אחת השאלות המעניינות שנשאלות ושיש להן קשר למערך האידיאי המתפתח בסין הוא מה תפקיד הכתב הסיני בהתפתחות דפוסי החשיבה. לא ברור מתי הכתב התפתח. הכתב שאנו מכירים הוא כתב אותיות. המבנה שלו הוא מבנה סילאבי - הברתי. המבנה ההברתי הוא יותר תוצאה של הכתב מאשר מקור הכתב. אנו יכולים ליצר מכלול שלם של מילים בלי הברות שונות אלא הברות למחצה.
בעברית יש מעט עיצורים באופן יחסי. המילה מזוהה על פי הניקוד שלה (או הקשרה). ברוב השפות אחרי עיצור יש תנועה.
הרעיון המרכזי בכתב אותיות זה שניתן להצליח בעזרת האותיות לייצר ביטוי גרפי לשפה. סיני בגיל 6-7 לא יכול לרשום עדיין הודעה להורים. לילדה ישראלית בגיל זה אין בעיה לכתוב מילים שהיא לא מבינה גם אם היא תכתוב עם שגיאות פה ושם. סיני לא יודע לעשות דבר כזה כי הוא בא לעולם שמייצג כתב סגור ובלתי נתן לשינוי. אצלו יש קראקטר שמיצג קונצפט. אות היא ציור אבסטרקטי.
כתב האותיות נוצר מאוחר יותר מבחינת ההתפתחות שלו ולכן הוא יותר מתקדם. הוא יותר גמיש וניתן למניפולציות גדולות יותר. ניתן לבצע בו שינויים באופן יותר חופשי. אנו יכולים להמציא מילים חדשות ונדע לקרוא אותן. אפשר לכתוב עברית באותיות אנגליות ולהפך. אנו יודעים שזו התפתחות מאוחרת ואנו יודעים את מקורה.
מניין היא הגיעה? יש שלב קודם למסופוטמיה: עמק ההינדוס.
מדובר בשפות האינדו - אירופיות. יש שתי שפות שקרובות לסנסקריט והן הונגרית ופינית. (לא ברור למה זה הגיע דווקא לשם. יתכן שזה הובא לשם בכמה גלים. היו כמה גלים של מעבר, גל אחד דרך אירן עיראק ואחר דרך מונגוליה).
זהו מקור שפות הכתב. מצב שהתפתח כשלב נוסף או מתקדם יותר מכתב ציורים שהיה אף הוא חצי אבסטרקטי אבל ניסה להיות הרבה יותר קונקרטי. כתב ההרוגליפים מתקרב לכך.
כתב החרטומים קדום מאוד ואנו מוצאים אותו גם אצל האינדיאנים ואסקימואים. כתב החרטומים או כתב הציורים הוא כתב שמייצג תופעות. יש בו גם דקדוק או תחביר וגם ייצוג לדברים אבסטרקטים וגם יכולת לבטא פעלים אבל הוא איננו בעל ייצוג ישיר.
הכתב השלישי הוא הכתב הסיני, כתב הסימנים. כתב זה נולד בסין ולא ברור בדיוק מתי זה התחיל.
זהו כתב קדום בהרבה מכתב האותיות אך כנראה שהוא לא יותר קדום מכתב הציורים. אלא שלא ידוע מספיק על כך. כתב האותיות מקובל ברוב העולם. למשל הודו, שממנה בא הסנסקריט, פתחה כתב אותיות. יש שם המון אותיות אבל אילו אותיות עם חוקים הניתנים ללמידה. כשלומדים את האותיות ניתן לכתוב את השפה גם אם לא מבינים. בתאית למשל יש 44 אותיות ועוד 22 עיצורים (וגם תווים טוניים). גם שם הקריאה מסובכת, אך יש בה חוקיות ואם לומדים אותה ניתן לכתוב ולקרוא כל דבר.
במצרית העתיקה יש כתב ציורים שאמור להיות מובן כיוון שהוא עונה על חוקיות של ציור ולא על כלל דקדוקי. כך גם הצליחו להבין את הטקסטים ולפענח עוד. היו כמה וריאציות: חלק מהציורים מתארים את מה שניתן לראות בהם: ציפור זה ציפור. חלק מתייחס לסמלים (כתב יתדות).
כל הדברים האילו אינם מתאימים לתפיסה שעומדת מאחורי השפה הסינית. השפה הסינית הייתה שרירה באזורי אסיה המזרחית. בויאטנם השתמשו בכתב הסיני עד שבאו הצרפתים והחליפו להם את הכתב.
באזורים שונים של ארץ אחמר (קמבודיה ולאוס) ננהג הכתב הסיני עד לפני 500 שנה. בקוריאה היה הכתב הסיני עד שבא איזה מלך ששינה לכתב קוריאני אבל עד היום משתמשים גם בכתב הסיני. ביפן יש את כתב הקאנג'י שהוא כתב סיני וחוץ מזה פותח כתב פונטי.
מה יש בסימנים שאין בשפות אחרות? להבדיל מדברים אחרים יש כאן את היכולת לחבר שלושה דברים: תכונה אבסטרקטית, תכונה קונקרטית וגם יכולת להצביע על פעולה.
הסימן יכול לחבר משמעויות קונקרטיות למשמעויות אבסטרקטיות, למשל עניין של זמן. זמן הוא מונח מאוד אבסטרקטי. קשה לתפוס אותו. המושג יכול לקבל ביטוי גרפי. אות לא יכולה לתת לנו את זה (אבל מילה כן, כמובן).
בכתב החרטומים אין מערכת אבסטרקטית (כמו תאור זמנים), כנ'ל לא באותיות. האותיות באו לשרת את המילים הקיימות והן באו מספיק מאוחר בשעה שהיו כבר במערכת השפתית מושגים אבסטרקטים. בסין הסימן יכול להיות גם אבסטרקטי וגם קונקרטי וגם להצביע על פעולה.
כתב בא אחרי שפה. הרעיון של חיבור אותיות הוא רעיון יפה וגמיש והוא רעיון שמאפשר לנו לייצר שינויים בפעולות. כדי לייצר שינוי בפעולה אנו פשוט מחליפים את סדר האותיות, או משנים איזה אות במילה. על אותו בסיס של המילה ניתן לעשות הטיה (קוניוגציה).
בעברית המילה צריכה להיות מנוקדת אלא אם לומדים לבטא אותה מתוך ההקשר ואז גם נוכל לקרוא אותה ללא ניקוד.
הסימנים הסינים מסוגלים לבטא גם היבט אבסטרקטי וגם היבט קונקרטי וגם פעולות בזמן ולכן ניתן להשתמש בהם ולייצר הקשרים שונים ולשנות דגשים במשמעויות. אנו יודעים שבכל שפה או צורה של ביטוי לשוני יש תמיד שלוש רמות הבנה:
* רמת הבנה דנוטיבית - דנוטציה היא רמת ההבנה של המילון (לכסיקון).
זה כאילו הגדרה מדעית של המילה. למשל סגול הוא בעל אורכי גל מסוימים. זוהי משמעות אובייקטיבית.
* הרמה הקונוטיבית - ברמת הקונוטציות אני מייחס למילה לא משמעות מדויקת אלא טווח משמעויות. הרמה הקונוטיבית היא רמה חברתית. משמעות הדבר הוא שהטווח הוא טווח שמקובל על כולם. במסגרת הטווח הזה כשאני אגיד שחור אז לאחד זה יגיד לילה, לשני שמלה ולשלישי מוות. כולם דימויים שאנו קשורים לתרבות שלה.
* רמה אסוציאטיבית - הרמה השלישית היא רמה פרטנית, אסוציאטיבית. ואז אצל אחד שחור יהיה החותנת ואצל השני זה יהיה שירות צבאי. זה מה שהאיש הפרטי יצר כקומבינציה למערכת הפרטית שלו.
מאוד אפשרי לעשות זאת בשפה של אותיות. בשפה של מילים המורכבות באופן אבסטרקטי. הרבה יותר מסובך לעשות זאת בשפה שהיא בעיקרה קונקרטית וציוריות. כי העצמה המרכזית היא עוצמה קונוטיבית ודנוטיבית אבל לא אסוציאטיבית.
* www.tmurot.org.il/article.asp?id=438
בעברית יש מעט עיצורים באופן יחסי. המילה מזוהה על פי הניקוד שלה (או הקשרה). ברוב השפות אחרי עיצור יש תנועה.
הרעיון המרכזי בכתב אותיות זה שניתן להצליח בעזרת האותיות לייצר ביטוי גרפי לשפה. סיני בגיל 6-7 לא יכול לרשום עדיין הודעה להורים. לילדה ישראלית בגיל זה אין בעיה לכתוב מילים שהיא לא מבינה גם אם היא תכתוב עם שגיאות פה ושם. סיני לא יודע לעשות דבר כזה כי הוא בא לעולם שמייצג כתב סגור ובלתי נתן לשינוי. אצלו יש קראקטר שמיצג קונצפט. אות היא ציור אבסטרקטי.
כתב האותיות נוצר מאוחר יותר מבחינת ההתפתחות שלו ולכן הוא יותר מתקדם. הוא יותר גמיש וניתן למניפולציות גדולות יותר. ניתן לבצע בו שינויים באופן יותר חופשי. אנו יכולים להמציא מילים חדשות ונדע לקרוא אותן. אפשר לכתוב עברית באותיות אנגליות ולהפך. אנו יודעים שזו התפתחות מאוחרת ואנו יודעים את מקורה.
מניין היא הגיעה? יש שלב קודם למסופוטמיה: עמק ההינדוס.
מדובר בשפות האינדו - אירופיות. יש שתי שפות שקרובות לסנסקריט והן הונגרית ופינית. (לא ברור למה זה הגיע דווקא לשם. יתכן שזה הובא לשם בכמה גלים. היו כמה גלים של מעבר, גל אחד דרך אירן עיראק ואחר דרך מונגוליה).
זהו מקור שפות הכתב. מצב שהתפתח כשלב נוסף או מתקדם יותר מכתב ציורים שהיה אף הוא חצי אבסטרקטי אבל ניסה להיות הרבה יותר קונקרטי. כתב ההרוגליפים מתקרב לכך.
כתב החרטומים קדום מאוד ואנו מוצאים אותו גם אצל האינדיאנים ואסקימואים. כתב החרטומים או כתב הציורים הוא כתב שמייצג תופעות. יש בו גם דקדוק או תחביר וגם ייצוג לדברים אבסטרקטים וגם יכולת לבטא פעלים אבל הוא איננו בעל ייצוג ישיר.
הכתב השלישי הוא הכתב הסיני, כתב הסימנים. כתב זה נולד בסין ולא ברור בדיוק מתי זה התחיל.
זהו כתב קדום בהרבה מכתב האותיות אך כנראה שהוא לא יותר קדום מכתב הציורים. אלא שלא ידוע מספיק על כך. כתב האותיות מקובל ברוב העולם. למשל הודו, שממנה בא הסנסקריט, פתחה כתב אותיות. יש שם המון אותיות אבל אילו אותיות עם חוקים הניתנים ללמידה. כשלומדים את האותיות ניתן לכתוב את השפה גם אם לא מבינים. בתאית למשל יש 44 אותיות ועוד 22 עיצורים (וגם תווים טוניים). גם שם הקריאה מסובכת, אך יש בה חוקיות ואם לומדים אותה ניתן לכתוב ולקרוא כל דבר.
במצרית העתיקה יש כתב ציורים שאמור להיות מובן כיוון שהוא עונה על חוקיות של ציור ולא על כלל דקדוקי. כך גם הצליחו להבין את הטקסטים ולפענח עוד. היו כמה וריאציות: חלק מהציורים מתארים את מה שניתן לראות בהם: ציפור זה ציפור. חלק מתייחס לסמלים (כתב יתדות).
כל הדברים האילו אינם מתאימים לתפיסה שעומדת מאחורי השפה הסינית. השפה הסינית הייתה שרירה באזורי אסיה המזרחית. בויאטנם השתמשו בכתב הסיני עד שבאו הצרפתים והחליפו להם את הכתב.
באזורים שונים של ארץ אחמר (קמבודיה ולאוס) ננהג הכתב הסיני עד לפני 500 שנה. בקוריאה היה הכתב הסיני עד שבא איזה מלך ששינה לכתב קוריאני אבל עד היום משתמשים גם בכתב הסיני. ביפן יש את כתב הקאנג'י שהוא כתב סיני וחוץ מזה פותח כתב פונטי.
מה יש בסימנים שאין בשפות אחרות? להבדיל מדברים אחרים יש כאן את היכולת לחבר שלושה דברים: תכונה אבסטרקטית, תכונה קונקרטית וגם יכולת להצביע על פעולה.
הסימן יכול לחבר משמעויות קונקרטיות למשמעויות אבסטרקטיות, למשל עניין של זמן. זמן הוא מונח מאוד אבסטרקטי. קשה לתפוס אותו. המושג יכול לקבל ביטוי גרפי. אות לא יכולה לתת לנו את זה (אבל מילה כן, כמובן).
בכתב החרטומים אין מערכת אבסטרקטית (כמו תאור זמנים), כנ'ל לא באותיות. האותיות באו לשרת את המילים הקיימות והן באו מספיק מאוחר בשעה שהיו כבר במערכת השפתית מושגים אבסטרקטים. בסין הסימן יכול להיות גם אבסטרקטי וגם קונקרטי וגם להצביע על פעולה.
כתב בא אחרי שפה. הרעיון של חיבור אותיות הוא רעיון יפה וגמיש והוא רעיון שמאפשר לנו לייצר שינויים בפעולות. כדי לייצר שינוי בפעולה אנו פשוט מחליפים את סדר האותיות, או משנים איזה אות במילה. על אותו בסיס של המילה ניתן לעשות הטיה (קוניוגציה).
בעברית המילה צריכה להיות מנוקדת אלא אם לומדים לבטא אותה מתוך ההקשר ואז גם נוכל לקרוא אותה ללא ניקוד.
הסימנים הסינים מסוגלים לבטא גם היבט אבסטרקטי וגם היבט קונקרטי וגם פעולות בזמן ולכן ניתן להשתמש בהם ולייצר הקשרים שונים ולשנות דגשים במשמעויות. אנו יודעים שבכל שפה או צורה של ביטוי לשוני יש תמיד שלוש רמות הבנה:
* רמת הבנה דנוטיבית - דנוטציה היא רמת ההבנה של המילון (לכסיקון).
זה כאילו הגדרה מדעית של המילה. למשל סגול הוא בעל אורכי גל מסוימים. זוהי משמעות אובייקטיבית.
* הרמה הקונוטיבית - ברמת הקונוטציות אני מייחס למילה לא משמעות מדויקת אלא טווח משמעויות. הרמה הקונוטיבית היא רמה חברתית. משמעות הדבר הוא שהטווח הוא טווח שמקובל על כולם. במסגרת הטווח הזה כשאני אגיד שחור אז לאחד זה יגיד לילה, לשני שמלה ולשלישי מוות. כולם דימויים שאנו קשורים לתרבות שלה.
* רמה אסוציאטיבית - הרמה השלישית היא רמה פרטנית, אסוציאטיבית. ואז אצל אחד שחור יהיה החותנת ואצל השני זה יהיה שירות צבאי. זה מה שהאיש הפרטי יצר כקומבינציה למערכת הפרטית שלו.
מאוד אפשרי לעשות זאת בשפה של אותיות. בשפה של מילים המורכבות באופן אבסטרקטי. הרבה יותר מסובך לעשות זאת בשפה שהיא בעיקרה קונקרטית וציוריות. כי העצמה המרכזית היא עוצמה קונוטיבית ודנוטיבית אבל לא אסוציאטיבית.
* www.tmurot.org.il/article.asp?id=438
050-3331-331