דונלד ויניקוט היה רופא ילדים. בשנת 1923 התוודע ל"פשר החלומות" של פרויד ותשומת לבו עברה לכיוון הפסיכולוגיה, הוא עבר אנליזה אצל ג'יימס סטריצ'י שהיה תלמידו של פרויד. במקביל כבר עבד כמנהל מחלקת ילדים בבית חולים. משרה שדרכה הגיע להבנות פסיכולוגיות רבות של הילד.
ארבעים שנה החזיק במשרת מנהל המחלקה שהפכה למחלקה פסיכולוגית כמעט. בהמשך עבר אנליזה נוספת אצל ג'ואן ריבייר שעבדה יחד עם מלאני קליין. פרויד וקליין היו מוריו הרוחניים. ספר המאמרים שלו שיצא לאור זה עתה מכיל לא רק כמה ממאמריו החשובים, אלא שלפני כל מאמר ישנה הקדמה מאת פסיכולוגים ישראליים נחשבים.
ויניקוט היה איש חביב וחם, תכונה שעזרה לו רבות עם ילדים. אוגדן, חוקר משנתו כותב עליו:
"אני מוצא שקריאה בכתביו היא תהליך מעגלי. לאחר הרבה זמן ומאמץ אני מתחיל להבין למה ויניקוט חותר. אך ככל שהזמן עובר אני מכיר בכך שהמלים של ויניקוט מציעות נוסחאות, שאינן מתנסחות, שכמעט מנסחות, אך לא לגמרי"
מזכיר במידת מה את ההתייחסות ללשונו של לאקאן.
מרגרט ליטל שכתבה על הטיפול שלה אצל ויניקוט סיפרה שישב והחזיק בידיה שעות. הוא לא ידע, או לא רצה להסביר, אך אינטואיטיבית חש שזה הנכון לעשות.
הוא סרב להשתמש בעגה מקצועית וטען שהיא יוצרת רושם לא אמיתי כאילו יש הבנה משותפת. הוא השתמש בהימנעות מעגה, דגש על חוסר ידיעה, חשיבה לא ליניארית, כל מה שלא היינו מצפים מפסיכולוג מקצועי בעל מעמד.
לא רק לילד, לאם, למטפל ולמטופל כולם צריכים להיות בעלי יכולת לשאת עמימות, אמר. גם הקורא צריך לפתח סובלנות ללא ידוע ולא מובן. ויניקוט איננו משתמש במלים המנותקות מהתינוק. כל מה שהוא אומר מתייחס ישירות למצבו של התינוק בצורות שונות. לא לתיאוריה.
המלה תינוק (infant) משמעה בלטינית "לא מדבר" (infaans) ואכן הינקות היא שלב הקודם לייצוג במלים. התינוק תלוי בטיפול האמפאטי של האם. ויניקוט טוען שבתחילת חייו חי התינוק בתוך חלום, בעודו ער. המרחב הפוטנציאלי, מונח חשוב של ויניקוט, מתאפשר כאשר האם מגינה על התינוק מפני התעוררות מוקדמת. לא צריך לעמת את התינוק עם המציאות מוקדם מדי. הוא צריך להישאר בתוך תחושת האומניפוטנציה ואשליית האחדות עם האם.
בניגוד לפרויד שראה בפסיכואנליזה מסע שתכליתו השתחררות מאשליות, ויניקוט משנה את תכלית המסע. הוא מציע מסע היא השתחררות המאפשרת ליצור אשליות וליהנות מהן. על המטופל להישאר בתוך הסובייקטיביות שלו ודרכה ללמוד לפרש את המציאות החיצונית.
המסע של ויניקוט היה ניסיון לתפוס את הבלתי אפשרי. חיפוש אחרי מלים המתארות את עולמו הבראשיתי האשלייתי והבלתי מילולי של התינוק. מלים של עולם ללא מלים. ויניקוט לא נלחם באופן ישיר בדעותיהם של פרויד וקליין שטענו למציאותה של מציאות פנימית.
הוא היה הראשון שהעניק למצבה הרגשי של האם (מציאות חיצונית) ולנתוניו הרגשיים של התינוק (מציאות פנימית) מעמד שווה ערך. המאמר הראשון המובא בספר הוא "ההגנה המאנית" משנת 1935. אינני יודע כמה ידעו כבר על המאניה דיפרסיה בימים ההם, ואינני בטוח שויניקוט מתכוון למאניה דיפרסיה המוגרת אצל מבוגרים.
ויניקוט טוען שההגנה המאנית אצל התינוק מתעוררת כשאין יכולת להעניק למציאות הפנימית את מלוא משמעותה. יש תנודות ביכולתו של האדם לכבד את המציאות הפנימית, תנודות הקשורות לחרדה הדיכאונית שבתוכו.
להבנתי ויניקוט טוען שהמאניה באה כדי להעלים או לכסות לפחות את הדיכאון הפנימי. כשאנו מדוכאים אנו יודעים להגיד שאנו מדוכאים. בשלב המניה לא יודעים להגדיר את המצב מרומם הנפש כמניה או אופוריה. ובוודאי שלא מתעסקים אז בדיכאון. המאניה מסתירה את הפנטזיה הלא מודעת.
הדיכאון מלווה בחרדה מפניו, מפני תוצאותיו. המאניה באה להסתיר את חרדת הדיכאון. על רגשי אשמה ופנטזיות תוקפניות ויצריות.
אינני פסיכולוג ואינני יודע מה אומרת התיאוריה היום. אך היו לי לפחות שני מפגשים עם אנשים שסבלו ממאניה דיפרסיה. נכון שתקופת המאניה היא אופורית. נכון שבתקופה זו נראה האדם כאילו הוא כולו זיקוקים אומניפוטנטיים. איני בטוח אם מודעים מספיק לסבל שבניצול אנרגיה המבוזבזת לכל עבר.
לעתים היה נדמה לי שדווקא הדיכאון הוא המנוחה, גם אם היא כואבת, מתקופת המאניה. נכון שבתקופת דיכאון האדם סובל יותר, אך נדמה לי שהוא קצת נגיש יותר לשיחה על עצמו. גם אם הכל צבוע שחור מדי, ישנה קרבה למשהו אמיתי. אבל כמובן שזו איננה הבחנה מקצועית. שיאמרו המקצוענים את דעתם.
המאמר התפתחות רגשית פרימיטיבית משנת 1945 עוסק בעיקרו בחודשים הראשונים של התינוק. לימים ימשיך ויפתח את נושא ההתפתחות הפרימיטיבית. אנשים פסיכוטיים אינם מתרגשים מהזעקות ופצצות. או כל מיני אסונות אחרים. מטיפול בילדים ובפסיכוטיים הגיע למודעות מורכבת.
האנליזה המקובלת (פרוידיאנית) מביאה בחשבון את יחסו של המטופל לאנשים, יחד עם הפנטזיות המודעות והלא מודעות המסבכות את יחסיו או מעשירות אותם. ויניקוט מרחיב לעבר הפנטזיה, איך מתפתחת הפנטזיה של הארגון הפנימי.
אנליזה של דיכאון ושל הגנות מדיכאון אינן יכולות להתבצע בבדיקת יחסיו של המטופל עם אנשים אמיתיים והפנטזיות שלו עליהם.
הפנטזיה של המטופל על עצמו פתחה פתח להבין את ההיפוכונדרייה שבה הפנטזיה של המטופל היא שהעולם ממוקם בתוך גופו. אנליזה של היחסים הפרימיטיביים אינה אפשרית בלי הרחבה של אנליזת הדיכאון.
בגיל חמישה שישה חודשים מתחולל בתינוק שינוי נראה לעין. ומאפשר להתייחס להתפתחותו הרגשית. עד גיל חמישה חודשים לערך התינוק יכול להחזיק חפץ. חודש אחרי הוא יכול לקחת חפץ לפיו. בגיל זה הוא כבר יכול להפיל את החפץ כמשחק. כשהוא מגיש את החפץ לפיו הוא כבר יודע שיש לו פנים. ודברים באים מבחוץ.
תינוקות בני פחות משישה חודשים אינם בררנים, כך שפרידה מאמם אינה משפיעה עליהם כפי שתשפיע מגיל שישה חודשים.
משלב זה מתחיל התינוק להבין שגם לאמו יש פנים היכול להיות טוב או רע, עשיר או דל, מסודר או מבולבל. הוא כבר מתחיל ליצור מערכת יחסים והתקדם הלאה מהתפתחות הפרימיטיבית. לקראת תום ההיריון נעשה התינוק בשל להתפתחות עוד ברחם. יש הבדלים ברורים בין תינוק שנולד קודם זמנו לכזה שסיים את ההתפתחות הראשונית.
התהליכים שעובר התינוק מחולקים לשלוש. אינטגרציה, פרסונליזציה וריאליזציה, הערכה לזמן ולמרחב. תינוק שלא עמד לרשותו מי שיאסוף את כל חלקיו יצא לדרך עם חוסר באינטגרציה העצמית שלו.
מתוך אי - אינטגרציה עולה בעיית דיסוציאציה. כשהוא נהנה מרחצה הוא אינו מרגיש אותו אחד כשהוא דורש בצרחות סיפוק מידי, חלב. הדחף האלים להרוס כשהוא תובע אינו מתחבר לנעימות בשעות אחרות כאותו הוא.
התינוק מפתח התאמה למציאות. יש לו דחפים יצריים ומחשבות טרף. לאם יש שד ויכולת ליצור חלב וגם מחשבה שהיא רוצה להיות מותקפת על ידי התינוק. הקשר בין התופעות הללו מתקיים כשהאם והתינוק מחברים את החוויה שלהם.
המאמר "התפקוד המנטאלי ויחסו לפסיכה - סומה" נכתב לאורך זמן מתוך הסתכלות והבחנות טיפוליות. תינוק עלול לאבד את הקשר עם גופו אם הסביבה אינה נכונה לו. התינוק מוצא מפלט בפעילות מוחית המתפתחת כישות נפרדת.
השאלה האם הנפש קיימת כישות מוליכה את ויניקוט לחיפוש תשובה. השכל אינו קיים כישות אצל היחיד ששלבי ההתפתחות הגופנית שלו עברו בהצלחה. היחיד איננו חווה את הפסיכה כאילו היא ממוקמת במוח, או בכלל ממוקמת היכן שהוא.
הפסיכה סומה מתקדמת לאורך קו התפתחותי בתנאי שאין הפרעה להמשכיות ההוויה שלה.
* עצמי אמיתי, עצמי כוזב / דונלד ויניקוט - חלק 2.
ארבעים שנה החזיק במשרת מנהל המחלקה שהפכה למחלקה פסיכולוגית כמעט. בהמשך עבר אנליזה נוספת אצל ג'ואן ריבייר שעבדה יחד עם מלאני קליין. פרויד וקליין היו מוריו הרוחניים. ספר המאמרים שלו שיצא לאור זה עתה מכיל לא רק כמה ממאמריו החשובים, אלא שלפני כל מאמר ישנה הקדמה מאת פסיכולוגים ישראליים נחשבים.
ויניקוט היה איש חביב וחם, תכונה שעזרה לו רבות עם ילדים. אוגדן, חוקר משנתו כותב עליו:
"אני מוצא שקריאה בכתביו היא תהליך מעגלי. לאחר הרבה זמן ומאמץ אני מתחיל להבין למה ויניקוט חותר. אך ככל שהזמן עובר אני מכיר בכך שהמלים של ויניקוט מציעות נוסחאות, שאינן מתנסחות, שכמעט מנסחות, אך לא לגמרי"
מזכיר במידת מה את ההתייחסות ללשונו של לאקאן.
מרגרט ליטל שכתבה על הטיפול שלה אצל ויניקוט סיפרה שישב והחזיק בידיה שעות. הוא לא ידע, או לא רצה להסביר, אך אינטואיטיבית חש שזה הנכון לעשות.
הוא סרב להשתמש בעגה מקצועית וטען שהיא יוצרת רושם לא אמיתי כאילו יש הבנה משותפת. הוא השתמש בהימנעות מעגה, דגש על חוסר ידיעה, חשיבה לא ליניארית, כל מה שלא היינו מצפים מפסיכולוג מקצועי בעל מעמד.
לא רק לילד, לאם, למטפל ולמטופל כולם צריכים להיות בעלי יכולת לשאת עמימות, אמר. גם הקורא צריך לפתח סובלנות ללא ידוע ולא מובן. ויניקוט איננו משתמש במלים המנותקות מהתינוק. כל מה שהוא אומר מתייחס ישירות למצבו של התינוק בצורות שונות. לא לתיאוריה.
המלה תינוק (infant) משמעה בלטינית "לא מדבר" (infaans) ואכן הינקות היא שלב הקודם לייצוג במלים. התינוק תלוי בטיפול האמפאטי של האם. ויניקוט טוען שבתחילת חייו חי התינוק בתוך חלום, בעודו ער. המרחב הפוטנציאלי, מונח חשוב של ויניקוט, מתאפשר כאשר האם מגינה על התינוק מפני התעוררות מוקדמת. לא צריך לעמת את התינוק עם המציאות מוקדם מדי. הוא צריך להישאר בתוך תחושת האומניפוטנציה ואשליית האחדות עם האם.
בניגוד לפרויד שראה בפסיכואנליזה מסע שתכליתו השתחררות מאשליות, ויניקוט משנה את תכלית המסע. הוא מציע מסע היא השתחררות המאפשרת ליצור אשליות וליהנות מהן. על המטופל להישאר בתוך הסובייקטיביות שלו ודרכה ללמוד לפרש את המציאות החיצונית.
המסע של ויניקוט היה ניסיון לתפוס את הבלתי אפשרי. חיפוש אחרי מלים המתארות את עולמו הבראשיתי האשלייתי והבלתי מילולי של התינוק. מלים של עולם ללא מלים. ויניקוט לא נלחם באופן ישיר בדעותיהם של פרויד וקליין שטענו למציאותה של מציאות פנימית.
הוא היה הראשון שהעניק למצבה הרגשי של האם (מציאות חיצונית) ולנתוניו הרגשיים של התינוק (מציאות פנימית) מעמד שווה ערך. המאמר הראשון המובא בספר הוא "ההגנה המאנית" משנת 1935. אינני יודע כמה ידעו כבר על המאניה דיפרסיה בימים ההם, ואינני בטוח שויניקוט מתכוון למאניה דיפרסיה המוגרת אצל מבוגרים.
ויניקוט טוען שההגנה המאנית אצל התינוק מתעוררת כשאין יכולת להעניק למציאות הפנימית את מלוא משמעותה. יש תנודות ביכולתו של האדם לכבד את המציאות הפנימית, תנודות הקשורות לחרדה הדיכאונית שבתוכו.
להבנתי ויניקוט טוען שהמאניה באה כדי להעלים או לכסות לפחות את הדיכאון הפנימי. כשאנו מדוכאים אנו יודעים להגיד שאנו מדוכאים. בשלב המניה לא יודעים להגדיר את המצב מרומם הנפש כמניה או אופוריה. ובוודאי שלא מתעסקים אז בדיכאון. המאניה מסתירה את הפנטזיה הלא מודעת.
הדיכאון מלווה בחרדה מפניו, מפני תוצאותיו. המאניה באה להסתיר את חרדת הדיכאון. על רגשי אשמה ופנטזיות תוקפניות ויצריות.
אינני פסיכולוג ואינני יודע מה אומרת התיאוריה היום. אך היו לי לפחות שני מפגשים עם אנשים שסבלו ממאניה דיפרסיה. נכון שתקופת המאניה היא אופורית. נכון שבתקופה זו נראה האדם כאילו הוא כולו זיקוקים אומניפוטנטיים. איני בטוח אם מודעים מספיק לסבל שבניצול אנרגיה המבוזבזת לכל עבר.
לעתים היה נדמה לי שדווקא הדיכאון הוא המנוחה, גם אם היא כואבת, מתקופת המאניה. נכון שבתקופת דיכאון האדם סובל יותר, אך נדמה לי שהוא קצת נגיש יותר לשיחה על עצמו. גם אם הכל צבוע שחור מדי, ישנה קרבה למשהו אמיתי. אבל כמובן שזו איננה הבחנה מקצועית. שיאמרו המקצוענים את דעתם.
המאמר התפתחות רגשית פרימיטיבית משנת 1945 עוסק בעיקרו בחודשים הראשונים של התינוק. לימים ימשיך ויפתח את נושא ההתפתחות הפרימיטיבית. אנשים פסיכוטיים אינם מתרגשים מהזעקות ופצצות. או כל מיני אסונות אחרים. מטיפול בילדים ובפסיכוטיים הגיע למודעות מורכבת.
האנליזה המקובלת (פרוידיאנית) מביאה בחשבון את יחסו של המטופל לאנשים, יחד עם הפנטזיות המודעות והלא מודעות המסבכות את יחסיו או מעשירות אותם. ויניקוט מרחיב לעבר הפנטזיה, איך מתפתחת הפנטזיה של הארגון הפנימי.
אנליזה של דיכאון ושל הגנות מדיכאון אינן יכולות להתבצע בבדיקת יחסיו של המטופל עם אנשים אמיתיים והפנטזיות שלו עליהם.
הפנטזיה של המטופל על עצמו פתחה פתח להבין את ההיפוכונדרייה שבה הפנטזיה של המטופל היא שהעולם ממוקם בתוך גופו. אנליזה של היחסים הפרימיטיביים אינה אפשרית בלי הרחבה של אנליזת הדיכאון.
בגיל חמישה שישה חודשים מתחולל בתינוק שינוי נראה לעין. ומאפשר להתייחס להתפתחותו הרגשית. עד גיל חמישה חודשים לערך התינוק יכול להחזיק חפץ. חודש אחרי הוא יכול לקחת חפץ לפיו. בגיל זה הוא כבר יכול להפיל את החפץ כמשחק. כשהוא מגיש את החפץ לפיו הוא כבר יודע שיש לו פנים. ודברים באים מבחוץ.
תינוקות בני פחות משישה חודשים אינם בררנים, כך שפרידה מאמם אינה משפיעה עליהם כפי שתשפיע מגיל שישה חודשים.
משלב זה מתחיל התינוק להבין שגם לאמו יש פנים היכול להיות טוב או רע, עשיר או דל, מסודר או מבולבל. הוא כבר מתחיל ליצור מערכת יחסים והתקדם הלאה מהתפתחות הפרימיטיבית. לקראת תום ההיריון נעשה התינוק בשל להתפתחות עוד ברחם. יש הבדלים ברורים בין תינוק שנולד קודם זמנו לכזה שסיים את ההתפתחות הראשונית.
התהליכים שעובר התינוק מחולקים לשלוש. אינטגרציה, פרסונליזציה וריאליזציה, הערכה לזמן ולמרחב. תינוק שלא עמד לרשותו מי שיאסוף את כל חלקיו יצא לדרך עם חוסר באינטגרציה העצמית שלו.
מתוך אי - אינטגרציה עולה בעיית דיסוציאציה. כשהוא נהנה מרחצה הוא אינו מרגיש אותו אחד כשהוא דורש בצרחות סיפוק מידי, חלב. הדחף האלים להרוס כשהוא תובע אינו מתחבר לנעימות בשעות אחרות כאותו הוא.
התינוק מפתח התאמה למציאות. יש לו דחפים יצריים ומחשבות טרף. לאם יש שד ויכולת ליצור חלב וגם מחשבה שהיא רוצה להיות מותקפת על ידי התינוק. הקשר בין התופעות הללו מתקיים כשהאם והתינוק מחברים את החוויה שלהם.
המאמר "התפקוד המנטאלי ויחסו לפסיכה - סומה" נכתב לאורך זמן מתוך הסתכלות והבחנות טיפוליות. תינוק עלול לאבד את הקשר עם גופו אם הסביבה אינה נכונה לו. התינוק מוצא מפלט בפעילות מוחית המתפתחת כישות נפרדת.
השאלה האם הנפש קיימת כישות מוליכה את ויניקוט לחיפוש תשובה. השכל אינו קיים כישות אצל היחיד ששלבי ההתפתחות הגופנית שלו עברו בהצלחה. היחיד איננו חווה את הפסיכה כאילו היא ממוקמת במוח, או בכלל ממוקמת היכן שהוא.
הפסיכה סומה מתקדמת לאורך קו התפתחותי בתנאי שאין הפרעה להמשכיות ההוויה שלה.
* עצמי אמיתי, עצמי כוזב / דונלד ויניקוט - חלק 2.
050-3331-331