כאשר אדם מתכנן דברים ורוצה לעשות את הטופ שלו, עליו לדעת שהוא צריך לבדוק גם את צורת החשיבה שלו ולא לקחת הכל כברור מאליו. ואין הכוונה שהוא יבדוק כל מחשבה ומחשבה מעין אובססיה הכוונה היא שהוא יבדוק כיוון חשיבה.

יש כל מיני צורות חשיבה, ולפעמים האדם חושב מאוד לא הגיוני ויש צורך לבדוק מה לא הגיוני בצורת החשיבה של האדם ולתקן באופן שיעזור לאדם, ושלא יבעט בעצמו כמו אנשים שנוהגים לבעוט באדם שלפני כן העריכו אותו על מה שעשה.

כשצורת החשיבה של האדם לא הגיונית יש לחקור את השורש ואת הסיבה מדוע היא כזו, מדוע האדם חושב באופן כזה שמכשיל אותו? ולמה האדם דווקא מקשה על עצמו שנעשה לו קל יותר? דווקא לפני כן הוא ניסה להקל על עצמו, עכשיו שהמטרה הושגה עבורו והדברים הוקלו, מדוע לפתע חלה תפנית והוא מקשה על עצמו?

והסיבה יכולה להיות נעוצה בסיבה שהאדם לא חושב שהמציאות יכולה לעניין אותו, אבל זוהי רמאות עצמית וזה חוסר ההיגיון שבחשיבה זו, כי האדם מרמה את עצמו, אבל אם מתעמקים רואים שאם כל הזמן מתקדמים, אין שום סיבה שלא יהיה מעניין. כנראה הדבר נובע מכך שהאדם לא רוצה להתאמץ, וכדי להצדיק זאת, הוא מראה כביכול שהוא "מתאמץ" קשה מאוד.

אבל ייתכן מאוד ולא זו הסיבה, הסיבה לדברים היא שהאדם פוחד להתמודד עם המציאות ולכן, כל המשחק הזה. האדם משחק משחקים כי הוא מפחד מהמציאות להתמודד איתה ישירות.

ניתן לראות מאפיינים נוספים לדבר: "ניתוח יתר", אובססיה "לנתח" דברים, הרצון להראות שהאדם "עסוק", "עייפות", "תסכול", "כועס על דברים" לכל המרכאות הללו מכנה משותף - חוסר התמודדות עם הדברים כפי שהם באמת. ואדם יכול לדבר על הדברים "כפי שהם באמת" אך לא באמת הוא מתכוון לכך.

כי חוסר ההתמודדות שלו נובע מפחד מיותר, וננסה לנתח לעומק מהו הפחד הזה. מה מקור הפחד. ייתכן ומקור הפחד קשור בילדות, ייתכן שהאדם רכש אותו באופן מסויים, אבל הדפוס הזה שייך לעבר ולא הגיוני להיום. ובגלל שהאדם התרגל אז הוא מוכתב לפי הדפוס הזה והוא מעבר לכך אפילו לא מרגיש שהוא הופך עם הזמן להיות המניע שלו, אותו הפחד.

כשהאדם ילד, הוא לא מחשב נכון את הצעדים שלו, הוא לא מספיק מבין את הדברים. אבל כאשר האדם גודל עם אותם הדפוסים, הוא יכול לסחוב אותם איתו בלי להרגיש כאשר אינו מנווט נכון.

והאדם יכול להיות המנווט של עצמו, ויכול לשנות את כיוון ההגה ולעשות דברים נכון יותר. זה שהוא פעם פעל בתור הדפוס הזה בתור מגננה פעם אפשר להסכים שפעם היה כך. אבל, כעת תוקף ההתנהגות הזו פג מזמן ויש צורך לשפר את החיים, ולהתקדם ללא פחד שאיננו קיים. ולהתמודד עם המציאות ישירות ולא בעקיפין.

ואולי האדם התרגל כשהוא לא מתמודד מגנים עליו, אבל כעת הוא נמצא לבד עם הדברים, ועליו לדעת לדעת שהוא יכול להתמודד ולאט לאט לעמוד על הרגליים חזרה, והוא יכול לבקש סיוע אבל רק מגורם מקצועי או מאדם שהוא יכול לסמוך עליו אבל, לקחת את הדברים בעירבון מוגבל.

הדבר הזה לקחת את הדברים בעירבון מוגבל ולא לציית ולא להפוך לתלותי מקנה לאדם תחושה טובה יותר, כי הוא מחפש את האמת ולכן בודק את הדברים והולך עם האמת בלבד. הוא לא מקבל דברים שאומרים לו כי אמרו לו. הוא בודק את הדברים לעומק. וכך אותו הדבר עם המחשבה שלו, הוא בודק את כיוון החשיבה לעומק באמת מתוך מניע של לדעת את האמת, ולא מתוך מניע של פחדנות.

כי מניעים של פחדות לא עוזרים לאדם להבין את המציאות טוב יותר, הם רק שמים חוצצים בינו לבין המציאות. האדם כך רק מכשיל את עצמו באופן כזה שצריך רק לחפש ולתקן את הדברים, ואין צורך לבזבז זמן על הדברים הללו. הדבר הנכון כדי ששאר הפעולות תצלחנה הוא להיות באושר הכי גדול שאפשר להיות, לראות את הדברים אחרת.

אדם שמתמודד עם המציאות, לוקח אחריות על הדברים, לא מפחד להתמודד עם הדברים ישירות, בודק את הדברים ולא לוקח אותם כאמת כי אמרו לו אותם אנשים מסויימים. ולא לוקח דברים כ"אמת" מפחד ילדות. אינו תלותי באנשים באופן כזה שיזיק לו. מתמודד עם הדברים, ואוהב את עצמו ללא תנאים, והיות והוא לוקח את הדברים בעירבון מוגבל הוא לא מקבל דפוסים שאינם נראים לו, ולא הולך עם הראש בקיר כי יש לו ביטחון לא לעשות זאת. יש לו בטחון להביע את עצמו. הוא יודע לקום מנפילות.

וזה הכלל היחיד החשוב שהאדם צריך להכיר להוביל את עצמו למצב שהוא ירגיש הכי טוב שיש. כי כאשר האדם מרגיש הכי טוב שיש, הוא יכול להסתדר בחיים טוב יותר, יש לו מצב רוח ורצון אמיתי לשנות. הוא לא מפחד מכלום, הוא מנסה אלטרנטיבות שונות והוא אמיתי יותר עם עצמו ועם אחרים. הוא לא מחפש לברוח מהמציאות. ואין צורך עבורו לזייף את התחושה שלו, הוא יכול להיות אמיתי כפי שהוא, והוא לא מפחד מהתוצאות של הדברים. מה שחשוב לו זה ללכת לפי האמת, וכל זה מבוסס על האושר של האדם.

הבסיס להיות מאושר הוא האמת, אדם אמיתי יותר הוא אדם מאושר יותר.