היחס לאליהם בהתאם. כשאנשים שרדו והגיעו לגיל מבוגר יותר, חשבו על ילדים כעל מענה לגיל הזקנה (אלו שיטפלו בי הכי טוב.. כשם שדאגתי להם אני), עם הזמן, הפכו הילדים מיעדים למילוי צרכים הישרדותיים של הוריהם ליעדים למילוי צרכים אחרים, בהם נתמקד: ילדים כשותפים נוחים למילוי צרכיהם הנפשיים.. של הוריהם (בהרחבה בהמשך).

ברור לכולם כי המין האנושי לא נתון בסכנת הכחדה.. אם כך, רעיון המשכיות הזרע שמרגיש חיוני לרבים ראוי לבחינה. דאגתם של אנשים לא נתונה למין האנושי בכללותו. במבט חוקר נראה כי מאמציהם מכוונים להמשך קיומם הפרטי. ומהו הקושי שמולו הילד מהווה פתרון? ללא ילדים אין לקיום הפרטי נצח. ללא זרע שיתקיים אחרי לכתם, עשויים אנשים לחוות עצמם עוד בחייהם, כחסרי חשיבות וכנעלמים בין דפי ההיסטוריה (דוגמה לצורך העז לקיימות נמצא בדמותו של אכילס, במאמר על הסרט טרויה). הרעיון כי העולם ימשיך להתקיים גם בלעדי, קשה מנשוא.. אני רגיל לחוות עצמי כשותף להוויה, כפעיל ועד למה שקורה. מחשבה על המשך בלעדי פוצעת את אשליית קיומי הבטוח שבאחת הופך לשביר.

יתכן כי ילדים באים לעולם מתוך מוטיבציה לא מודעת של הוריהם להבטיח את המשך קיומם? להעמיק שורשים בזמן? זו אכן עשויה להיות דרך נוחה להתמודדות מול המוות: מחלה חשוכת מרפא עבור כולנו.

פחד מהמוות, אם כן, עשויה להיות סיבה ל'הקמת זרע'. אך יש כיוונים נוספים.

ילדים מאפשרים להוריהם מולידיהם להימנע מלפגוש פחד אחר, הוא הפחד להיות לבד. כשקיומו של אדם מכיל דאגה תמידית ומתמשכת לאחר, הוא עסוק במשימה עד שאינו פנוי לעצמו. ילד, עשוי להיות טריגר לדאגה: הורה חרד, ינצל את היותו של הילד לצורך יצירת דאגות שונות אם למצבו, לבריאותו, להזנתו, להשכלתו, לתשלומי המשכנתא של דירתו וכד' עד סוף חייו. הורה כזה שכל תשומת ליבו נתונה למשימה מעין זו, עסוק ביותר. פעמים כל תכליתה של המשימתיות היא לוודא כי אינו מצוי בשקט, כי אין לו האפשרות להיות ברוגע כי אז תעלנה מחשבות או תחושות מסוג שאינו מעונין לפגוש. למשל תחושת בדידות.

מאמציו מכוונים החוצה ממנו לאחרים סביבו (כולל בני משפחה אחרים ובני זוג).

תפקיד ההורות כשלעצמו, מספק הגדרה מוסדרת לכל מה שעלי לעשות בכל שלב בחיי ובכך מספק מענה לפחד בסיסי נוסף, הוא "הפחד להיות" (הפחד להיות מי שאני). אנשים יכולים לעבור תקופת חיים שלימה בלי שהכירו את מהות קיומם הייחודית, על ידי כך שמיהרו לבטא בציבור את התפקיד המאויש ביותר בהיסטוריה האנושית: התפקיד ההורי. עד כדי כך התפקיד שגור, שקשה ליחידים גם היום, לראות עצמם משלימים את חייהם מבלי שחוו אותו. וקשה לאלו הממלאים אותו לראות את עצמם מתקיימים מחוצה לו.

מובילי דיעה מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית כמו אריקסון, קבעו את שלב ההורות כשלב הסופי בהתפתחות הבוגרת. מאמר זה מציע, כי רוב ההורים כלל לא השלימו את התפתחותם, ושעובדה מצערת זו, מעכבת במובנים רבים את המשך התפתחותה של האנושות.

הטיה

ילד הוא 'פרויקט' לכל החיים.. שבו ההורה מושקע. קשה להאמין שיהיו הורים שאחרי כל ההשקעה הרגשית הנפשית הכלכלית שהשקיעו, אחרי כל הוויתורים הדאגה האחריות וההתרגלות, יגידו שבראיה לאחור היו עושים אחרת. ובכל זאת יש כאלה.

העובדה שהם קיימים מחזקת את הכיוון האחר. זה המתיר לעצמו למקם סימן שאלה גדול אחרי האמירה המוכרת: "ילדים זה שמחה". כשעוסקים באמת בשאלה "מדוע שנביא ילדים לעולם? " מתאפשר לבחון: מה הילדים למעשה מממשים עבורנו? מה מעניק לנו קיומם. לא נוכל להשיב על שאלה זו מבלי שנענה תחילה: "מה מעניק לנו קיומנו". כולנו, ילדים של מישהו. מעטים מאיתנו התמודדו עם שאלת משמעות הקיום הפרטי שלהם. רוב האנשים מעניקים משמעות לקיומם דרך היותם דואגים ל.. מטפלים ב.. אחראיים על.. אחרים: מטפלים בהוריהם, דואגים לילדיהם או לבני זוגם.

חשוב, בשלב ראשון, לפתח הבנה לפיספוס הנוצר כיום בתוך מערכות יחסים משפחתיות.

פיספוס המעכב אנשים מלהגיע לאותה משמעות קיומית עצמית יחידנית שלא תלויה באחרים. בשל ההתרגלות להימצא ביחסים המבוססים על תלות רגשית, נעצרת ההתפתחות האנושית. כי היחסים המוכרים, המבוססים על פרדיגמה ישנה, מנציחים את המצב הקיים שבו מביאים ילדים כדי להתגבר על פחדים ארכאיים שהוזכרו לעיל, כמו הפחד להיות לבד, בשעה שמה שיהיה אפקטיבי יותר להמשך הקיום האנושי, זה פיתוח היכולת להתגבר על הפחד. על זה נפרט בפרק העוסק בעצמאות רגשית, בהמשך.

נמשיך בהבנה טובה יותר של מהי הורות. שכן פרדיגמה חדשה מתגבשת, ועלינו לפנות לה מקום.