אגורפוביה (או בַּעַת חוּצוֹת) היא הפרעה נפשית, המסווגת במגדיר האבחנות הפסיכיאטרי DSM IV כהפרעת חרדה. אדם הלוקה בהפרעה סובל מתחושת פחד במקומות בהם הוא חושש שיילכד או לא יוכל לקבל עזרה במקרה חירום.

המונח הוטבע לראשונה במאה ה - 19 על ידי הפסיכיאטר הגרמני קארל וסטפאל, כאשר זיהה תופעות חרדה אצל מספר מטופלים כששהו במקומות הומי אדם.

תוכן עניינים:

1 תסמינים

2 אפידמיולוגיה

3 גורמים

4 טיפול

תסמינים:

המונח אגורפוביה הוא שילוב של המילים "אגורה" (שמקורו במילה היוונית agora - כיכר השוק), ו"פוביה" - פחד כרוני מוגזם. בעבר מקובל היה להניח כי אנשים הלוקים בהפרעה חוששים ממקומות ציבוריים כגון שווקים ומקומות פתוחים. עם זאת, כיום ההנחה היא כי אגורפוביה מהווה סיבוך של התקף פאניקה - חשש להיקלע למקום ציבורי בו יהיה קושי לקבל עזרה או לצאת ממנו במקרה של התקף פאניקה. כן קיים חשש להיקלע בזמן ההתקף למבוכה חברתית במקום ציבורי הומה אדם. כלומר, מחקרים מצביעים על כך שקיים קשר משמעותי בין פאניקה לאגורופוביה, ונמצאו אף עדויות לבסיס גנטי משותף; אמנם קיימים מצבים בהם אובחנה אגורפוביה ללא התקפי פאניקה קודמים, אך נראה כי מצבים אלו היו מתאימים יותר לאבחנה של פוביה ספציפית או חרדה חברתית.

חששות אלו עלולים ליצור אצל האדם התמודדות באמצעות הימנעות ממקומות ציבוריים, בדרגות שונות, בהתאם לחומרת ההפרעה. האדם עשוי להימנע משהייה במקומות ציבוריים פתוחים, כגון שווקים, שדות תעופה או חופים נטושים, אך גם ממקומות ציבוריים סגורים יחסית בהם קיים חשש שלא תהיה עזרה נגישה, כגון מרכזי קניות או מעליות. בדרגות חמורות של ההפרעה עשוי האדם להימנע מנסיעה בתחבורה ציבורית או מהגעה אל מקום מרוחק מהבית, ולפיכך עלול לצמצם את פעילותו לטווח של מספר מקומות "בטוחים" עבורו, כגון מספר רחובות הסמוכים לביתו. במצבים קיצוניים הלוקה בהפרעה אף עלול להעדיף הישארות בבית בלבד, מקום בו הוא מרגיש בטוח ביותר, ולעתים הוא חש לא בטוח אפילו בביתו אם לא מלווה אותו קרוב משפחה או חבר שהוא סומך עליו שיוכל לסייע לו בעת התקף הפאניקה ממנו הוא חושש. ניסיונות של הלוקה באגורפוביה חמורה להגיע אל מקום "לא בטוח" עבורו, עשויים לגרום לו לפתח חרדה גבוהה לפני הביקור מהאפשרות שהוא יפתח שם התקף פאניקה, וליצור התקף פאניקה מלא במהלך הביקור.

אפידמיולוגיה:

ההערכות לגבי תפוצת האגורפוביה נעות בין 2% - 6% מהאוכלוסייה, והן נפוצות פי 2 ויותר אצל נשים מאשר אצל גברים. הסיבה לכך לא ברורה במלואה, אך כיום ההסברים המקובלים לכך הם לרוב חברתיים - תרבותיים: לפי הבדלי המגדר המקובלים חברתית, הימנעות או הסתמכות על אחרים במתן עזרה בעת פחד היא תגובה שנתפסת כמקובלת יותר עבור נשים מאשר גברים, בעוד הציפייה החברתית מגברים היא לנהוג ב"קשיחות" במצבים חברתיים מפחידים; כך קיימת נטייה לאבחון יותר נשים כסובלות מאגורפוביה, בעוד גברים פונים לעתים קרובות לשתיית משקאות חריפים ולסמים כדי להתמודד עם התסמינים, וכך נוטים להיות מאובחנים יותר כלוקים בהפרעות התמכרות שונות.

גורמים:

הגישה המקובלת כיום בהבנת הגורמים לאגורפוביה היא שילוב של גורמים ביולוגיים וסביבתיים. נראה כי נטייה גנטית לרגישות יתר במערכת העצבים באתר התכול שבגזע המוח ועוררות יתר לגירויים, מביאה לחוויית התקף פאניקה. במקביל נוצרות עוררות וחרדה מפני חוויית התקף נוסף, כלומר עוררות יתר של המערכת הלימבית במוח וכן נטייה קוגניטיבית ל"פחד מהפחד" ופחד לאבד שליטה - האדם מתחיל לפרש סימנים קלים בגופו כסימנים לכך שעומד להתרחש התקף נוסף, וחש חרדה רבה מכך. נטיות אלו יוצרות הפעלת יתר של תגובת הילחם או ברח, היוצרת הימנעות ממקומות שמקושרים למקום התרחשות ההתקפים הקודמים, תוך יצירת הכללה (למשל בעקבות התקף שאירע במרכז קניות ספציפי נוצרת הימנעות מכל מרכזי הקניות הקיימים ומכל המקומות שכוללים מאפיינים של מרכז קניות). ההימנעות ממקומות אלו יוצרת הפחתה בחרדה, וכך ההתנהגות מחוזקת ומשתמרת, ומתפתחת אגורפוביה.

טיפול:

בדומה למרבית הפרעות החרדה, הטיפולים שנמצאו במחקרים כיעילים ביותר לאגורפוביה הם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול תרופתי או שילוב של שניהם.

הטיפול התרופתי המקובל לאגורפוביה הוא בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, כגון בנזודיאזפינים (הפועלים לחסימת המוליך העצבי GABA), או SSRI (חוסמי סרוטונין).

הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, המבוסס על הגישה הביהביוריסטית, פועל לחשיפה הדרגתית לגורם המאיים במטרה ליצור הכחדה של החרדה ממנו. שיטות נפוצות לכך הן:

טיפול באמצעות הקהיה שיטתית, בה נחשף המטופל בהדרגה ובאופן שיטתי למקומות הציבוריים מהם הוא חושש, תחילה באמצעות דמיון מודרך על ביקור במקומות אלו תוך שמירה על תחושת רוגע בגוף באמצעות טכניקות הרפיה, ובהמשך יציאה הדרגתית מהבית וביקור פיזי במקומות אלו תוך שמירה על הרפיה גופנית.

טיפול בהצפה, בו האדם נחשף בבת אחת ובפתאומיות למקום המפחיד ורואה שהוא לא לוקה בהתקף לב, התעלפות, או פגיעה גופנית אחרת (טכניקה פחות נפוצה לשימוש, שמתאימה רק לחלק מהאנשים).

טיפול באמצעות מודל (modeling), בו המטופל צופה במטפל או באדם שהוא סומך עליו ומעריך אותו, שמתמודד עם הגורם המפחיד באופן מותאם וחיובי ללא חוויית התקף פאניקה, ולומד מדוגמה חיה זו להתמודד עם המקום המפחיד בעצמו.

טיפולים התנהגותיים אלו מלווים לרוב בטכניקות קוגניטיביות, הפועלות לשיפור הזיהוי של הקוגניציות והאמונות המוטעות של המטופל לגבי השהייה במקומות ציבוריים, והבנת הפרשנות המוטעית שלו את הסימנים שמשדר גופו, ובהמשך בניית אמונות ופרשנויות חדשות למצבים אלו (למשל ההבנה כי דופק מהיר שהמטופל חש בעת הליכה ברחוב אינו סימן לכך שהוא עומד לחוות התקף פאניקה, אלא ביטוי למאמץ הגופני שנוצר בעת הליכה ברחוב, ולכן הדופק יחזור לתדירות הרגילה שלו לאחר מנוחה קצרה).