תקציר⬅ אלוהים - מי ברא את אלוהים? מי ברא את הבורא? לחץ כאן, לצפייה בהרצאת וידאו + MP3 בנושא: הרצאה על אלוהים - מי ברא את אלוהים? מי ברא את הבורא?. הפעם אני רוצה להשיב לשאלה הבאה מי ברא את אלוהים? ומי לא רוצה שתשאלו מי ברא את אלוהים? ויש הרבה אנשים חכמים שנקראים חז"ל והם איימו, שאוי ואבוי לו לאדם מי שישאל מי ברא את אלוהים, וכפי שאמרתי, יש שנקראים חכמים, אך הם טיפשים, ופוחדים שתשאל שאלות, ופוחדים שתברר את האמת, ושתדע את האמת, כי מי פוחד שישאלו, השקר פוחד, האמת תמיד כן תעודד אותך לשאול. הפעם אסביר מי ברא את אלוהים, ולמי יש אינטרס שלא יבדקו, והעניין הוא די פשוט הסיבה שהדת / הדתות לא רוצות שהאדם יבדוק מי ברא את אלוהים כי הוא יגיע להבנה טובה יותר של מי זה אלוהים, ואם האדם יגלה ויתקרב לדעת מי זה אלוהים, ממילא תתבטל כל השטות של הדתות. ולא רק אצל הדתיים יש את הפחד, אלא גם החילוניים מפחדים לשאול מי ברא את אלוהים כי גם לאדם החילוני יש אלוהים, וזה השכל שלו, הוא יכול להוכיח משהו לוגית ומבחינתו זה נכון וזה קדוש, ואיך הוא יכול לשאול אם הלוגיקה נכונה, הוא מפחד כי זה יכול לגרום לו להשתגע אם הוא יגלה שהשכל לא צודק ושאין לו תשובות בשכל. או לגבי הרצון העצמי, אנשים פוחדים לשאול מי ברא את הרצון הזה, מפחדים לגלות מה יש בשורש, האדם פוחד לשאול שאלות שהוא לא ימצא עליהם תשובה. גם החילוני וגם האדם הדתי פוחדים לשאול, רגע? אבל מה הסיבה של כל הסיבות? מה הסיבה הראשונה? נכון שהחילוני שואל יותר שאלות, אבל עדיין יש את הפחד לשאול ולחקור. ולמי יש אינטרס שהאדם לא ישאל שאלות, לסבל, כי אם האדם לא ישאל, הוא ישאר עם הטיפשות שלו, ואז הוא ימשיך לסבול, הוא פוחד האדם שיקרה לו משהו רע אם הוא יחקור יותר מידי ואז יסבול. ומי באמת ברא את אלוהים? ומי זה אלוהים? זה די פשוט, זה רעיון מופשט, וצריך לדון בנושא. אבל הרעיון הוא, שלפני אלוהים לא היה הבדל בין אלוהים לעולם, אנחנו בעצם אומרים שיש אלוהים, יש עולם, ומי קדם לאלוהים? ולפני אלוהים לא היה הבדל היתה ישות, מהות, בה לא היו הבדלים, לפני המסובב הראשון, לפני הרצון הראשון לפני המפץ, לפני הכל! ומי ברא את אלוהים? אלוהים אחר ברא את האלוהים שברא את אלוהים שברא את העולם. ומעל האלוהים, מעל העולם אותו ברא ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... של אלוהים, בריאת העולם, למה אלוהים ברא את העולם? מי ברא את הפוטנציאל של המציאות? מי ברא את הבורא? לחץ כאן, לצפייה בהרצאת וידאו + MP3 בנושא: השעמום של אלוהים, בריאת העולם, למה אלוהים ברא את העולם? מי ברא את הפוטנציאל של המציאות? מי ברא את הבורא?. הפעם אני רוצה לדבר על השעמום של אלוהים!! מה זאת אומרת השעמום של אלוהים? הרבה מתלבטים למה בעצם אלוהים ברא את העולם, ואחת השיטות אומרת כי אלוהים חווה שעמום, לפני בריאת העולם היתה ישות אחת, הישות השתעממה ואמרה יאללא בא נעשה אקשן... טוב ורע וכו'. ובעצם הם אומרים שהסיבה היא כי אלוהים חווה סוג של שעמום, ולצד זה יש הרבה הסברים אחרים, כי רצה להיטיב לננבראיו, כי רצה לגלות את מלכותו, כל מיני שקרים כאלו ואחרים. עכשיו נסביר למה ההסבר שהבריאה של אלוהים היתה כתוצאה של שעמום, למה הוא הסבר לא נכון. ומי שיש שכל בקודקודו, יבין שהשעמום של אלוהים לא מצדיק את בריאת העולם! ולמה? למה זה לא מסביר את בריאת העולם, כי מה שאני תמיד מסביר זה שבריאת העולם, זה עצם השינוי הראשון שהיה במציאות, והשינוי הראשון שהיה במציאות הוא לא בריאת העולם, אלא השינוי הראשון הוא יצירת הרצון של אלוהים. אם נאמר שהבריאה היתה כי לאלוהים היה משעמם, ממילא נשאל למה היה משעמם לאלוהים? כדי שלאלוהים יהיה משעמם, צריך שיהיה לו רצון שיהיה לו לא משעמם! רצון שיהיה לו מעניין, אם לאלוהים לא היה רצון שיהיה לו מעניין, ממילא לא היה לו משעמם. ואז נשאלת השאלה איך נוצר הרצון שיהיה לו מעניין, איך נוצר הרצון? השעמום הוא לא מחויב המציאות, כי באותה המידה יכל לא להשתעמם, רק אנשים מטופשים אומרים כאלו הסברים, כי ההסבר הזה לא נותן שום דבר, כי הא \ שאלה הנשאלת היא מי יצר את הרצון! הטפשים אומרים שאלוהים ברא את רצונו, אבל איך הוא ברא רצון אם עוד לא היה לו רצון, והטפשים אומרים, לא לא, הוא ברא ללא רצון את הרצון! אבל זה לא נכון, כי מי ברא אצל הבורא את יכולת הבריאה? האם זה מחויב המציאות שכמו שיש ישות שהיא אלוהים שתהיה ישות שהיא לא אלוהים? לא, לא מחויב שיהיה רק אלוהים, ולכן לא מחויב שאלוהים יהיה בורא! כי אם יכול להיות שיש רק אלוהים, אז אלוהים לא בורא, כי אז צריך להגיד שיש דבר נוסף, פוטנציאל נוסף, חוץ מ ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ אלוהים כל יכול או חסר כל יכולת או יכולת מוגבלת? מי ברא את אלוהים ואת הרצון של אלוהים? לחץ כאן, לצפייה בהרצאת וידאו + MP3 בנושא: אלוהים כל יכול או חסר כל יכולת או יכולת מוגבלת? מי ברא את אלוהים ואת הרצון של אלוהים?. הפעם אני רוצה לדון בנושא שהרבה פוחדים לדבר עליו ולדון בו, והנושא הוא אלוהים. והדעה הרווחת שאלוהים הוא כל יכול, ואיך אנחנו יודעים, כי אם אלוהים עושה הכל אז כביכול הוא כל יכול. ומי שיתבונן בלי להיות משוחד, או בלי אינטרסים של נוחות, או דתיים, עליו לשאול האם באמת אלוהים הוא באמת כל יכול? אמרו תראה, אם אלוהים יכל לברא את העולם, ועושה כל כך הרבה דברים, סימן שהוא כל יכול! אבל עכשיו נתבונן, ונשאל אם צורת החשיבה הזו נכונה? האם הקיר שמאחורי, האם הוא כל יכול? לא הוא לא כל יכול, הוא חסר יכולת. וניקח אותי, האם אני כל יכול? אני מדבר ועושה כל מיני דברים אך האם אני כל יכול, לא אני מוגבל, היכולת שלי מוגבלת. אני לא כל יכול. וניקח ציפור שעפה, האם היא יכולה ... זה אומר שהיא חסרת יכולת? ונשאל את השאלה בצורה הפוכה, האם זה שיש לישות יכולות, האם זה אומר שהיכולות הן בלתי מוגבלות? לא, זה לא אומר. וניקח את אלוהים, זה שאלוהים בהנחה שהוא ברא את העולם, זה רק מוכיח שהוא ברא את העולם, האם זה מוכיח שהוא גם כל יכול? זה לדוגמא שאני מדבר, זה לא אומר שאני יכול לשיר, ואולי אני כן יכול לשיר ואני לא רוצה. מה שאני בא לאמר, שזה שאלוהים עושה דברים בהנחה שהוא עושה אותם, זה עדיין לא אומר שהוא כל יכול ויכול לעשות כל דבר. ויש חשיבה של מי שאומר שהוא כל יכול, כי מעצם הגדרתו הוא צריך להיות סך כל הכוחות ודווקא ברגע שהוא ברא את העולם, זה אומר שהו מוגבל. ונשאל האם אלוהים יכול לעשות אחרת ממה שהוא רוצה? ואם הוא יכול לעשות אחרת אז לפי מה הוא בוחר לעשות את מה שהוא עושה? מי מכריח אותו לעשות את מה שהוא עושה? ואלוהים, אם רצונו יכול להתבטל, אז הוא לא מוכרח, והוא לא סיבת הדברים. ומה יגיד ה"חכם"? לא, אלוהים יכול להחליט לעשות את מה שהוא רוצה, או לא לעשות את מה שהוא רוצה. אבל זה משחק מילים. ובין כך ובין כך, מעצם העובדה שאלוהים עושה פעולות, זה מעיד עליו שהוא ישות מוגבלת כי ברגע שהוא עושה פעולות זה אומר שיש לו רצון, והוא בחסר, היה לו חסר. ויש מי שיגיד, כן, הוא רק רצה להיטיב לברואיו, אבל אם הוא לא היה חסר שום דבר, הוא לא היה בורא את העולם ולא היה לו צורך להיטיב. ואתה לא יכול להוכיח שהוא יכול לעשות כל דבר בעצם העובדה שהוא עשה פעולות. ודווקא כיוון שעשה פעולות, זה מוכיח שהוא מוגבל. ואם האלוהים הכל יכול, אם הוא כל יכול, והדתיים אומרים שהוא ברא את העולם הזה בשביל העולם הבא, אז למה הוא לא משיג מייד את מה שהוא באמת רוצה / רצה מלכתחילה? ויש לשים לב שאלוהים כל הזמן משנה ומשנה את מה שהוא עושה. וגם אם היה עושה רק פעולה אחת זה גם אומר שהוא שמשנה, כי בעצם הוא משנה את האין עשייה, ז"א אלוהים לפני בריאת העולם לא עשה שום דבר, ואחרי הבריאה זה שינוי, הוא עשה אז בעצם הרצון שלו אפילו הפעולה הבודדת מעידה על חסרון, וכי, אם אתה כל יכול האם אתה לא יכול להשיג את אותה התכלית בדיוק בלי לעשות פעולות? אני אתן דוגמא, אם אני ילביש בובה על היד שלי, ואני יעשה כל מיני פעולות, האם זה אומר שהבובה יכולה לעשות פעולות? זה שהיא לא יכולה לעשות מעבר למה שהיא עשתה זה ברור. ובכלל זה שמישהו עושה פעולות, האם זה אומר שהוא עושה? אולי הוא רובוט? כמו שהזזתי את הבובה. וזה שאלוהים ברא את העולם, אולי הוא כמו רובוט, אולי מישהו מאלץ אותו לעשות את מה שהוא עושה? ומי יש לו אינטרס להגיד שאלוהים הוא כל יכול, לדתיים, כי הם רוצים שהוא יעזור להם יש להם אינטרס שהאלוהים שלהם יהיה כל יכול, אבל האם זו האמת? ועל האדם לחקור את הנושא הזה. לחקור את הרצון שלו, ואת הרצון של אלוהים, שיש כמה אפשרויות: אפשרות שאלוהים מנסה ומנסה ומנסה, ומשנה ומשנה, עד שהוא יצליח. וישנה אפשרות שישנו איזה כוח כלשהו שמניע ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 9 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 8. ואת הדברים הללו משמיע באזני העם דווקא הנביא עליו נאמר (במדבר י"ב 3) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. לפיכך אין זה מפליא לגלות כי בתקופה שלפני ההתגלות הדתית או קבלת האמונה מופיעות בשכיחות גבוהה פגיעות נרקיסיסטיות: מחלות קשות, תאונות, הכרה פתאומית בכובד הגיל שהוכחש זמן רב, וכן מקרי האובדן שתיארנו בפרקים הקודמים, הנחווים אף הם כפגיעה ב"עצמי" (ר' הכרזת האבל המסורתית "נפלה עטרת ראשנו! " במודעות האבל על פטירת ... ממנו, דהיינו, אינספור קשרי משפחה: פעמים רבות נולד לאבות, אמהות, אחים ואחיות במקומות ובזמנים שונים, שלא לדבר על מאה וששים אלף נשים ופילגשים! ספירו61 מצא בין מצטרפים לכתות דתיות נטייה להגנה מאנית מפני דיכאון, עדות לקושי של ה"עצמי" להכיר בפגיעותו. כן הצביע על בעיית החלפת הזהות של מקבל - האמונה: 97 צעירים רבים כאילו מוחקים את עברם האישי לטובת העבר הקולקטיבי, המופשט, של קהילתם החדשה. עקב ההתכחשות לעברם הטרום - דתי, והעריכה - מחדש של זיכרונותיהם מתקופה זו, מוצאים אנשים אלה את עצמם מנותקים מה"עצמי" האמיתי שלהם. במחקרם של בית - הלחמי ונבו65 נמצאו אצל מקבלי - האמונה שיעורים נמוכים מן הרגיל של הערכה עצמית ושל שאפתנות. ברור כי מצב זה קל יותר למי שקושר את חייו בכוחות ... העצמי של מקבל - האמונה, או שמא ב) דווקא דימוי עצמי נמוך מלכתחילה הביא לקבלת האמונה? הנתונים, לדעתי, תומכים באפשרות השנייה, לומר, שהמאפיינים הנרקיסיסטיים של האל או המנהיג הדתי מושכים אליהם אנשים הסובלים מלכתחילה מהנטייה ההפוכה. זה, מן הסתם, מקור הדוגמאטיות הטוטאלית הנפוצה בקרב מקבלי - האמונה ונטייתם הידועה להיות לעתים "קתוליים יותר מהאפיפיור" (קשה שלא להיזכר בהקשר זה באירוניות היסטוריות ידועות, כגון מוצאם היהודי של טורקמדה, היידריך ולנין, או המספר הרב של גרים ב"מחתרת היהודית" בישראל). היבט זה של קבלת האמונה - דהיינו, התקשרות עם "זולתעצמי" אומניפוטנטי ונרקיסי - מצוי ביסוד כל מערכת אמונה טוטליטארית. הוא מונח ביסוד הפאשיזם, הפנאטיות, הגזענות וגם מכונים פסיכואנליטיים לא ניקו ממנו. המחקר בתופעת קבלת האמונה הוא אפוא רלוואנטי גם ... המרקסיסטי של הדת, הרואה בדת תוצאה של אומללות האדם וקיפוחו. ממודל זה, לדברי בית - הלחמי, משתמעים החיזויים הבאים: א) אנשים הסובלים מחסך ממשי נוטים יותר אל הדת. ב) אמונה דתית צריכה לגלות קורלאציה חיובית משמעותית לדעות פוליטיות וחברתיות שמרניות, וקורלאציה שלילית לדעות פוליטיות רדיקאליות. ג) אמונות דתיות צריכות לגלות קורלאציה שלילית למידע אובייקטיבי אודות העולם החברתי והפוליטי. ד) אמונות דתיות צריכות לגלות קורלאציה שלילית לפעולות של שינוי תנאים חברתיים. ה) אמונות דתיות צריכות לגלות קורלאציה חיובית לפעולות של שמירת הסדר החברתי. בית - הלחמי מצטט תימוכין אמפיריים לניבויים אלה, אולם מחקר ספציפי יותר, שיתמקד במקבלי - האמונה, עשוי לדעתי לגלות ממצאים שונים מאלה שנמצאו באנשים שהיו תמיד דתיים. בעוד שניבוי א' קרוב לוודאי שיתקיים במקבלי - האמונה, ייתכן שלגבי הניבויים האחרים תתגלה תמונה הפוכה, לומר, רגישות חברתית מוגברת וחתירה לשינוי המצב הקיים. קבלת האמונה, ראוי לשוב ולהזכיר, נבדלת מהתופעות המוכרות מתחום הדת הממסדית, ועובדה שאפילו בתוך מקבלי ... צורות קיצוניות של כוח, הבטחות המסגירות על דרך ההיפוך את החסר הקיים בנפשו של מקבל - האמונה. כזאת היא, לדוגמא, הטענה הנפוצה בדבר הערך הפונקציונאלי של קיום המצוות, ההופכת את היהדות לאוסף מרשמים מדעיים לתזונה נכונה, לשלווה ואפילו לחיי מין מענגים. הפן המאגי של הדת מסייע למקבל - האמונה לבקש גם לעצמו חלק מהאומניפוטנציה המיוחסת למושא הסגידה. לכאן שייכת גם האמונה בנצחיות הנפש בדתות השונות, המחזקת את סירובו של ה"אני" להכיר בסופיותו. כת ... במקרה של כתות מסוימות, בפרק זמן קצר יותר) חזרה והופיעה המשאלה המקורית, שאפשרה גם למאמין עצמו להכחיש את סופיותו שלו, כמובן רק בתנאי שידבק במושא הסגידה. המנהיג הכריזמאטי, הדתי והחילוני כאחד, מהווים אם כן selfobjects גרנדיוזיים למעריציהם, הנדרשים לגלות דווקא ענווה וכיבוש היצר בחייהם האישיים. בולטים בהקשר זה הסיפורים ב"זוהר" על ר' שמעון בר יוחאי: מתואר בהם אדם המסביר לתלמידיו ברצינות תהומית כי הוא גדול ממשה, אחד ויחיד בין כל הברואים, המסוגל לבטל את גזירות האלוהים עצמו (שמו של מחבר ה"זוהר, " ר' משה דה ליאון, בוודאי יש לו שייכות לכאן). רהבתנות זו מוכרת היטב לכל מי שהתעניין במנהיגי כתות דתיות בימינו. התופעה המטרידה של מנהיגים דתיים עבריינים לשעבר, או כאלה העוברים על החוק גם בהווה, שמעשיהם דווקא מגדילים את כבודם בעיני מאמיניהם, שייכת אולי גם היא לתחום זה. קיים מאפיין קוגניטיבי מעניין, החוזר ונשנה בתיאורים שמביאה אולמן52 מפי מקבלי - אמונה על תחילת המהפך שהתחולל בהם: במעין "הבזק משמעות" ... את המשכיותה בכך שהיא יוצרת הן את המחסומים לנרקיסיות הנורמלית, והן את המושא הנרקיסיסטי שאליו מועתקת האהבה העצמית. לא מקרה הוא שהחטא הראשון בתורה הוא ניסיונו של האדם להיות כאלוהים, זיכרון עמום לשלב הנרקיסיזם הראשוני שעובר כל אדם בינקותו, ושהאמונה הדתית התפתחה על חורבותיו. כבר חכמי התלמוד הבחינו בקשר שבין דמות האל לבין ה"עצמי" הגרנדיוזי או האידיאלי, כפי שמלמד המדרש של אבא שאול (שבת קל"ג 2) למילים זה אלי ואנוהו: "לשון ואנוהו - אני והוא; אעשה עצמי כמותו לדבוק בדרכיו. " יחד עם זאת, דומה שהיהדות ידעה גם לפעול נגד דיכוי הנרקיסיזם התקין ולהעניק גם לאדם מרכזיות במערכת - הערכים שלה על חשבון מרכזיותו של האל. המחשה מפליאה ליכולת זו מביא התנ"ך במקרה היחיד שבו, בתעלול סיפורי יוצא - דופן, סילק את העילה לנבואתו של נביא ובכך אילץ אותו להכיר במניע הנפשי הלא - מודע שביסוד מעשיו: הנביא יונה, המנבא לבני נינווה חורבן וכיליון, מגלה שתושבי העיר חזרו בתשובה ולפיכך חזר בו אלוהים מכוונתו להשמידם. זעם ותסכול קשים מנשוא עוברים בו: איך יכול האל, אדיר הכוח והצודק תמיד, לבטל את כוונתו ולא לעשות כלום? אם זו פגיעה נרקיסיסטית, ניתן להבין מדוע מבקש הנביא, חזור ובקש, למות: משהכזיב ה"עצמי" הגרנדיוזי, מה טעם לחיים? כך חשו מעריצי ג'ים ג'ונס ... כורש וכך עלול היה לקרות בארץ לפני שנים אחדות, כש"רב" כל - יכול התבצר עם אנשיו וגרם לאבדות בנפש. אבל יונה, שלא מת יחד עם ה"עצמי" הגרנדיוזי שלו, נאלץ לחזור ליפו ולחיות עם אלוהים המעדיף להיות בלתי - מושלם אבל רחמן. לא במקרה מסתיים ספר יונה בשאלה רטורית מצד האל, שיש בה להזכיר את הדרך בה משיב האנליטיקאי למטופלו. זאת אף זאת: ככל שנעקוב אחרי התפתחות דמות האל ביהדות נראה כיצד גם הנרקיסיזם שלו הולך ומצטמצם, הזעם חסר - הפשרות מפנה מקום לחמלה, ומעל לכל, הכרה של האל בפגמיו ובחולשותיו שלו מובילה לקבלה שלמה יותר של האדם והיהודי. אני יודע שהדברים הללו יישמעו מופרכים, אז אפנה היישר למקורות. ר' יוסי, שעצר פעם להתפלל ליד חורבה בירושלים, שמע מתוכה קול מתייפח: "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בניי לבין האומות! " (ברכות ג 1). אלוהים, באקט נואש שאין דומה לו בתולדות הדתות, החל... להתפלל אל עצמו: "יהי רצון מלפניי שיכבשו רחמיי את כעסי ויגולו רחמיי על מידותיי ואתנהג עם בניי במידת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז 1). בניסיונו זה לתקן את מידותיו, לא התבייש האל לבקש ייעוץ פסיכולוגי ... ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו. (ברכות ז 1) תורת הקבלה הרחיקה אף יותר באמרה כי העולם נברא ע"י הצמצום שצמצם הבורא את עצמו כדי לפנות מקום לעולמו. התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 3 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 2. ב. "אלהים ראיתי עלים מן הארץ" (שמואל - א' כ"ח 13) : חוויית האובדן בחיי מבשרים ומנהיגי דתות השערתנו נעשית עתה ממוקדת יותר: דמות האל מתגלה לעתים קרובות כתחליף להורה, המאפשרת למאמין להמשיך אתה את היחסים שהיו עם ההורה בילדות, כפי שניתן לראות במקרה השקוף של "איש הזאבים. " אבל מה אם אבדן ההורה? הייתכן ... במיוחד בחברות פטריארכאליות, שבהן הכבוד והציות לאב הם נורמות נוקשות. אם בתנאים אלה נפטר האב בתקופת הילדות, כשהקונפליקט כלפיו בעיצומו, נותר הבן במצב קשה: הרגשות העוינים המודחקים הופכים לתחושת אשמה, המקשה על עבודת האבל. לאדם השרוי במצב זה, חוויית ההתגלות הדתית עונה על צרכים נפשיים חיוניים: השכנוע בקיומו של אל, שהוא קיים לנצח ולא יעזוב אותו, נותן לאדם מעין תחליף למה שאיבד. קשר חדש זה מאפשר גם את המשך ההתמודדות עם הקונפליקט. ואמנם, הדתות הפשוטות ביותר המוכרות לנו הן פולחני רוחות מתים: כבר האדם הניאנדרטאלי נהג לקבור את מתיו בתוספת כלים, שבאותם ימים היו יקרים לאין ... טבעית: ברוב התרבויות נתפסת רוח המת כבעלת כוח גדול יותר מאנשים חיים, דבר הרומז לנו כי זה גם מקורם הפרה - היסטורי של האלים. המילים של בעלת - האוב מעין - דור למראה רוח שמואל המת הן אופייניות לתקופה האלילית: אלהים ראיתי עלים מן הארץ! (שמואל - א' כ"ח 13). גם היהדות הרגישה בסכנה שאבל לא - תקין יוביל לנסיגה לצורות אליליות של דת, כפי שמעיד המאבק המתמיד בין ההלכה לבין מנהגי אבל עממיים, שאופיים המאגי נעשה לעתים צורם, הנהוגים בקהילות יהודיות שונות. כבר התורה (דברים י"ד 1) קישרה בין האבל המופרז לבין האלילות: בנים אתם ליהוה אלהיכם. לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. האלהת המת בולטת במיוחד בדמויות מנהיגים שהיראה וההערצה כלפיהם מקשה לקבל את אובדנם. במרבית עמי - הקדם היה המלך נעשה לאל אחרי מותו (כביטויו הקולע של אספסיאנוס על ערש דווי: ... לבעלי כוח מאגי אחרי מותם ("גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" - חולין ז' 2). הגורמים השכיחים לסיבוכי האבל הם, כפי שראינו לעיל, אמביוולנציה כלפי נפטר שהיה דמות רבת - עוצמה, אובדן חוזר, אובדן בגיל רך, או כל צירוף של גורמים אלה. לכן, אם אכן נובעת גם ההתגלות הדתית מאבל לא - תקין, ניתן לצפות כי הגורמים לעיל יהיו שכיחים בחיי האנשים שחוו התגלות דתית. נתחיל במקרה הקיצוני של הפסיכוזה הדתית, כי היא מסגירה קשר זה בצורה שקופה. השופט הגרמני שרבר, עליו נסבה אחת מעבודותיו החשובות של פרויד, היה אתאיסט עד שלקה בפסיכוזה פרנואידית ופרסם ספר על מערכת אמונותיו. בניתוחו לדמות האל בספר זה, הצביע פרויד על העובדה שאביו של שרבר, ואחר כך אחיו הבכור, מתו לפני פרוץ המחלה, ונידרלאנד היטיב להראות עד כמה דומים האלוהים והרופא - הרודף בדלוזיות הללו לדמויות שני הנפטרים. דוגמאות דומות מהספרות הפסיכיאטרית בת ימינו יובאו להלן בפרק ה'. אבל לא רק חולי הנפש, גם מבשרי הדתות הידועים מההיסטוריה הפגינו מאפיינים דומים בסיפורי חייהם. קארל אברהם התחקה אחר פרשת חייו המופלאה של אחנאתון (1336? - 1363 לפנה"ס), אחד מפרעוני מצרים שנעשה לנביא דת מונותיאיסטית קצרת - ימים, וטען כי היחס האינטימי שהאיש קשר בבגרותו עם האל היחיד היה ניסיון לכונן מחדש את ... עשרה. אברהם חשף מאפיינים ברורים של מרי ביחסו של אחנאתון אל אביו המת, מה שמסביר את כשל האבל התקין. מה שהעלתה הארכיאולוגיה רק בתקופתנו הוא שאחנאתון איבד לא רק את אביו אלא גם את אחיו הבכור, כך שהאובדן עוד הוחרף ע"י אובדן חוזר. על ישוע (6 - 30 - ), שהתייחס לאלוהים כאל אביו הביולוגי, יש חומר היסטורי מועט מאוד, ובכל זאת מזדקרת עובדה מעניינת: בסיפור חייו כבוגר, לצד האזכורים הרבים לאמו, לדודתו (יוחנן י"ט 25), לארבעת אחיו ולאחיותיו (מתי י"ג 55) ולהתנכרותם אליו (יוחנן ז' 5) בולט מאוד היעדרו של האב, יוסף. פלוסר מבטא את הדעה הכללית לפיה נפטר יוסף בעוד בנו ילד. צ'סיק מצביע ... (551 - 479 לפנה"ס) התייתם מאביו בהיותו בן שלוש והחל להורות את עיקרי דתו בשנת 527, מיד בתום האבל על מות אמו. לכאן שייכת העובדה שהוזכרה בפרק הקודם, שהתייתמות בגיל צעיר מאפיינת גם רבים מגדולי המדע. כיוון שעד התקופה המודרנית יכלו מדענים מוסלמים, נוצרים ויהודים להיות גם אדוקים באמונת אבותיהם, נראה שמניעים נפשיים דומים עמדו ביסוד הרגשתם הדתית וסקרנותם המדעית. דוגמה קיצונית בקבוצה זו היא השתקעותו של ניוטון (1727 - 1642) בדת ובמיסטיקה, שלפחות פעם אחת בחייו, אחרי נטישה מצד ידיד צעיר, התדרדרה למצב מובהק של פסיכוזה: קשה שלא לקשור בינה לבין התייתמותו המוקדמת מאביו בהיותו תינוק, עזיבתו בידי אמו מיד לאחר מכן, ולמות אביו החורג, שאותו כבר זמם להרוג. ... האישית. אפילו העולם האקדמי מציג לפעמים ניסיונות - נפל מהפכניים על רקע אישי דומה. משה קרוי (1988 - 1948) התפרסם כפילוסוף רציונליסט קיצוני בשנות השבעים, וספרו הראשון הוא הטפה עקבית לאגואיזם אתיאיסטי. אחרי שהיגר מהארץ נתפס בהדרגה לאמונה ספיריטואלית שנעשתה דתית - פרנואידית מובהקת: "אלוהים" הוא אל הרוע שכבש את העולם מדי האל הטוב, שהוא, קרוי, נביאו הנרדף בידי כוחות החושך. אחרי שאשתו נרצחה בידי חתנו, שנפטר בעצמו כעבור זמן קצר, שב ארצה לקחת חלק במלחמה הקוסמית, אולם כעבור זמן קצר התאבד. קרוי איבד את אביו כשהיה בן שמונה, ולפי עדויות רבות הוסתרה ממנו הפטירה זמן רב. את תכלית הנשמות הגדיר כשיבה אל "אביהן שבשמים. " חוויית אובדן חוזר ורגשות אשמה, שהביאו להתפתחות אידיאה פרנואידית - דתית, מופיעה גם בתולדות הפסיכואנליזה, בביוגרפיה של וילהלם רייך (1957 - 1897). בנערותו חשף פרשת אהבים של אמו וגרם להתאבדותה, ואביו התאבד מאוחר יותר כדי לזכות את בניו בכספי הביטוח. בעבודותיו הראשונות תיעב רייך את הדת והמיסטיקה, אבל בסוף ימיו פיתח תיאוריה שבה היו ה"אורגון" וה"אנטי - אורגון" כוחות היצירה ... "חסידי הרבי המת. " מותו של מנהיג חב"ד, מנחם - מנדל שניאורסון (1944 - 1902), נתן את ההמחשה הדרמאטית ביותר להאלהת מנהיג מת: לא רק שכל חסידות חב"ד כבר מתייחסת אליו כאל משיח חי, אלא שלאחרונה קמה סערה סביב כתבי פלגים שוליים בחב"ד בהם הוא נקרא "אדוננו, מורנו ובוראנו" ומזוהה בפירוש עם האלוהים עצמו. אירוני הדבר כי, מבחינת הסירוב להכיר במות האב, לא נבדל אפילו הקומוניזם הסובייטי מהדתות בהן נלחם: אידיאולוגים רוסיים טענו כי כאשר יגלה המדע הסוציאליסטי את סוד החייאת המתים יהיה גופו החנוט של לנין הראשון שיזכה בכבוד זה. היחס אל לנין עד לאותה תחייה דומה אף הוא להפליא ליחס המאמין אל הנביא: "למעשה סברו שאי אפשר כלל להתייחס אל לנין כאל מת כיוון שדמותו מלווה אותם תמיד וכל הרוצה יכול לפנות ולשוחח אתו" (43, ע' 74). " (לנין תמיד אתנו) " הייתה סיסמא מוכרת, ושני הרופאים היהודיים שהיו מופקדים על הגופה החנוטה, בוריס זבארסקי ובנו אליה, חבו את חייהם לעובדה שלא גילו לאיש את רזי המקצוע. לסיכום, על פי ההשערה המוצעת כאן, פועל ביסוד חוויית התגלות האל תהליך זה: דמות הורה אפופת רגשות אשמה, בדרך - כלל האב, אינה מופנמת כראוי בתהליך האבל אלא מושלכת החוצה ומאז נחווית כישות חיצונית מועצמת ... בחליפות - גורלם של בני אדם" (11, ע' 128). אסיים בהערה סוציולוגית. ניתן להתנגד לאוסף האנקדוטות הביוגרפיות וההיסטוריות שליקטתי לעיל בטענה פשוטה: אבדן הורה היה שכיח מאוד בתקופות קדומות יותר, כשתוחלת החיים הממוצעת הייתה קצרה בהרבה מבימינו. "רבינא יכליכ" (אלוהים יותירך) מברך המוסלמי את חברו, זכר לימים בהם לא היה אדם בטוח אם יזכה לראות את חברו שנית, "הי"ו (ה' ישמרו ויחיהו) " נוהגים יהודים דתיים להוסיף לשמו של אדם, והתלמוד (ברכות נ"ח 2) מורה כי הרואה את חברו אחרי שנה יברך "ברוך מחיה המתים. " אם כך, אובדן הורה בילדות ואובדן חוזר היו חזון נפרץ מאוד בימי אבותינו, וברור שלא כל מי שאיבד הורה, אפילו אם נקלע לאבל לא - תקין, יחווה חוויית התגלות. נכון, אולם כשתתרחש חוויית התגלות כזאת ... בגיל צעיר, והאדם שחווה אותה יכריז עליה ברבים, תהיה לה השפעה חזקה הרבה יותר על ההמון. הנביא במובן זה כמוהו כאמן: הוא מתמודד עם מצוקה חריפה של עצמו, אך בדרך מיוחדת המסוגלת לענות למצוקה השכיחה בקרב בני דורו. התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 11 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 10. י. "כי - שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב 29) : ההיבט הרדיקאלי ביהדות לסיום ראוי לומר דבר על כמה היבטים בונים של החוויה הדתית, בעיקר ביהדות. ברצוני לטעון כי כל דת עתיקה, ששרדה תהפוכות היסטוריות, כמוה כגוף חי: כנגד כל היבט נסגני, שוביניסטי והרסני המצוי בה, מצויים בה גם ה"נוגדנים" בדמות מגמות של צמיחה ובגרות המרסנות אותו. הדת מוכרת לנו כיום בעיקר מהצד ... ההפוך, האוטופיסטי והמורד. הדוגמא הבולטת ביותר למרכיב הרדיקאלי שבדת מצויה דווקא במונותיאיזם. "כל הכופר בעבודה זרה, " אומר התלמוד (מגילה י"ג), "נקרא יהודי. " לצד התמסרות מוחלטת למרותו של אדון יחיד, הופיעה אמונת הייחוד פעמים רבות דווקא כמרד נגד סמכויות שלטוניות או אינטלקטואליות. אחנאתון, ראשון המונותיאיסטים, היה גם ראשון האיקונוקלסטים, ודומה שחוסר - הסובלנות כלפי דתות ... ארצית. דומה הדבר להתנגדותם של מוסלמים אדוקים לפניית - הכבוד הנפוצה "יא סידי (אדוני), " הנענית בתשובה הנזפנית "סידי וסידכ אללה" (אדוני ואדונך הוא אלוהים). קבלת מרות עליונה פירושה דחיית מרות ארצית. בנושא זה, תרומתה של היהדות לתרבות היא צורה ייחודית של יחסי אובייקט. בכל תרבות יש מושאי קנאה, ומערכות - יחסים שונות מתפתחות בניסיון לגשר על הפער בין המקנא ומושא קנאתו. הפרא אוכל את חיית הטוטם, את אויבו המנוצח או אפילו את קרובו המת בניסיון שקוף ... או להאזין להם. בכל ניסיונות התקרבות אלה בולט קושי דומה: הסוגד אינו זוכה אפילו למעט מהכוח, היופי, הקול הערב או שאר תכונות האידיאל שלו. שונה הדבר ביהדות, שהעריצה ללא גבול את הידע והחוכמה. לימוד התורה זוהה לעתים קרובות עם הנאה אירוטית (ר' איגרת הרמב"ם בפרק ו) ועם קניית כוחות מאגיים לשנות את המציאות הפיסית. אבל המטאפורה השכיחה ביותר היא השוואת התורה לחיים עצמם. "עקיבא, ... ספורט עם שרירים מפותחים יותר, אבל אפילו עדת חסידים - שוטים המתמוגגת מדרשתו של דמגוג מקבלת ממנו חידוש אינטלקטואלי זה או אחר. באופן דיאלקטי, הצליחה היהדות לרתום צורה פרימיטיבית ילדותית של יחסי - אובייקט למטרה בונה. בנוסף נתנה היהדות לגיטימציה מפורשת למרדנות כמניע בלימוד התורה. "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, " אומר התלמוד (קידושין ל' 2), "שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה לזה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה. " מטבע הלשון השחוקה "לנצח את האב, " מצביעה על תכונה משותפת למדען והאמן מצד אחד ולאדם הדתי מצד שני: היכולת להיות במיעוט והנכונות לבטא מרי כלפי סמכות חיצונית. וכשהמרדנות נעשית ממוסדת, אפילו האל עצמו לא ייצא נקי ממנה, כפי שמעיד המעשה ב"תנורו של עכנאי. " ר' אליעזר בן הורקנוס, גדול חכמי המשנה בדורו, סירב להישמע ... לא בשמים הוא [דברים ל' 12]. אין אנו משגיחין בבת - קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני: אחרי רבים להטת [שמות כ"ג 2]. מצאו ר' נתן לאליהו. אמר לו: מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה? אמר לו: שחק ואמר: נצחוני בניי! נצחוני בניי! אמרו: אותו יום הביאו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו ובירכוהו [נידוהו]. אמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להם ר' עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ... עמוד! הרגת את אחי! בתוך כך יצא שופר מבית רבן גמליאל שמת. האגדה על הרב ותלמידיו מסתיימת, למעשה, בשני סיומים מנוגדים בתכלית. הסיום שבשמים מתאר את האל היהודי כאל תבוני, הנהנה בחיוך מניצחונם האינטלקטואלי של בניו עליו. אבל בסיום שעל הארץ מופיע המנהיג המודח בתפקיד מוזר: ר' אליעזר מכה את העולם בבצורת, שורף את מה שהוא רואה במבט עיניו, מאיים להחריב את העולם, ומקים נחשול על אחד ... בספינה. האב המנוצח התעלה אפוא לדרגת האל של ימי קדם! (המשנה אפילו נמנעת מלומר "נידוהו" ומשתמשת בלשון - הנקייה "בירכוהו" ממש כמו הנהוג לגבי המקלל את אלוהים, כמו באיוב ב' 9). אין ספק: החלל שנותר ריק, אחרי שהאלוהים הנרקיסיסטי והנקמן התעלה לדרגת אל פילוסופי, אינו יכול להישאר זמן רב. על כך היה פרויד מעיר כי "האני העליון" דורש את העונש ללא קשר להכרה הרציונאלית. שני סיומיה של האגדה ממחישים, אם כן, שתי מגמות הפוכות של הדת, הנאבקות זו ... וכך מנציחה ההפרעה את עצמה בדומה למחלות מדבקות. כשאנו קוראים על עוד מקרה של התעללות או אפילו רצח ילדים - שלעתים, למרבה הזוועה, מופיע דווקא במשפחות דתיות מאוד - מהו אסון זה אם לא עוד חוליה במורשת ממארת שראשיתה בשחר ימי האנושות, ושגם הדתות, לטוב ולרע, יונקות ממנה את עוצמתן? כשהפסיכואנליזה קוראת לטפל במקרים כאלה באופן מעשי, בקליניקה ולא רק באקדמיה, היא תובעת לעצמה את תפקידם של מדבירי המגפות הגדולים ששחררו את האנושות מאימי האבעבועות השחורות ושיתוק הילדים. אנחנו רק בתחילת הדרך לקראת השגת מטרה זו. היהדות, דת - אב שהשכילה במהלך הדורות להשיב גם לילדים, הממשיים והמטפוריים, את זכויותיהם, יכולה להיות שותפה למטרה זו. "אין אדם מסוגל ללמוד תלמוד, " אומר שטיינזלץ, "מבלי להיות, או ללמוד להיות, ספקן נצחי. " כמוהו טוען פיש כי הגישה האנטי - סמכותנית הייתה הדומיננטית במחשבת חכמי התלמוד. התלמוד הירושלמי (חגיגה פ"א 7) הביא את לשיא עליונות התבונה על הסמכות בכך ששם אותה בפי אלוהים עצמו: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו. " בספרו "מאין באנו" תוהה קנוהל על השם המוכר כל כך - עד שחדלנו לשים לב למשמעותו - והמשותף לו עצמו ולאבי האומה. לדבריו, פירוש השם כפי שהוא מובא בתורה עצמה הוא שגוי: בדרך כלל השמות ... אל: כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. כי כן, סדנא דארעא חד הוא. הדת, כמו האהבה, מוציאה את המיטב והמירע שבבני האדם, ומעבר לרבגוניות העצומה של החוויה הדתית במקומות שונים ועל פני תקופות היסטוריות שונות, היא יונקת מאותן צפונות נפש. למעשה עוברים כולנו חוויית התגלות כשרעיון חדש כובש אותנו בעוצמה, וגם ההתפכחות מאשליה זו או אחרת התגלות היא. ריבוי - פנים זה של ההתגלות יכול להיות לנו אתגר שיזכיר לנו את חולאי העולם בו אנו חיים, את ניכורו ואת היותו תמיד טעון - תיקון. התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 4 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 3. ג. "אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן" (מל"ב ב' 10) : אבות ונביאי המונותיאיזם העברי והנה, לצד העדויות ההיסטוריות על נביאי הדתות, התואמות את המודל הפסיכודינמי בדבר הקשר בין חווית ההתגלות לאבדן ההורה, מפתיע לראות עד כמה אחידים גם סיפורי התנ"ך מבחינה זו. שוב ושוב, בסיפורי חייהם של אבות האומה והנביאים השונים, מזדקר הקשר בין דמותו של האל ... עם האב וחוויית יתמות מסובכת. נפנה אם כן אל שרשרת סיפורי ההתגלות שמהן יצאה לעולם בשורת האל האחד. ראשית המונותיאיזם היא בקריאה האלוהית לאברהם לצאת לארץ כנען. שתי עובדות ביוגרפיות מסופרות עליו קודם לכן, ושתיהן כבדות משמעות: אחיו הבכור נפטר (בראשית י"א 28), ולקריאת האלוהים אליו קודם אבדן אחר, שממנו מתברר כי האל לא היה הראשון שהורה לאברהם לצאת לכנען: (בראשית י"א 31 - י"ב 2) ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם. ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן. ויאמר יהוה אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר ... הסיפורים המכוננים בתולדות האנושות: מעשה העקידה. האם שמע גם יצחק את קול המלאך בהיותו עקוד על המזבח? אם כן, זו התגלות שאינה תואמת את המודל שלנו כי האב עודו חי והבן הוא שכמעט נשחט בידיו! כך או אחרת: אבהות רגילה לא הייתה שם, ולא ניתן לצפות לאבל רגיל בסיומה. ואכן הופעת האלוהים עצמו כאל אישי בחיי יצחק נסמכת באופן מפורש לאבדן אביו: (בראשית כ"ה 8 - 11) ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו. ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אלשדה עפרן בן צחר החתי אשר על פני ממרא. השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת שמה קבר אברהם ושרה אשתו. ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. אבי האומה השלישי, יעקב, נאלץ לעזוב ... גם בסיפורו של הראשון בנביאי ישראל. בהיותו תינוק נאלצה אמו לנטוש אותו מפחד גזירת המלך, חזרה לחייו בדמות המינקת ושבה ומסרה אותו לבת - המלך. כך הופרד ממשפחתו וגדל בארמונו של רוצח ילדים. בבגרותו מרד באביו המאמץ כשהרג את אחד משוטריו. המלך ציווה להרגו והוא ברח לגלות. האלוהים בחר להתגלות אליו בנקודה משמעותית מאוד בחייו: (שמות ב 23 - ג 4) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה. וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר ... נקשרים זה לזה באהבה. ואז מתגנב צל מאיים לאידיליה: ועלי זקן מאד, ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד. מי, אם כן, אבי הילד? גם כאן, הספק שנזרע אינו מקרי. ילדותו בבית עלי עוברת תחת איום שבוודאי גונב לאזניו, הוא נבואת איש האלוהים לעלי: וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך, אל חפני ופינחס: ביום אחד ימותו שניהם! את הנבואה הבאה ישמיע הנער עצמו. מורי וידידי המנוח ארלוו העיר כי נבואתו הראשונה של שמואל נסובה על האובדן הבא שנגזר עליו: והנער שמואל משרת את יהוה לפני עלי ודבר יהוה היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ. ויהי ביום ההוא ועלי שכב במקומו ועינו החלו כהות לא יוכל לראות. ונר אלהים ... ואמר: אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך יהוה צבאות ראו עיני! עוזיהו היה אחד הבודדים ממלכי יהודה שעשו את הטוב בעיני האל והנביא בודאי הכירו (בתלמוד מובאת מסורת לפיה היה בן - דודו). דווקא בשנה בה נפטר המלך ראה הנביא את האלוהים בדמות מלך. הנביא דניאל, כמשה, הופרד בילדותו מהוריו וגודל בבית נבוכדנצאר מלך בבל. חיזיון הנבואה הראשון שלו פותח גם הוא בציון שנת מות המלך שגידלו, וגם כאן מתואר האל כמלך: (דניאל ז' 1 - 9) בשנת חדה לבלאשצר מלך בבל דניאל חלם חזה וחזוי ראשה על משכבה... חזה הוית עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתב לבושה כתלג חור ושער ראשה כעמר נקא כרסיה שבבין די נור גלגלוהי נור דלק. בין מלכי יהודה מתבלט המלך יאשיהו בן אמון ברפורמה הדתית הרחבה שחולל כשמצא את ספר התורה הנשכח בבית המקדש. הביוגרפיה של מלך זה דומה להפליא לזו של אחנאתון: הוא עלה למלוכה בגיל שמונה אחרי רצח אביו. ובשמונה שנים למלכו והוא עודנו נער החל לדרוש לאלהי דויד אביו ובשתים עשרה שנה החל לטהר את - יהודה וירושלם מן - הבמות והאשרים והפסלים והמסכות. וינתצו לפניו את מזבחות הבעלים והחמנים אשר - למעלה מעליהם גדע והאשרים ... של "בני הנביאים" ושל התלמיד עצמו באבדן הקרוב, ולבסוף בתנאי שמעמיד המורה כי רק אם יראה התלמיד בהילקחו ייעשה לנביא (המשך המעשה, בבקשתם של בני הנביאים לצאת ולחפש את גופת אליהו, מלמד כי הם לא ראו את עלייתו). דמות הנביא כאן היא "אובייקט מעבר" בין האב הממשי לבין האלוהים: מצד אחד הוא עולה חי השמיימה במרכבות אש, ומצד שני קורא לו התלמיד בכינוי האישי "אבי. " ראוי עוד לציין כי מעשיו הראשונים של הנביא החדש מבטאים הפנמה חזקה של דמות האב שאבד, כמעט עד טשטוש אישיותו: הוא חוזר כמעט בדיוק על אותם הנסים שעשה המורה. כפל - הפנים של הדמות החדשה שלובש אלישע - פעמים מלאת רחמים ופעמים מתפרצת בחמה רצחנית, כאן משיב ילד גוסס אל ... יכולים אפוא להתפרש כניסיון לכונן מחדש קשר ינקותי שנקטע באיבו. צורך זה, לדברי אטווד, עומד גם ביסוד פועלם של מטפלים רבים לסיום אציין כי התזה המוצעת כאן, בדבר הקשר בין דמות האל לאב המת, כבר זכתה לאישור מפי הסמכות הגבוהה ביותר בנושא זה. כשביקש דוד המלך לבנות מקדש לאלוהים, הניאו האל במילים אלה (שמואל - ב' ז' 12 - 14) : כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינתי את ממלכתו. הוא יבנה בית לשמי וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם. אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 7 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 6. ו. "ובפשעיכם שלחה אמכם" (ישעיהו נ' 1) : צמצום האם והאשה בהיסטוריה הדתית ההערות בפרקים הקודמים על תפקיד האב בהתגלות ובחוויה הדתית מעוררות באופן טבעי את השאלה: מה מקומה של דמות האם בכל אלה? על כך מתווספת השאלה הרחבה יותר: מה מייחד את החוויה הדתית הנשית? כאן, למרבה האכזבה, נתקלים אנו בדלות מקורות. מעטים הכתובים הדתיים העוסקים בנשים או שנכתבו בידי נשים, וכן מעטות העבודות בפסיכולוגיה העוסקות בפן זה של חיי הדת. איננו יודעים, למשל, כמה מהנביאים איבדו את אמהותיהם. הדוגמא הבודדת שהזכרנו לעיל למייסד דת עליו ידוע שאיבד את אמו, בודהא, אכן קשורה במושג אלוהות אימהי בהרבה מהאל המונותיאיסטי. אולם בחיי רוב נביאי המקרא, נדונות האמהות להתעלמות ... שבחיי דוד המלך, המפורטים כל כך, אפילו שמה של האם אינו ידוע, וזאת למרות שהיא הייתה בחיים עוד בהיותו שר צבא (שמואל - א' כ"ב 3). די בדוגמאות אלה כדי להמחיש עד כמה כבדה השתיקה האופפת בהיסטוריה הגברית את החוויה הדתית של הנשים ואת חייהן ומותן של האימהות - ולפיכך חסר לנו ממד חשוב גם בחוויה הדתית של הבנים. גם הספרות הדתית היהודית היא בעיקרה גברית. ידועים לנו כמעט רק נביאים גברים, ורק אזכורים חטופים בתנ"ך מעידים על רובד נשי קדום שדוכא במהלך המהפכה הפטריארכלית והכיבוש העברי. מרים הנביאה מוזכרת במשפטים ספורים, חלקם לא מחמיאים, ודבורה פעלה בתקופת טרם המלוכה. מי הייתה חולדה הנביאה (מלכים - ב' כ"ב 14) ? האם לא השאירה אחריה ספר? ספרי ... מקדישים אמנם מקום נרחב לפעולות הנשים, אך התפקידים שהן ממלאות הם, למרבה המשמעות, מניפולטיביים בעיקרם. מאלפים במיוחד המקרים בהם שם המחבר המקראי בפיה של אשה את ההתקוממות נגד נוקשותו של המוסר הפטריארכאלי. כשרצה אלוהים להרוג את משה, ביצעה אשתו ציפורה את מילת הבנים והצילה בכך את חייו, אך לא התאפקה מלהטיח בו כי חתן - דמים אתה לי! (שמות ד 25). האם רק מקרה הוא כי מאוחר יותר (שמות י"ח 2) גירש משה אשה זו עם שני בניה? על תופעה דומה הצביע סימון בניתוחו היפה לסיפור הלילה האחרון בחיי שאול המלך: הנביא המת גוזר על המלך ובניו שימותו יחד למחרת, ... שתלמיד פיתה אותה. לא בנקל תסלח חברת גברים לאשה שתבעה מקום בתוכה. עוד פחות מובנת מהפטרוצנטריות של המקורות היא העובדה שגם המחקרים המודרניים בפסיכולוגיה של הדת עוסקים בעיקר בגברים. ניסיון פסיכואנליטי נועז לגלות ביהדות פנים פמיניסטיות נעשה ע"י לוי - ולנסי, אולם התוצאה היא בעיקרה אפולוגטית. אחת הנשים הבודדות בימי הביניים שהותירו לנו תיאורים של חוויות התגלות - הנזירה תרסה דה חסוס מאווילה (1515 - 1582) - גירתה כנראה רק את דימיונם של מחברים פרוידיאניים, שלא יכלו להתאפק מלהעיר על הסמליות הפאלית של מעשי המלאך שהופיע בחלומותיה. תורות יחסי ... מלאני קליין הדגישו את חשיבות האם בחיי הנפש המוקדמים, את עושר עולם הפנטאזיות של התינוק בתקופה זו, ואת חשיבותם הגדולה של מנגנוני ההשלכה, הפיצול ודומיהם, אך לא הרבו לגזור מגילויים אלה תובנות חדשות לגבי החוויה הדתית. התעלמות המקורות הדתיים מהאשה עומדת בניגוד מוזר לעובדה שלאורך ההיסטוריה, ובתרבויות שונות, נתפסת האשה דווקא כקרובה יותר מטבעה לעולם הרוחני. נראה שהפתרון שמצאו הגברים לסתירה זו היה פשוט: יש באשה רוחניות, אך היא מהסוג ההרסני. כבר התורה השתמשה באזהרה מכשפה לא תחיה (שמות כ"ב 17) רק בלשון נקבה, והתלמוד מצדיק זאת "מפני שרוב נשים מצויות בכשפים" ... של המאמינים בימי קדם, נגזר על היבט זה צמצום חמור בדת העברית. כשהאל היחיד הוא זכר, קשה לתת ביטוי ישיר למיניות הגברית ביחסי המאמין כלפיו. לפעמים זוהה המאמין עם האשה, כמו בהמשלה של שיר השירים ליחסי האהבה בין הקדוש ברוך הוא לבין כנסת ישראל, ולא נעדרו גם נימות הומוסקסואליות מתיאורי ההידבקות המיסטית של המאמין באל. 5086, התלמוד העז לעתים להתייחס לאלוהים בכינוי הנקבי "שכינה, " אבל כינוי זה היה בבירור רק צורת דיבור ואיש לא העז לייחס לו משמעות תיאולוגית מפורשת. בכל זאת, גם בתלמוד (קידושין ל"א 1) היו כאלה שחשו באופן בלתי - אמצעי את הקשר בין דמויות האל והאם: "רב יוסף, כשהיה שומע את קול רגליה של אמו, אמר: אעמוד מפני שכינה שבאה! " למרות סילוק האלות - האמהות מהיהדות, חזרו מאוחר יותר דמויות - אם מופשטות יותר: ארץ - ישראל, התורה והשבת, הממלאות תפקידים אימהיים באגדות ובמדרשי התלמוד. ברג, פלדמן ואחרים הצביעו על שפע מאפיינים שנקשרו במסורת היהודית לדמות השבת ולספר התורה (הנשיקות, ההלבשה בעדיים, הריקוד סביבה ושני האריות מצדיה), שהם כנראה שרידים לפולחן האלות האמהות. רק ב"זוהר, " יצירת המאה השלוש - עשרה, הופיעה ה"שכינה" באופן מפורש כאלוהות נקבית. כאן המדובר לא רק באספקט נשי של האל אלא ממש בבת - זוג נבדלת, שאפילו מתנגדת לבעלה ומתרחקת ממנו לטובת הבנים שגלו מארצם ("זוהר" פרשת כי תשא קפ"ט 1). שתי אמירות מנוגדות של ה"זוהר" על השכינה ממחישות את האמביוולנציה הכבדה האופפת את דמות האם בדת: א) כשמתרבים החטאים בעולם, מתחזק השטן (שאף לו בת זוג משלו) ומזדווג עם השכינה, אשת הקדוש ברוך הוא, הנאלץ כתוצאה מכך לפרוש ממנה. יוצא, אם כן, שכל החטאים שחוטא היהודי הופכים, בעולם העליון, לחטא אדיפאלי. ב) כשהצדיק מעמיק בלימוד התורה, אהבת השכינה אליו נעשית כה עזה, עד שהיא מעוררת את קנאת בעלה, הקדוש ברוך הוא, ובכך מסייע הצדיק לזיווג האלוהי. כאן מעניקה החוויה הדתית דמות אם מלאה, כולל מאפייניה האדיפאליים. שבתאי צבי, שהתחתן פעם עם זונה ופעם עם ספר תורה, ביטא כנראה בשפה הפסיכוטית את האמביוולנציה הקדומה של הדת כלפי האישה. ויינפלד הראה כי שרידי פולחן האלה - האם יוצרים רצף מלא המשתרע מימי הדתות האליליות על פני המקרא, התלמוד והקבלה. אם המיסטיקה היא התחום שבאמצעותו מנסה הדת ליצור באופן ... התייתם מאמו לפני הגיעו לגיל עשרים והפך את קברה למקום עלייה לרגל למאמיניו. אביו נפטר ב - 1663, שנתיים לפני פרוץ התנועה השבתאית. אולם מחוץ למיסטיקה, בתחום שג'יימס5 מכנה "הדת הממסדית, " בולטת העובדה שדמות האם ביהדות היא, על פי רוב, בלתי - אישית. זאת בניגוד לאלוהים, המתואר בקווים אישיים בולטים כל כך. מצד שני, ייתכן שדווקא היעדר זה של הפן האישי עושה את סמלי האם ביהדות מתאימים יותר לייצג את האם של תקופת הינקות, שעדיין אינה מצטיירת בקווים אישיים, "האם הסביבתית" בלשונו של ויניקוט. דווקא הרמב"ם הרציונליסט, במכתבו לר' יהונתן בן דוד הכהן מפרוואנס, תיאר במילים יצריות מאין כמותן את יחסו לתורה - אם ואהובה כאחת: ומודיע אני משה להדרת הרב ר' יהונתן הכהן שאף על פי שבטרם איווצר בבטן התורה ידעתני, ... ולאופות, ולהראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא עד מאוד, מכל מקום נתמעטה עונתה, שהרי נחלק לבי לחלקים הרבה בכל מיני חכמה. 27 במיעוט המחקרים על חיי הדת של הנשים מצטרפת הפסיכולוגיה, למעשה, אל הממסד הדתי עצמו, המונע עד היום מנשים ליטול חלק פעיל בעיצוב החיים הדתיים בחברה המודרנית. מי יודע כיצד היו נראות כיום הדתות הגדולות, מזרח ומערב, לו ניתן היה לשמוע לפעמים, בתוך רעם מקהלות - הגברים הלוחמניות שלהן, גם קול אשה? התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... של פסקל, גן עדן + גיהנום - הדתיים לגיהנום והכופרים לגן עדן - למה? לחץ כאן, לצפייה בהרצאת וידאו + MP3 בנושא: ההימור של פסקל, גן עדן + גיהנום - הדתיים לגיהנום והכופרים לגן עדן - למה?. הפעם אדבר על ההימור של פסקל, שזה בעצם ההימור של גן עדן וגיהינום, ואסביר את העניין. אחד הטיעונים שניתנים מחכמים, שזה אחד הטיעונים הטיפשיים ביותר: הטיעון, אם יש אלוהים שזה יכול להיות 50 אחוז 50 אחוז, אז יכול להיות שתידפק בגיהינום אם התורה נכונה, ואם אין אלוהים אז הרווחת חיי עולם בעולם הזה. ונניח שאתה לא יודע, אז מה עדיף לך, עדיף לך להמר, על טוב נצחי, או על טוב רגעי, ז"א שווה לך לקחת את הסיכון, אז אולי כדאי להמר על הטוב הנצחי, וכמובן שהטיעון הזה הוא טפשי, כי אם כבר אני מהמר, למה שאהמר על הדת היהודית, אפשר כבר להמר על דת אחרת, ואם יש אלוהים מי אמר שהוא דתי, וכולי וכולי. אבל הפעם אני רוצה לגלות את האמת, יש הרבה אמיתות, ואני רוצה לגלות אחת מהן, והאמת היא שמי שיקיים מצוות, ויפחד לעשות עבירות, אחרי מותו ילך לגיהינום, ולמה? שני אנשים מתים, ומגיעים לאלוהים, אחד חילוני שלא האמין באלוהים, ואחד דתי שהאמין והתפלל עשה מצוות וכולי. בא האתיאיסט פוגש את אלוהים, אומר לו אלוהים: למה לא שמרת מצוות, הנ"ל עונה לו, גיליתי שבראת את העולם, בסדר, נהניתי, הערכתי את מה שעשית, ניסיתי מה שיותר ליהנות, כמו ילד שנהנה מהאוכל של אימו. עונה לו האלוהים, ניסית ליהנות, נצ'פר אותך עכשיו, נכניס אותך לגן עדן, ונחדד: על זה שלא האמנת בי, מגיע לך גן עדן, למה? פירושו שהעברת את מרכז הכוח אליך, שגם אני אלוהים, וזאת האמת, כי כל אחד זה ביטוי של אלוהים, אז גם לך יש כוח. למה שתאמין באלוהים? הרי אלוהים בתוכך, למה שתאמין במישהו מבחוץ? האתאיסט חושב שאלוהים בתוכו, אז מגיע לו גן עדן, אבל המאמין הדתי, חושה שאלוהים זה מישהו בשמים. והאתיאיסט האמין שניתן לו הכוח להתמודד עם החיים, והאתיאיסט הגדול ביותר בעולם הוא אלוהים, כי אלוהים לא מאמין בקיומו של אלוהים. ובתפישה של האתאיסט של אין אלוהים, הוא קרוב יותר לתפישה של אלוהים את עצמו, לעומת הדתי שכל הזמן מדבר על אלוהים, שאלוהים עצמו אין לו מושג מי זה! מבחינתו אין דבר כזה אלוהים. בכל מקרה מגיע האדם הדתי ואלוהים אומר לו, תקשיב אתה צריך לכת לגיהינום, אז ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ חרדת נטישה בזוגיות - מה היא חרדת נטישה? איך מרגישה החוויה הזו? למה אנשים חרדים שינטשו אותם? איך החוויה הזו באה לידי ביטוי בזוגיות? האם קרה לך, שכל כך רצית מישהו, שכל כך פחדת שלא תצליחו לבנות מערכת יחסים? שפרשת כל התנהגות שלו ככזו שמשקפת את חוסר רצונו להיות איתך? האם קרה לך, שיצאת עם מישהי, וחששת שתעזוב אותך, כי אם תעזוב אותך תשאר בודד? בחרדת נטישה, אנחנו תולים בבן או בבת הזוג שלנו, את האושר שלנו, את הערך העצמי שלנו, ורואים בו או בה את הסיבה לכך שאנחנו שווים. לאיזה רווק או רווקה לא קרה, שנשאלו, מה עם זוגיות? למה הם לא בזוגיות? אמירות אלו יכולות להישמע במקומות שונים ... כמשמעו. היכולת לקבל את עצמך ולהבין שהחסרונות שלך לא אמורים לגרום לך לאהוב את עצמך פחות. יכולת זו היא שתקדם את הגעתך לזוגיות. ובחזרה לנושא המרכזי - חרדת נטישה מתרחשת כאשר יש מחסור במענה לצורך קיים. המחסור יכול להיות בצרכים שקשורים להערכה עצמית, לאהבה ללא תנאי של עצמך, לביטחון עצמי או כל סברה שחסרה לך תכונה כזו או אחרת. לעיתים האדם אינו מודע לכך, אך עשויות לנהל אותו מחשבות ... הצרכים האלה הם משמעותיים לאדם ובצדק. כאשר הוא מאבד או עשוי לאבד את התנאי לקבלת מענה לצרכים אלו (הימצאותו במערכת יחסים רומנטית), הוא עשוי לחוות תחושת חרדה. כאשר אדם חש שהוא מקבל את כל אלה, בזכות הקרבה לבן או לבת הזוג, הוא חש טוב עם עצמו. אך הרגשה טובה זו היא כמובן זמנית מאחר שהיא תלויה בדבר כלשהו, שעלול להיעלם, ולעיתים אף נעלם. הרי, האם בן או בת זוג יכולים להיות כל הזמן מפרגנים, ... כל היום 7/24? האם לא יכול לקרות מצב של דחייה גם בתוך מערכת יחסים אוהבת? האם לא יכול לקרות מצב של חוסר יצירת קשר עקב עיסוקים שונים? יכול גם יכול. לכל החרדים מנטישה, בדקו: איפה אתם מחבקים את עצמכם, איפה לא. התשובה ככל הנראה נמצאת שם ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 8 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 7. ז. "אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי" (שמואל - ב י"ב 23) : האבל על מות צאצא ומה באשר לאבדן בן או בת? אסון זה הוא קשה מכל אובדן אחר, ולמעשה זהו אבל שמעצם טיבו אינו יכול להיות תקין. וכמו במקרה של מות ההורה, פטירות ילדים כאלה היו שכיחות הרבה יותר בעבר. על כן יכולים אנו לצפות שגם השכול יבקש - ויקבל - מענה בחווייה הדתית. כאן נוגעים אנו בחולשה בסיסית של הפסיכואנליזה הקלאסית. פרויד וקליין, ששמו את הדגש על האינסטינקטים הראשוניים, ראו ביצריות הילדותית גורם ראשוני בדינמיקה המשפחתית ולכן ייחסו את המשאלות היצריות הראשוניות רק לפעוט, בלי להביא בחשבון את תרומתם של ההורים. בפסיכואנליזה המודרנית חד - צדדיות כזאת לא תעלה על הדעת: גם ... האל הקדום מיתרא ירד לעולם בדמות תינוק חסר הורים, כדי להושיע את האנושות, ועלה לשמים בגיל צעיר. בין ממשיכיו מזדקר האדם - אל בגדולה שבדתות, ישוע, הבן שהוקרב לכפר על חטאי האנושות. בן - מוקרב קצת פחות מסביר פנים, התובע קורבנות רבים משלו, הוא האימאם חוסיין, הקדוש המעונה של האיסלאם השיעי. ביהדות, אחת הדמויות בעלות העוצמה הגדולה ביותר הוא דווקא אנטי - גיבור נטול - עוצמה, יצחק. אמנם הוא אינו ממלא תפקיד של אובייקט לסגידה אך דמותו מאפשרת הזדהות רבת - עוצמה בכל דור ביהדות בו נופלים יהודים קורבנות לרדיפות ולמלחמות. לא במקרה נעשה יצחק מוטיב עיקרי במרד של היהדות החילונית. האגדה התלמודית (ירושלמי ברכות ב 4) על חייו הקצרים של המשיח היא כה שובת - לב שכדאי לקראה תחילה בלשון המקור. עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאים רדי. געת תורתיה קומוי. עבר חד ערביי ושמע קלה. אמר ליה: בר יודאי! בר יודאי! שרי תורך ושרי קנקנך, דהא חריב בית מקדשא. געת זמן תניינות. אמר ליה: בר יודאי! בר ... ליה: רחיציא אנן דברגליה חריב וברגליה מתבניי. אמרה ליה: לית לי פריטין. אמר ליה: והוא מה איכפת ליה? איתיי זובנין ליה, אין לית קומך יומא דין בתר יומין אנא אתי ונסיב. בתר יומין עאל לההיא קרתא. אמר לה מהו מיינוקא עביד? אמרה ליה: מן שעתא דחמיתני אתון רוחין ועלעולי וחטפיניה מן ידיי. מעשה היה ביהודי אחד שהיה חורש. געתה פרתו לפניו. עבר ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: יהודי! יהודי! התר פרתך והתר מחרשתך, שהנה חרב בית המקדש. געתה שנית. אמר לו הערבי: יהודי! יהודי! קשור פרתך וקשור מחרשתך, שהנה שנולד מלך המשיח. אמר לו: מה שמו? [אמר לו: ] מנחם. אמר לו: ומה שם אביו? אמר לו: חזקיה. אמר לו: מהיכן הוא? אמר לו: מעיר המלך ש [ב] בית - לחם יהודה. הלך ומכר פרתו ומכר מחרשתו, ונעשה מוכר בגדים לילדים. והיה נכנס ליישוב ויוצא מיישוב עד שהגיע לאותה עיר. והיו כל הנשים ... בחורבן בית המקדש, ואולי במות אביו, בדמיון מפליא לאמונה העממית בה פגשנו בפרק ב. מיהו האיש הבא מרחוק לראות את המשיח? שלא כמו האמגושים המלומדים באגדה הנוצרית, הוא איכר אלמוני ששמע במקרה על אסון עמו ועל התקווה החדשה שהפציעה, וזאת דווקא מפי גוי, שפיענח אותה מקריאת בהמה - תיאור מאוד לא מחמיא של היהודים באותה עת! נגד ההאשמה הקשה שתולה האם בבנה מנסה האיש לשכנעה שההיפך הוא הנכון, שהילד בא כמענה לאסון. היא מתרצה לקנות לו בגדים, אבל כעבור זמן קצר מתקיימת קללתה והרוחות חוטפות אותו. כאן מסתיימת האגדה בפתאומיות. עם ישראל אינו יודע על הדרמה הקצרה של לידת המשיח ומותו, ולולא הערבי לא היה יודע עליה איש. אפילו גיבור ... שלו. הוא לא ראה את הילד מעולם, לא שיחק אתו ולא ניסה לעשות למענו יותר מאשר לנדב לו בגדים, ואפילו איננו רואים את תגובתו על מות הילד. וכך, ילד לא - רצוי נושא את תקוות העם לשובו של האב הגדול. נוכל לסכם ולומר כי השכול, כמו היתמות, הוא אחד המשברים הנפשיים שהיוו תמיד קרקע פורייה לחוויה הדתית כמו גם לדרך לתעל את הכאב לאפיקים לאומיים. ח. "זה אלי ואנוהו" (שמות ט"ו 2) : ה"עצמי" הינקותי ואידיאל הסגידה הדתית אם בפרקים הקודמים דנו ברובד הבין - אישי של ההתגלות הדתית, ובעיקר ביחסי ילד - הורה, הנה קיים רובד ינקותי עמוק יותר בנפש האדם - יחסיו עם עצמו - המעצב במהלך החיים הן תופעות פתולוגיות והן חוויות דתיות. מפרויד, מקליין ומקוהוט למדנו כי הנרקיסיזם, האהבה העצמית, הוא האהבה הראשונה המופיעה בחיי התינוק, ורק בהמשך הוא מתגלגל בהשקעות בוגרות באובייקטים חיצוניים. כך מתפתחות האהבה והיכולת להשקיע אנרגיה יצרית בעבודה, בחברה ובתרבות. קשת רחבה של הפרעות נפשיות נובעת מהתקלות השונות האורבות לתהליך זה. והנה, במאמרו ... עצמו) ; 2. מה שהאדם עצמו היה; 3. מה שהאדם עצמו היה רוצה להיות; 4. אדם שהיה חלק מן העצמי שלו. 2) לפי הדגם ההישענותי: 1. את האשה המזינה; 2. את הגבר המגן. ואת תחליפיהם, המהווים סדרה הנובעת מדמויותיהם (ע' 55 - 6). למה, אם כן, לא המשיך פרויד, בעבודותיו על הדת, ליישם רעיון זה על אהבת המאמין לאלוהים? האם לא הבחין כי דמות האלוהים עצמה היא דמות נרקיסיסטית מוקצנת, שההערצה שהיא מושכת מתאימה למודל שהציע? התמיהה מתחזקת בנוגע לתאורטיקאי העיקרי של הנרקיסיזם, קוהוט, 92, שטבע את המונח החשוב "עצמי" הנבדל מה"אני" הלא - אישי בפסיכואנליזה הקלסית. בנוסף טבע קוהוט את המונח הייחודי "זולתעצמי" (selfobject) לתאר את הדרך בה חווים אנו את האחר כחלק ... באופן פתאומי, ולא רק אצל יחידים, אלא בקרב קבוצות שלמות, רדיפה נטולת - מעצורים אחר מטרות מגלומניות... כדי להדגים רעיוני זה, די באזכור שאיפותיה חסרות - הרחמים של גרמניה הנאצית וכניעתו הטוטלית של העם לרצונו של הפיהרר (93, ע' 74 - 5). והנה, אף קוהוט לא קישר מעולם בין הנרקיסיזם לבין היחס לאלוהים או לדמות האלוהים עצמו. למה, למשל, לא העיר קוהוט על דמות האל כ"זולתעצמי"? מן הסתם לעובדה שלקוהוט עצמו היה רגש דתי היה חלק בהימנעות תמוהה זו. מי שלקח על עצמו לחקור נתיב זה היה פרופסור למדעי הדתות ולאנגלית, ג'ק מיילס, בספרו "אלוהים: הביוגרפיה. " בתארו את אלוהים כדמות ספרותית, התעכב בפרוטרוט על מאפייניו הנרקיסיסטיים. המשך ה"ביוגרפיה" תיאר את תהליך התבגרותו של האל ממאפייניו אלה, ממש כמו בני - האדם, אל היכולת לאהוב את הזולת. גם שני יוצרים ישראליים שתיארו דינמיקה זו אינם פסיכולוגים. "בא אל הקודש" מאת ארי אלון הוא ספר שתרומתו המחקרית הלמדנית מעורבת בדרשנות אישית וחופשית. המחזה "אוי אלוהים" של ענת גוב, שעניינו פסיכולוגית שאלוהים בא אליה לטיפול, עושה שימוש נרחב הן במקורות היהדות והן בתובנות פסיכולוגיות. למה דווקא אנשים שאינם פסיכולוגים שמו לב לתכונותיה הנרקיסיסטיות של דמות האל? איני יודע. הניתוח להלן מראה שתובנותיהם מעוגנות היטב בחשיבה הפסיכואנליטית. נשוב אם כן אל מערכת - היחסים שתיאר פרויד לעיל, שאחד השותפים בה הוא אינו נרקיסיסט אלא, להיפך, אדם שה"עצמי" שלו נחווה כבלתי - שלם ... את עקבות ה"עצמי" הינקותי, הגרנדיוזי, שלא הצליח להתפתח לאישיות בוגרת המכירה במגבלות המציאות. אני נזכר בהקשר זה בדברים המאלפים ששמע קוהוט הצעיר מפי האנליטיקאי שלו, אייכהורן: "היינץ, אני מקווה שאוכל להזריק לך מעט נסיוב של עבריינים" (93, ע' 20). הצעד הבא נראה אם כן ממש מתבקש: מושאי הסגידה הדתית, בעיקר בכתות האזוטריות, הן דמויות המצטיינות ברושם אומניפוטנטי, ברברבנות ובנקמנות חסרת - פרופורציה האופייניות לזעם הנרקיסיסטי. נקמנותו של אלוהי המקרא היא דוגמא בולטת לכך, וכן חמת - הזעם על מעשים של חילול - קודש המופיעה לפעמים גם אצל אנשים נוחי - מזג. במקרים אלה, כנראה, משמר האובייקט הדתי משהו מה"עצמי" הינקותי, הנקמני ללא - פשרות. גם ההדגשה המונותיאיסטית על היות האלוהים אחד ויחיד מסגירה אולי על דרך ההיפוך ליקוי ב"עצמי" של המאמין, החווה את עצמו כמפוצל ומסוכסך. אולמן, 52 מייזנר53 וספירו הראו כי בחוויה הדתית מתגלית סימביוזה זו בין הסוגד לבין מושא הסגידה בצורות רבות: לעתים המנהיג הדתי משמש "עצמי" הזייתי למאמיניו ולעתים הקהילה ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 10 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 9. ט. "בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (יונה א' 12) : מקבל - האמונה, החברה החילונית והמטפל קבלת האמונה באה, אם כן, כמענה למצוקות קיומיות בסיסיות: אובדן יקירינו, הכיליון הצפוי לנו, וקיומם של רגשות שליליים כלפי הקרובים לנו וכלפי עצמנו. בכך נעשית הדת, לפחות על פניה, בת - תחרות למקצועות הטיפוליים, דבר המציב את המטפל בפני דילמות אתיות מיוחדות: לפעמים צריך הוא לנסות להניא את המטופל מהתנהגות של נסיגה לא בוגרת במסווה דתי, אך בה - בשעה עליו להימנע מלערב את שיפוטו הערכי. 5358, 71... לכך אבקש להוסיף טענה אחרת, פחות מקובלת: היחס בין הפסיכולוגיה לבין הדת - יחס בין דיסציפלינה מחקרית לבין מושא החקירה - יכול וצריך להתהפך לפעמים, כדי לאפשר לפסיכולוגיה לבקר את עצמה. לוקוף וחב', בהצעה מפורטת לשינוי הDSM -4 - באופן שיימנע מפתולוגיזציה שגרתית של חוויות דתיות, מצביעים על גורמים רבים המסבכים את המפגש בין המטפל והמטופל הדתי. הם מציינים, בין השאר, כי בארה"ב, אוכלוסיית העוסקים במקצועות הטיפוליים היא חילונית יותר בהשוואה לאוכלוסיית המטופלים וכן בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, דבר היוצר פער יסודי כבר ברקע המפגש הטיפולי. תוצאה אפשרית של פער זה, לדברי המחברים, היא שמטופל עלול להסתיר ממטפלו חוויות דתיות העלולות להתפרש ע"י האחרון כחולניות. על רקע זה בולטת חשיבות "הפסיכותרפיה הרגישה לתרבות" (Culturally sensitive psychotherapy) המנסה להימנע מאבחון תופעה כחולנית רק עקב היותה זרה לתרבות המטפל. תחת זאת, נעשה ניסיון לרתום מוסדות ונוהגים ... המחיש שימוש בשישה מדדים של דת היכולים לסייע בעבודת הפסיכיאטר היועץ בבית חולים כללי. הופמן וחב', וכן ולדפוגל, 114 הציגו שיתוף פעולה בין מטפלים ואנשי - דת. בישראל, עקב הגיוון האתני והעדתי הייחודי לה, התפתח שימוש נרחב ומקורי בפסיכותרפיה רגישה לתרבות. 71, 110, 111, 112, 64, 73... בתוך קבוצה כוללת זו של בעיות טיפוליות על רקע דתי, מציבה קבלת האמונה מגוון אתגרים משלה: החל מהפסיכוזה הקשה המתאפיינת בדלוזיות דתיות, וכלה בחוויה העוברת על "חוזר בתשובה" בוגר ויציב שרק החיכוכים עם משפחתו מביאים את המקרה אל המטפל. לנושא זה ברצוני לתרום נקודת - מבט היכולה אולי לסייע לדיאלוג עם מקבל - האמונה. ההתנהגות הדתית, ככל שהיא נראית נוקשה ומוכתבת ע"י סמכויות חיצוניות, עדיין משאירה חופש - ביטוי אינדיווידואלי נרחב, המאפשר לפרש ולהבין את החוויה האישית הייחודית לכל אדם וכך ליצור אתו שיח כן. הנה, למשל, בחירת הדת: איזו דת בחר לו מקבל - האמונה? האם זו דת עתיקה ... האחר בהתנסות אידיוסינקרטית העלולה לבודד את האדם משאר בני האדם (או, בנסיבות היסטוריות מיוחדות, להפכו דווקא למנהיגם של רבים אחרים). למילה "בחירת דת" חשיבות מיוחדת בהקשר זה: ככל שהחוויה הדתית החזקה נתפסת כפאסיבית או הטרופסיכית, במבט שלאחר - מעשה היא מתגלית כאקט הסתגלותי שאינו מקרי כלל. אנאלוגיה מתבקשת כאן למונח הפסיכואנליטי choice of neurosis, אבל אנאלוגיה טובה יותר תהיה מתחום האהבה, object choice. אכן, אפילו ההתאהבות, שלכאורה היא כולה בתחום הרגש, לפעמים מתגלית במבט לאחור כתהליך חשיבתי מורכב המעוגן בצרכים רבים ושונים. לא במקרה מתארים רבים ממקבלי - האמונה את המהפך הכביר החל בחייהם כ"התאהבות" באל, במושיע או במושא דתי אחר. גם בחירת הדת, הגם שהיא פתאומית וחדה לפעמים, היא אמצעי ביטוי אינדיווידואלי מאוד, במיוחד בחברה מערבית חופשית שבה דתות רבות מתחרות על נפשות בני - האדם. אם הבחירה היא בדת עתיקה, הרי שפתה של אותה דת היא עשירה דיה כדי לתת ביטוי להבדלים האינדיווידואליים בין חבריה. היהדות היא דוגמא מובהקת לדת עם עושר דרכי ביטוי אישיות ואפילו מנוגדות. לכל יהודי יש פן מסוים של היהדות שהוא בעיניו עיקר: אחד נמשך אל לימוד הרמב"ם הרציונליסט ואחד משתקע בצד המנוגד של סודות ה"זוהר"; פלוני רואה ביישוב הארץ את תכלית חייו ואילו חברו מקדיש את עצמו לחינוך; זה מתרפק על השלווה שבדת ואילו לאחר הדת היא מנוף למהפכות. כך, בדגש ששם אדם על פן זה או אחר של הדת, הוא מספר לנו הרבה על עצמו: האם הוא נמשך למוסיקה החסידית? האם הוא מתפעם מטהרת חיי המשפחה היהודיים? האם הוא מרבה לדבר על הקשר העמוק שהתפתח בינו לבין ראש הישיבה? מי שידע להקשיב לדברי התפעמות אלה - ללא פסיכולוגיזם פטרוני - יוכל להבין את החוויה האישית, הייחודית, העוברת על מקבל - האמונה. המניע המוצהר של מקבל - האמונה הוא הצורך במשמעות, ... מתוך היכרות מסוימת עם ציוויים אתיים פשוטים המצויים בדת עצמה, יכול המטפל לגייס את המטופל לשיתוף פעולה עמו. כמה הקבלות שהופיעו בשנים האחרונות בספרות הפסיכולוגית בין צורת החשיבה הטיפולית והיהדות, כמו למשל בנושא האמפאתיה או בנושא האיסור על ההתאבדות,, יכולות אולי לצייד את המטפל ברעיונות מעשיים בתחום זה. דווח על שימוש בפתגמים תלמודיים אפילו באנליזה המסורתית. ספירו61, 97, פסיכולוג חרדי בעל ניסיון בטיפול הן במצטרפים לכתות דתיות והן ב"חוזרים בתשובה, " נוקט בגישה מפתיעה ממבט ראשון: הוא מציב בפני מקבל - האמונה שבטיפולו את השאלה באיזו מידה נובעים מעשיו וציפיותיו ממניעים לא - מודעים ואינפאנטיליים, ומעמת אותו אתם כמו בכל טיפול רגיל. ביסוד גישה זו עומדת ההנחה כי היהדות עצמה מצפה מהמאמין בה שיאמין אמונה "לשמה, " חופשית ממניעים שלא - לעניין. בהמשך (פרק י) אתעכב על המגמות הבוגרות, המעודדות בגרות וצמיחה, הפועלות ביהדות עצמה כנגד המגמות הנסגניות הטבועות בה. היכרות עם הדת יכולה אם כן לאפשר למטפל לכוון את מקבל - האמונה אל מטרות העולות בקנה אחד עם ערכיו שלו, תוך עקיפת כל הבעיות הקשורות בהבדלי השקפותיהם. נושא ה"חזרה בתשובה" מוצא את המטפל בדילמה ייחודית בשל החשש להיות בלתי פופולארי בעיני דתיים וחילוניים כאחד. שהרי הראשונים מערערים על זכותו לומר אמירה פסיכולוגית כלשהי על מה שנראה בעיניהם כבחירה חופשית ונכונה, בעוד שהאחרונים מצפים, כדבר מובן מאליו, שיגדיר אותה כתופעה חולנית. דומני שדווקא הציפייה השנייה מחייבת בירור מעמיק. בציבור ... ואכן, הניסיון מלמד שלא די במפגש האקראי עם הדת כדי להביא לקבלת האמונה. אולמן52 מצטטת נתונים מפתיעים ממחקרים שבדקו את שיעורי ההצלחה של עשיית - הנפשות האקטיבית מצד דתות שונות, החל בכתות דתיות וכלה בכנסיות נוצריות ממוסדות: חוקר אחד דיווח כי למעלה מ - 90% (!) מבין המצטרפים לכתות דתיות נוטשים אותן לבסוף, ושיעורים גבוהים אף יותר נמצאו בין מאזיניו של המטיף הפופולארי בילי גראהם. ברור כי מקבל - האמונה הוא רק אחד מתוך רבים שנחשפו לאותה תעמולה ולא השתכנעו, כך שהשאלה חוזרת אל החיים שלפני המהפך. על כן אין להתעלם מהחשד כי מאבקם של גורמים חילוניים בעשיית - הנפשות הדתית, גם אם הוא יוצא מהשקפת עולם המקובלת על המטפל, מהווה בריחה מהתמודדות ערכית ומחשבון - נפש בתוך החברה החילונית. כישלונות חינוכיים, טראומות ישנות, סודות שהושתקו בעברה של המשפחה או הקהילה - כל אלה מאיימים לעלות מחדש לנוכח מעשה הנטישה הבוטה של ... הטראגיים המתגלים לעתים במשפחות מסוימות, ותניא אותו מלשרוף גשרים, מלהפוך לקיצוני בדרכו החדשה, ומלאבד את יכולתו לשאול שאלות ולהטיל ספקות. התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... / הצלחה - אמונה - לא רק לדתיים מה הקשר בין אמונה לבין הצלחה? ואיזה תפקיד יש לאמונה בכלל בחיים שלך? אלו הן בדיוק השאלות שהמענה הראשון והמהיר לגביהן הוא: "שאלה מצוינת". אמונה היא מרכיב בסיסי וחיוני בחיים שלך, ולא רק ברגעים הקשים, אלא בכל רגע ורגע. שום דבר גדול בחייך לא יקרה אם לא באמת תאמין בו, אבל אל תנסה לבדוק את זה, חבל על הזמן והמאמץ שלך. במקום זה - עדיף שתנסה את הצד השני של המטבע, אם יש לך חלום להיות מישהו, לעשות משהו, להשיג משהו, אם יש לך חלום של הצלחה, תתחיל בכך שתאמין בו בלב שלם. לאמונה הרבה פנים, החל מאמונה באלוהים ועד לאמונות שונות שיש לנו לגבי כל דבר כמעט, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם אין לנו מושג שהאמונה הזו שייכת לנו. אנחנו קמים כל בוקר ויוצאים מהבית עם שק גדול וכבד על כתפינו. לשק הזה קוראים מערכת האמונות שלנו והוא זה שאחראי לעיצוב הגישה שלנו לחיים ובהמשך לכך לעיצוב התוצאות הפיזיות שאנחנו ממשיכים ... כאשר איננו רואים תוצאות או פירות בתמורה למעשינו. אמונה מאפשרת לנו להמשיך לחתור אל החלום, גם כשאנחנו לא מקבלים את הנסיבות הרצויות. אמונה מעצבת את הגישה שלנו, הגישה שלנו מעצבת את המציאות שלנו והיא מרכיב קריטי של הצלחה. בהקשר של דת, זה כלל לא משנה מי האלוהים שלך ובמה אתה מאמין, העיקר שתאמין במשהו. כל המלחמות שאי פעם היו ויהיו בעולם מבוססות על עצם העובדה שאחד הצדדים חושב שהדבר בו הוא מאמין הוא הדבר היחידי שיש להאמין בו. אם אתה פוסע במסע שלך לעבר הצלחה, אמונה היא אביזר חובה בתרמיל שלך. האמונה היא הרוקח הראשי של המוח. כאשר האמונה מעורבבת ברטט ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 13 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 12. בין מחקר הדת לבין הזמנה לאכול סופגניות: תשובה לפרופ' בית - הלחמיפרופ' דני סטטמן אוניברסיטת חיפה (שיחות ט"ז: 90 - 91) במחקר מאלף שפרסם לאחרונה בשני חלקים, דן אבשלום אליצור בהיבטים פסיכודינמיים שונים של ההתגלות והאמונה. החלק הראשון (1) עוסק בחוויית ההתגלות כביטוי לאבל לא - תקין, ... לאפולוגטיקה ולכדי שיר הלל לדת אחת. יש כאן מעבר מניתוח לתעמולת בחירות, חזרה לאמונה שלמה ולסבא הטוב" (2, ע' 170). אליצור מבקש מאתנו - כך מבין בית - הלחמי - "לקחת ברצינות את הדת היהודית", וזאת על בסיס העתיקות שלה. אין בכך פלא, שכן אליצור "מזדהה", לדעת בית - הלחמי, עם "היהודים הרבניים". בהתאם להבנה זו של דברי אליצור, משיב בית - הלחמי שעתיקותה של דת אינה ראיה לאמיתותה, ושבלאו הכי היהדות אינה הדת העתיקה ביותר. הוא דוחה בכל תוקף את "ההזמנה הלבבית הקוראת להצטרף לחגיגה הנרקיסיסטית הכוללת פרקי חזנות, הדלקת נרות וסופגניות". לא, אומר הוא במשפט הסיום, "מוטב להישאר בחוץ, בקור וברוח, ולחפש פתרונות פחות נרקיסיסטייים ופחות אנימיסטיים לצרותינו ולכישלונותינו". אלא שלעניות דעתי, להבנה זו של דברי אליצור אין כל בסיס. הבה אפרט בקיצור המתבקש: א. הרעיון לגבי עתיקות הדת אינה מוסב דווקא על היהדות אלא על הדתות בכלל. כך אליצור: "כל דת עתיקה, ששרדה תהפוכות היסטוריות, כמוה כגוף חי: כנגד כל היבט נסגני, שוביניסטי והרסני המצוי בה, מצויים בה גם ה'נוגדנים' בדמות מגמות של צמיחה ובגרות המרסנות אותו" (2, ע' 140, הדגשות שלי, ד. ס).. ב. כפי שברור מציטוט זה, אליצור גם אינו סבור שעתיקות כשלעצמה היא ראיה לאמיתותה של היהדות (או של דת אחרת). טענתו היא ששרידותה של הדת בתהפוכות היסטוריות רבות ושונות יוצרת אצלה 'נוגדנים' להיבטים הרגרסיביים וההרסניים שלה, שבלעדיהם לא הייתה מצליחה לשרוד. מדובר בהשערה מעניינת, שניתן לקבלה או לדחותה, אך בכל מקרה אין היא בגדר "שיר הלל" ליהדות - מן הטעם הפשוט שאין היא עוסקת דווקא ביהדות. ג. כשם שבדתות כולן יש יסודות נסגניים והרסניים, כך לדעת אליצור גם ביהדות. המונותיאיזם שלה כרוך בחוסר סובלנות כלפי דתות אחרות (2, ע' 140) והסיפור על רבי אליעזר (שם, 142 - 141) מראה, באחד מהסיומים שהתלמוד מציע, את התוצאות ההרסניות האפשריות של קנאה ונקמה. באופן כללי, מסכם אליצור בסוף דבריו: "הדת, כמו האהבה, מוציאה את המיטב והמירע שבבני - אדם". כיצד יכולה טענה כזאת להתפרש כ"תעמולת בחירות" ליהדות או לדת בכלל? ד. אליצור אכן טוען שיש ליהדות תרומה לתרבות בנושא הנדון, והיא צורה ייחודית של יחסי אובייקט. ההתבטלות בפני אובייקט גרנדיוזי ומוערץ היא צורה פרימיטיבית ורגרסיבית של יחסי אובייקט, והיא מצויה בכל הדתות, כמו גם בכל מערכת אמונה טוטליטארית. החידוש של היהדות הוא באפשרות שהסוגד יזכה במעט מהתכונות המוערצות של אובייקט זה, בשל מרכזיות של לימוד התורה בהערכתם של האובייקטים הנערצים. אם דברים אלה נכונים, המסקנה היא שיש ליהדות "כמה היבטים בונים", בניסוחו הזהיר והמאוזן של אליצור, שעשויים למתן את היסודות ההרסניים והשוביניסטים שבה. כך גם לגבי מעמד האדם במסורת היהודית: הענקת ערך מרכזי לאדם ממתנת את הסכנה שהאל יהפוך מושא לקנאות קיצונית (שם, 136), אך כמובן אין היא מבטלת סכנה זו. ה. בשום מקום אין אליצור טוען שהיהדות היא אמיתית, דהיינו שאמונותיה התיאולוגיות והנורמטיביות הן נכונות. אדרבה, הניתוח הפסיכולוגיסטי שלו מאיים על אמיתותה של הדת, ומרחיק את אליצור מ"היהודים הרבניים" שלפי בית - הלחמי אליצור מזדהה אתם. נקל להבין: אם חוויית ההתגלות אינה אלא ביטוי לאבל לא - תקין, ואם דמותו הגרנדיוזית של האל קשורה לאישיות ילדותית, המסקנה המתבקשת היא שהדת אינה אלא השלכה של תסביכים נפשיים של היחיד. האם גישה זו מאפיינת יהודים רבניים? והאם היא בגדר קריאה "לחזור לאמונה שלמה ולסבא הטוב"? אתמהה. ו. הצבעה על יסודות חיוביים ביהדות - פסיכולוגיים, מוסריים, פוליטיים או אחרים - אינה שקולה להזמנה לחזור בתשובה, כשם שהצבעה על יסודות כאלה בנצרות אינה שקולה להזמנה להתנצר. בכל מקרה, הזמנה מסוג זה אינה מצויה בשום מקום בדברי אליצור, לא במפורש ולא במובלע. בשלב זה לא נוכל להימנע מהשאלה מה הביא את בית - הלחמי לפרש "כמה היבטים בונים" שאליצור סבר שמצא ביהדות, כ"שיר הלל" וכ"תעמולת בחירות". דומני שהתשובה נעוצה בדברי הקטרוג המפורשים והחריפים שמציע בית - הלחמי נגד הדת. לפי דברים אלה, אם מעוניינים אנו בחופש, שוויון, דמוקרטיה, בגרות, ואוטונומיה, ולא בדעות קדומות, סמכותנות, הפליה, ואדישות לסבל האחר, מן ההכרח לוותר על הנרקיסיזם הדתי, דהיינו: על הדת. הואיל ופגעיה של הדת כה רעים, כל מלה חיובית עליה מגונה וחשודה, לפיכך יש לדחותה, פן יתפתה מאן דהוא להצטרף "לחגיגה הנרקיסיסטית". בעוד אליצור טוען שהדת מוציאה מהאדם גם את המיטב וגם את המירע, בית - הלחמי סבור כנראה שרק את המירע מוציאה היא. אמירות גורפות מעין אלה על תוצאותיה השליליות של הדת מזכירות - על דרך ההיפוך כמובן - את אמירותיהם של תועמלנים דתיים בדבר התוצאות השליליות של החילון. כפי שטענו במקום אחר בהרחבה (4), התשובה לשאלת ההשפעה המוסרית של הדת היא כנראה מורכבת; בהיבטים מסוימים ובהקשרים מסוימים לדת השפעה מוסרית חיובית, בהיבטים אחרים ובהקשרים אחרים, יש לה השפעה שלילית, ובאחרים אין היא מעלה או מורידה. לגבי היחס בין דתיות לבין אושר (well - being), כאן ניצבים אנו על קרקע בטוחה יותר: מחקרים עקביים מלמדים על יחס חיובי בין דתיות לבין אושר (5, 6). וממש לאחרונה אושש ממצא זה גם לגבי יהודים, והוכח מתאם חיובי מובהק אצלם בין דתיות לבין רווחה נפשית (7). בהנחה שעולם טוב יותר הוא גם עולם שבו בני האדם מאושרים יותר, אני בספק אם ניתן לטעון בהכללה, כפי שעושה בית - הלחמי, שויתור על הדת הוא הכרחי "אם רוצים עולם טוב קצת יותר". היחס הביקורתי, אם לא העוין, של בית - הלחמי לדת, מחזק את החשש שמעלה אליצור מפני "פסיכולוגיזם פטרוני" מצד פסיכותרפויטים. אם הפתרון הנרקיסיסטי הדתי נתפס בעיני המטפל כפסול, ואם הדת באופן כללי נתפסת על - ידיו כאויבת הקדמה, יקשה עליו לפתח את האמפטיה ההכרחית לטיפול ראוי. ומה שנכון לגבי מטפלים נכון גם לגבי חוקרים: היחס הנ"ל עלול לסמא את עיניהם לזהות היבטים חיוביים של דתות שונות, כמו אלה שאליצור מפתח במאמרו. למרבה המזל, בכתבים אחרים שלו מזהה ... נרקיסיסטיים ופחות אנימיסטיים לצרותינו ולכישלונותינו". הדימוי של היות "בחוץ, בקור וברוח" הוא מעניין, דווקא במסגרת דיון שאיננו פילוסופי, כלומר אינו עוסק בשאלת אמיתותן של הנחות דתיות, אלא פסיכולוגי - חברתי, כלומר עוסק בהשפעות של האמונה והמסגרת הדתית על היחיד ועל החברה. אם אכן העולם שמחוץ לדת הוא עולם של "קור ורוח", לא בטוח שיוכל לענות על הציפיות שתולה בו בית - הלחמי לעולם "טוב קצת יותר ושוויוני קצת יותר". עולם קר הוא עולם בעל פוטנציאל גדול לסבל, ועולם של רוח הוא עולם לא - יציב שבו קשה יהיה לממש שוויון. ואם לא די בכך, הרי שהציפייה ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 5 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 4. ד. "כי אבי ואמי עזבוני ויהוה יאספני" (תהילים כ"ז 10) : בעלי התגלות ומקבלי - אמונה בימינו אם כך, רשאים לצפות כי הקשר בין חוויית האובדן להתגלות הדתית יתגלה לא רק באנקדוטות היסטוריות, אלא גם באוכלוסייה כולה באופן הניתן למדידה אמפירית. הקבוצה המעניינת מבחינה זו היא אנשים חילוניים המחליטים לקבל על עצמם דת. הם מכונים בכינויים שיפוטיים שונים ומנוגדים לחלוטין, בהתאם לנקודת - מבטו של הדובר: "חוזרים בתשובה, " "גרים, " "born again, " ... "מומרים" ו"משומדים. " הז'רגון הפסיכולוגי מכנה את כולם במילה האנגלית הנייטרלית "converts, " הכללה שיש בה מן הצדק: לכולם משותפת העובדה שהדת שלהם היא, בניסוחו של ויליאם ג'יימס, 5 "דת התגלותית" השונה מהדת ה"ממסדית" של מי שגדל כל חייו כאדם דתי. באיזה מונח נשתמש בעברית? להלן אנקוט בשם "מקבלי - אמונה" לצורך זה. האם ניתן לגלות קשר סטטיסטי משמעותי בין מות האב לבין קבלת האמונה? מחקר מקיף בתחום זה עשתה אולמן בראיונות ומבדקים שעשתה לקבוצה של ארבעים צעירים אמריקניים שעברו חוויית התגלות דתית והצטרפו לקהילה דתית ( - נצרות, יהדות, בהאיות והארי קרישנה). ההשוואה בין קבוצה זו לקבוצת ביקורת (שלושים נבדקים) בעלת אותם נתוני גיל ורקע סוציואקונומי גילתה כמה ממצאים מובהקים. ככלל, מקבלי - האמונה דיווחו על אחוז גבוה יותר של מצוקה בילדות (47. 5%) לעומת קבוצת הביקורת (13. 3%), וכן נמצאו אחוזים גבוהים יותר של טראומות ... בשתי הקבוצות. מאז שכלל המחקר את ההבחנה בין סוגי התקשרות שונים לאל, כגון התקשרות המבוססת על פיצוי לעומת התקשרות שהיא המשך של ההתקשרות להורה. גראנקויסט הראה כי ככל שההיסטוריה של ההתקשרויות בעבר הייתה פחות בטוחה, כך נטה הנבדק יותר לערב את אלוהים בהתמודדויותיו עם סיטואציות קשות, במיוחד כשההורה עצמו לא היה דתי. אפילו מחקר מעבדתי נעשה ובו נחשפו נבדקים לגירויים תת - ספיים של פרדה מהאל או מההורה. נבדקים שיחסיהם עם ההורה היו בטוחים הפגינו תגובות מוגברות של התקשרות דתית לעומת אלה שיחסיהם עם ההורה לא היו בטוחים. גראנקויסט וקירקפטריק עשו מטא - אנליזה של מחקרים קודמים (11 מדגמים שהכילו יחד 1400 נבדקים). הם השוו בין שני מודלים של יחס בין ההתקשרות אל ההורה לבין היחס אל האלוהים: מודל הפיצוי ומודל ההתאמה. שני המודלים זכו לאישוש. בניגוד לתיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, המתמקדת בתסביך האדיפאלי, מין הנבדקים לעומת מין ההורים לא נמצא גורם משמעותי בקבלת האמונה, אבל הקשר עצמו בין היחס עם הורה ליחס עם האל נמצא משמעותי. קבלת - אמונה פתאומית התרחשה ב - 9. 3% ... גם תקופת משבר לפני קבלת האמונה. תוצאות דומות הביא סוונסון במחקר על דת וקשרי משפחה. נתונים דומים בדבר אבדן הורה חוזרים ומתגלים, באופן אחיד להפליא, גם במחקרים שלא חיפשו זיקה בין אובדן להתגלות. 51..., אפילו מאמרו הידוע של פרויד "חוויה דתית" (שתמיד קומם אותי בחוסר - רגישותו), תומך בלא - כוונה במודל המוצע כאן: רופא אמריקני כתב לפרויד כי בצעירותו ראה איך לוקחים לנתיחה גופת אשה זקנה שפניה עוררו בו חיבה עמוקה, ובעקבותיה התעורר בו זעם על האלוהים. הוא החליט לנטוש את הדת, ואז אירעה לו התגלות. בניסיונותיו של פרויד למצוא בחוויה זו (איך לא) משאלת גילוי עריות ורצח אב, הוא מתעלם, למעשה, מהעובדה שהחוויה המכרעת הייתה צער על מותה של האשה! חוויית האובדן מופיעה גם ביסוד תופעה ישראלית ייחודית שנחקרה ע"י בילו וחב',, ושזכתה לכינוי ... הורי מקבל - האמונה בחיים, או אם היו פטירות משמעותיות בחייו בשנים שקדמו לקבלת האמונה, בוודאי תעלה ממצאים מעניינים. כן ניתן לצפות לשיעור גבוה מן הרגיל של מקרי אובדן חוזר. כמו כן מעניין יהיה לבדוק את שיעור החזרה בתשובה וההיספחות לכתות דתיות בקרב צעירי הקיבוצים: האם קיימת שכיחות גבוהה יותר של תופעות כאלה בקיבוצים שבהם גודלו הילדים בנפרד מהוריהם? הרמב"ם, באיגרתו היפה לר' עובדיה הגר, מעניק לגר מעמד של אדם שהאל עצמו הוא אביו: "ואל יהי ייחוסך קל בעיניך, אם אנו מתייחסים אל אברהם יצחק ויעקב - אתה מתייחס למי שאמר ... וכלה בנביאים שהביאו את בשורות הדת לעולם. מוצאים אנו לעתים קרובות את ההתגלות קשורה עם חוויית אובדן קשה מן הרגיל: אבל לא - תקין, שמקורו על פי רוב במערכת - יחסים לא תקינה עם האדם הנפטר, ו/או אובדן חוזר. "המקום ימלא חסרונו, " נוהג היהודי לנחם את האבל, במשפט הרומז על כוחה הפסיכולוגי הגדול של הדת: היא מציעה למאמין את "המקום" (אלוהים) תחת מה שכל אדם חייב לאבד כמה פעמים בימי חייו. התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 6 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 5. ה. "תהפך לאכזר לי, בעצם ידך תשטמני" (איוב ל 21) : חוויות ההתגלות השטניות עד כה עסקנו בעיקר בפן היפה של ההתגלות, אבל יש גם צד אחר. חוויית ההתגלות, אם נכונה ההשערה המוצעת כאן, מקורה לעתים קרובות בקונפליקט עם ההורה. על כן, רק טבעי הוא שבחוויה זו יתגלו לא רק פניו השוחקות של האל אלא גם פנים אחרות, זועמות ואפילו רודפניות. ההפנמה של דמות הורה עוינת, הנחשבת כגורם להתפתחות הדיכאון, יכולה לתרום להופעת אל עוין. לעתים זה האלוהים עצמו הממיט ייסורים קשים על האדם, ובמקרים שבהם הפן השלילי הוא קיצוני יותר, יהיה זה השטן או יציר - בלהות אחר. המקרה של שרבר35 שייך בבירור לקבוצה זו. במרכז מערכת הדלוזיות שלו עומדים ד"ר פלכזיך, בעל הסגולות העל - אנושיות שהסית את האלוהים נגד שרבר, והאל עצמו שהתעלל בשרבר עד שזה הוכיח לו את חפותו. מחברים שאחרי פרויד, כנידרלאנד, 36 המחישו את הדמיון הכמעט - המילולי בין ההלוצינציות על מה שעשו לחולה דמויות שטניות אלה לבין חוויות ההתעללות הממשיות שעבר בילדותו מידי האב הסאדיסטי שנפטר קודם פרוץ המחלה, התגלות ... שתואר ע"י פרויד, "נוירוזה דמונולוגית מהמאה ה - 17. " בפרשה זו התגלו ישוע, מרים והשטן אל צייר בשם כריסטוף הייצמן, שלקה בדיכאון אחרי מות אביו. כבר יונג, על סמך מקרה דומה, ראה בשטן ובאלוהים את שני פני היחס אל האב. פסיכיאטר שטיפל בשנות השבעים באמריקאים שסבלו מ"דיבוק" בעקבות הסרט "מגרש השדים" מצא אצלם, כמו אצל הנערה שבסרט, אובדן אב על רקע מערכת יחסים משובשת. בשנים האחרונות דווח על מקרים רבים והולכים של "פולחן השטן" בארצות המערב וגם בישראל, שחלקם הסתיימו ... חייהם של צעירים חברי כתות אלה. לאור הנאמר לעיל יש עניין בבדיקה פסיכודינמית של מקרים כאלה. לא מן הנמנע שצעירים אלה גודלו בידי הורה מתעלל. האינטרפרטציה של הרודף הדמוני בהלוצינציות דתיות כמייצגת דמות - אב עוינת, שהופנמה בתהליך אבל לא - תקין, הדריכה מטפלים ישראליים שטיפלו בצעירים דתיים עם תסמונות דומות של "דיבוק. " במסגרת פסיכותרפיה רגישה לתרבות (culturally - sensitive psychotherapy) שילבו המטפלים אמצעים מסורתיים המקובלים בעולמו הדתי של המטופל, והתוצאות התרפויטיות מצטיינות לעתים באיכות דרמאטית מרגשת. בילו וחב' תיארו תגובה פוסט - טראומטית שפקדה צעיר לאחר פיגוע חבלני, שבמהלכה התגלה אליו מלאך ואיים להרגו. הלוצינציות אלה נמצאו קשורות לאובדן אביו של המטופל בתאונה בהיותו בן שמונה. בעזרת טכניקות היפנוטיות, ... לבן כדי שיוכל לקראו על שם האב, ומשנולדה לו בת, החל מצבו להתדרדר. במרכז הזיותיו היה מלאך שאיים להענישו על יחסו אל אביו והורה לו לצום ולהתנזר ממין. כיוון שאחד משני המטפלים הוא בעצמו דתי, החל דיאלוג מתמשך שבמהלכו גייסו המטפלים את האח הבכור לטקס, הנראה כשואב את השראתו מה"משפטים" שהיה יהודה פריד עורך לחולי פרנויה: השלושה הקימו "בית - דין" על פי ההלכה, שבו נתבע המלאך לדין תורה. המטופל נכנס לטראנס במהלך הטיפול ודיווח על הופעת המלאך בחדר. בית הדין ציווה על ... שלו, ובמכתביו הוא מכנהו "בני יקירי. " קשה שלא לראות קשר בין הופעתו הקבועה של ה"מגיד" לבין שורת האסונות הללו ששילש הגורל ברוחב - יד כזה לאיש אחד. השטן החל למלא תפקיד של ממש באמונה היהודית רק במקורות הבתר - מקראיים, באגדות ובמדרשים התלמודיים. בתנ"ך יש לו תפקיד שולי ביותר, עקב הדחייה התקיפה של כל רשות אלוהית לבד מהאלוהים עצמו. תחת זאת, ממלא האל עצמו פעמים רבות תפקיד הרסני. למעשה, מתוך כלל התגלויות האל שמתאר התנ"ך, דומה שלא ההתגלויות האוהבות הן הרוב אלא דווקא התגלויות הכעס והענישה. יש והאירציונאליות בפן הזועם של האל בולטת מאוד, כמו בסיפור ההתגלות של משה. האלוהים, כפי שראינו, התגלה אליו מייד לאחר מות המלך רוצח - התינוקות שבארמונו גדל ושניסה לרצוח גם אותו. אם כך, האם יכולים אנו לצפות שבאל זה יתגלו קווי דמיון לאב הארצי המת? הנה תיאור שליחתו של משה למצרים: (שמות ד' 19 - 26) ויאמר יהוה אל משה במדין: לך שב מצרים כי מתו כל האנשים ... השערתנו שהתגלות האל קשורה למות אביו החורג של משה, שרצה אף הוא להרגו, ניתן להבין מדוע אירע השינוי ביחס האל דווקא בזמן שמשה היה בדרכו חזרה אל בית פרעה. ואמנם, פרשת היחסים בין משה והאלוהים היא מסכת רוויית אימה ואלימות. האל לא רק ביקש להמית את משה כבר בתחילת שליחותו, אלא הכה בצרעת את אחותו והרג את שני בני אחיו, ובסוף כל פרשת - החיים הזאת, בשל חטא ההכאה בסלע, גזר עליו, חרף כל תחנוניו, כי לא יבוא אל הארץ! דומה כאילו הצליח פרעה המת, למרות הכל, למנוע ממשה את ... מול גופות נדב ואביהוא: (ויקרא י 3) ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דבר יהוה לאמר: בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. וידם אהרן. כמידת הקרבה האינטימית עם האל, כך סכנת פגיעתו. כך ממש אומר האלוהים למשה על מרים הנביאה: (במדבר י"ב 14) ויאמר יהוה אל משה: ואביה ירק ירק בפניה! הלא תכלם שבעת ימים! לא פחות מאלפת היא פליטת - הפה של אליהו המבקש מהאל על חיי בנה של האשה שנתנה לו מחסה: (מלכים - א' י"ז 20) יהוה אלהי! הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה? הנביא המבקש רחמים על זולתו מקבל כמובנת מאליה את העובדה שהאלוהים פוגע בו! החוויה הדתית נותנת ביטוי, אם כן, גם לפניו העוינות של ההורה. אולם, כיוון שהמונותיאיזם מנע בתוקף פיצול של דמות האב לחלק טוב ורע, הוא גרם לעתים קרובות לפיצול ה"אני" עצמו. הא ראיה שתורת ישראל מציגה, בהנגדה מדויקת למושג העם הנבחר, את המקרה הראשון בהיסטוריה הכתובה בו הוכרז עם כבן - מוות ... דורות: כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדר דר (שמות י"ז 17). גם כאן, קשה למצוא יחס נאות בין חטאו של העם המסתורי לבין שנאת - הנצח כלפיו. אבל התשובה נרמזת ממקום אחר: שוב ושוב ביקש האלוהים להשמיד דווקא את עמו שלו (שמות ל"ב 10; במדבר י"ד 12; י"ז 9). פעמים רבות הכה אותם במגיפות, באש ובנחשים (במדבר י"א 33; י"ז 14; כ"ה 9), ולבסוף גזר כי איש מהיוצאים ממצרים לא יזכה לבוא ארצה. כמה מוזר: עם סגולה, בחירו של האלוהים, שהובטחה לו ברית נצח עם האל, מוצא עצמו שוב ושוב תחת סכנת השמדה טוטאלית מידי אלוהיו שלו! המילים שאומר אלוהים למשה, הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו (דברים ט' 14), דומות למילים בהם נשבע על עמלק: כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים (שמות י"ז 14). בקונפליקט הבלתי - אפשרי הזה, כשהאל נותן - החיים הוא גם זה הנתקף לעתים בחמת - רצח, הכרח שיימצא עם ... בסיסי: דווקא האדם הנראה רחוק מהתאוות, הטוען כי אינו נתון לשליטתן, עלול ליפול קורבן להן בנסיבות שסתם אדם היה מתגבר עליהן. כאן נכנסים אנו לאחד התחומים הסודיים, שלא לומר האפלים, ביהדות כולה: כמה מצוות שנראו בפירוש אליליות זכו במהלך הדורות לפירושים סודיים, שהמפרשים הצניעו ברמזים שונים, ונחשפו בהדרגה במהלך הדורות. הבולטת בהן היא מצוות השעיר לעזאזל (ויקרא ט"ז), שרק הרמב"ו אמר עליה, תוך התנצלויות, את מה שקודמיו הסכימו רק לרמוז: זהו קורבן המוקרב לשטן כדי שלא יסכסך בין ישראל לאלוהים. ה"זוהר" (פרשת תרומה קפ"ב - קפ"ד) הרחיק לכת וקבע כי כמה ממצוות היהדות (כגון השיער שבתפילין או מצוות עגלה ערופה) כוונתן, בעצם, לעבוד את השטן, ומי שמנסה להיות צדיק מדי ולהתחמק מקיומן, כפי שעשה איוב, ייענש ע"י השטן. מסתבר, אם כן, כי גם השטן, על פי הקבלה, ראוי לפיוס במסגרת עבודת האלוהים! שני מקורות, אם כן, לאובייקטים הטמאים שיוצרת הדת: ההיבטים השנואים (או השונאים) של ההורה הנפטר, שאינם מתיישבים עם הרגשות האוהבים כלפיו, יוצרים את דמות האל הזועם או השטן, וכן ההיבטים הדחויים והמוכחשים של "האני" מושלכים על דמות חיצונית, הזויה או ממשית, כגון יצר - הרע או ... יצירת אובייקט נגדי שינקז אליו את כל הרגשות האסורים. הדתות השונות מציגות מידות שונות של פיצול, החל מההנגדה המוחלטת בין האל והשטן בנצרות וכלה בחילופי תפקידים מפתיעים ביניהם במיסטיקה היהודית. ה"זוהר" (פרשת משפטים צ"ח 1) היטיב להקדים את הפירוש הפסיכואנליטי של האלוהים והשטן כדמויות משלימות: הוא קבע שאלוהים הוא אביו של אדם מגיל שלוש - עשרה ואילך, בעוד שקודם לכן ממלא תפקיד זה... השטן. הלכה מעניינת אחרת שקובע ה"זוהר" (פרשת כי תצא רע"ז 1) היא שהיצר הרע הוא שד יהודי. טרם, ככל הידוע לי, הוגשה הצעה לתיקון חוק השבות לאור קביעה זו. התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 12 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 11. עשר הערות למאמרו של אבשלום אליצור על הדת פרופ' בנימין בית - הלחמי אוניברסיטת חיפה (שיחות ט"ו: 168 - 171) החשיבה המאגית ומערכת האמונות הדתית שעליה היא מבוססת הן, עדיין, חלק מרכזי בעולם התרבותי והאישי של רוב בני - המין האנושי. גישות אקדמיות להבנת התופעה הדתית מנסות להסביר את הצלחת מערכות האמונה הדתיות (ויש כ - 10, 000 כאלו) בהקלת חרדות ומצוקות אנושיות. שני המאמרים מאת אבשלום אליצור הם חלק מהמסורת של גישות אלו. בראשית דבריי אני רוצה לברך את אבשלום אליצור על הסגנון הצרוף והעשיר, רוחב היריעה ואיכות הדיון. בשני המאמרים הוא מפגין ידע מרשים בתחומים רבים, וקודם כל - בספרות הפסיכואנליזה. שני המאמרים שלפנינו מהווים ראשי פרקים לספר רציני על הפסיכולוגיה של הדת, ונקווה שספר זה אומנם יופיע. אליצור מציע לנו מספר השערות מבריקות. הראשונה עוסקת בקשר בין דתיות ואובדן (וראו 1 ו - 2), השנייה בדמיון בין דת לפרנויה, והשלישית בדת כביטוי לנרקיסיזם. התבקשתי לכתוב תגובה קצרה וזאת אעשה. אפשר כמובן להגיב גם בכתיבת ספר שלם של פרושים ותגובות, שדפיו יראו לבסוף כמו דפי התלמוד. בכל עמוד של שני המאמרים שלפנינו מצאתי משהו שאני מסכים אתו בהתלהבות, משהו שלו אינני מסכים, משהו מפתיע וחדש, ומשהו מרגיז ממש. מטבע הדברים אתמקד באי - ההסכמות יותר מאשר בהסכמות. 1. הגישה הפסיכולוגית לתופעות דתיות מדגישה את המכנה המשותף ואת המנגנונים המשותפים לכל הדתות ולכל צורות החשיבה המאגית. אפשר לדבר על התנהגות דתית בהכללה כי אנו מגלים מכנה משותף התנהגותי ברור לרבבת הדתות הקיימות כרגע בעולם ומתחרות על תשומת הלב שלנו. יש מספר דברים שאותם אפשר לומר במידה רבה של בטחון לגבי כל המאמינים בכל הדתות (ראו 3). התבוננות פסיכודינמית בדת מתחילה מן המצב האנושי, החרדות והמצוקות האוניברסאליות המובילות לפתרונות אוניברסאליים. מטרת הניתוח הפסיכודינמי היא תיאור מנגנוני ההתמודדות היוצרים אמונות דתיות. הנתונים העומדים לרשותנו כוללים טקסטים עתיקים יותר ועתיקים פחות, התגובות לטקסטים, ותצפיות בהתנהגות ממשית. הייחוד בגישה הפסיכודינמית הוא שהיא עוסקת בתהליך שבו נוצר הפנתיאון של כל דת ע"י השלכות (ראו 3). אליצור מדגים זאת בצורה מבריקה בהתייחסות לדמויות ... בצורה הרצויה לנו ביותר. אנחנו במרכז מערכת המשמעות ובמרכז היקום, שנברא רק בשבילנו ("נזר הבריאה"). הצדק ינצח, ומהו הצדק? הצדק זה אנחנו, כי בקרוב יגיע המשיח שלנו, והוא ישים את כל האחרים במקומם הראוי. הכל באמונה הדתית מסתדר לפי רצוננו. החיים מנצחים את המוות, והצדק מנצח את העול, ובעיקר, "אנחנו" מנצחים "אותם", את כל מי שאינו בשבט שלנו. הפתרון הנרקיסיסטי הוא תגובה טבעית אחת למציאות של חוסר ישע ותסכול שהיא מהותו של המצב האנושי. האבא (או הסבא) החזק והטוב יגן עלינו ויסתיר את ... מרכזית של אליצור היא היחס לטקסטים ולעדויות אמפיריות. הוא עוסק רוב הזמן בניתוח טקסטים. אפשר לראות את הטקסט כהתנהגות. מה משמעות הטקסט ומה הוא משקף? קודם כל את כותביו. כאשר אנו עוסקים בטקסט היסטורי, אמנותי, או דתי, ברור שהוא משקף קודם כל את הכותבים ואת עולמם הממשי והדמיוני. באם לטקסט יש מעמד בתרבות הוא משקף בעצם קיומו גם את קוראיו ודמיונותיהם, כמו כל יצירת אמנות. הדפוסים מיתולוגיים, שאותם הוא מבטא, משקפים את דמיוננו, אך בכל טקסט יש גם שיקוף של מאבקי כוח, מתחים, ... שכולנו אוהבים הוא על הנער הצעיר החשוף לסכנות עוד בהיותו תינוק, ועובר בחייו מסלול של נדודים, סכנות, ומכשולים, שאחד מהם הוא אבדן הורים. דפוס זה מוכר לנו לגבי גיבורים חילוניים ואין פלא שהוא נפוץ כל כך גם אצל גיבורים דתיים. כפי שמראה אליצור, יש לכך גם אישוש מחקרי והיסטורי, ולא רק מיתולוגי (גם סדאם חוסיין וגם ביל קלינטון איבדו את אבותיהם לפני שנולדו). אליצור נסחף קצת עם הטקסט ונכשל בקריאת המיתולוגיה אבל הוא בחברה טובה. זה קרה גם לפרויד ששכח כי סיפור הילד שניצל בנס ממות וגדל ... שיש להתייחס אליהם בדרך ביקורתית ופרשנית. "רובד נשי קדום שדוכא במהלך המהפכה הפטריארכאלית והכיבוש העברי" גם הוא עניין שקשה מאד להוכיחו, למרות טעוניהן של פמיניסטיות (לגבי "המהפכה הפטריארכלית") ונאמני המיתולוגיה היהודית (לגבי "הכיבוש העברי. ") 6. הדיון של אליצור במקבלי האמונה, הידועים בשפה הוולגרית כ"חוזרים בתשובה", רצוף רעיונות מבריקים ומעניינים. למרות זאת קשה להאמין כי נמצא רגישות חברתית מוגברת אצל מקבלי האמונה. עד עכשיו אין ממצאים התומכים בהשערה זו, ורצונם של מקבלי האמונה בשינוי מתבטא במסגרת הדתית בלבד. רעיון "בחירת הדת" הוא מעניין אך לא שכיח מדי. מקבלי האמונה, כמו אנשים דתיים בכלל, אינם נהנים מחופש בחירה רב מדי. נדיר מאד מצב שבו אנו מציגים לפני אדם רשימה של אלף דתות ומציעים לו לבחור אחת מהן. מה שקובע את הבחירה הוא נסיבות חברתיות. בישראל רוב מקבלי האמונה מגיעים ליהדות ובמצרים לאיסלאם, ואין בכך כל פלא. יש גם לזכור כי מפעל עשיית הנפשות ליהדות ממומן על ידי הממשלה. 7. אליצור מתלונן על "מיעוט המחקרים על חיי הדת של הנשים" אך זה נכון רק לגבי המחקר העוסק בצד ההיצע, הצד של יצרני הדת. אם נעבור לצד הביקוש, הצד של הצרכנים, נגלה מצב הפוך. בעצם רוב המחקר על התופעה הדתית הוא מחקר על נשים (ראו 4). לנשים יש תפקיד מרכזי בקיומו של כל ממסד, כל ארגון, וכל מעשה דתי. הדת כמסורת תרבותית וכממסד חברתי קימת רק בזכות הנשים. בימינו נשים הן תמיד דתיות יותר (ראו 4) וממלאות תפקיד מרכזי בשימור הדת. נשים הן צרכניות נלהבות של כל סוגי ההתמודדות המאגית (וגם של פסיכותרפיה). ללא התמיכה הנלהבת של הנשים הייתה החילון בתרבויות השונות מקיף הרבה יותר. הערותיו החשובות והרגישות של אליצור לגבי השליטה הגברית בפנתיאון של רוב הדתות (ריבוי האלים ומיעוט האלות) גם הן קשורות לעניין. יתכן כי דווקא האובייקטים הגבריים מושכים את המאמינות ואחראים לדתיות הנשית החזקה, וריבוי אובייקטים נשיים היה מחזק את הדתיות של המאמינים. הניסיון ליצר דתות נשים שבמרכזן אלה בימינו אלה לא צלח בדיוק מסיבה זו. 8. "היחס בין הפסיכולוגיה לבין הדת - יחס בין דיסציפלינה מחקרית לבין מושא החקירה - יכול וצריך להתהפך לפעמים, כדי לאפשר לפסיכולוגיה לבקר את עצמה. " אני חייב להודות כי טענה זו ... כל, אין בנמצא דת אחת מופשטת, והדת קיימת רק בצורות ספציפיות. בדומה לכך, גם הפסיכולוגיה אינה מקשה אחת. אם נקבל את הטענה ונציב במשואה במקום היחס בין הפסיכולוגיה לבין הדת את היחס בין הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית לבין הדת היהודית האורתודוקסית מבית מדרשו של עובדיה יוסף, לא ברור מה יצא. ביקורת מצדו של הרב או של תלמידיו יכולה בהחלט להועיל לנו, כמו ביקורת של השערותינו ותצפיותינו בכלל, אך קשה לי להאמין שהם יעשו את המאמץ הדרוש. האם לזאת הכוונה? 9. במספר מקומות מתייחס אליצור למונותיאיזם כמשהו שהומצא במקום אחד וכתוצאה של התקדמות. במקום אחד הוא אומר "ראשית המונותיאיזם היא בקריאה האלוהית לאברהם". זוהי טענה מפתיעה במאמר האמור להציג התבוננות פסיכודינמית והיא דתית ולא היסטורית. נכון שרוב הישראלים מאמינים בטענה זו, ואפילו אלה הנחשבים לחילוניים. אמונה זו משקפת שוביניזם יהודי, הרואה במונותיאיזם הישג, ולא ברור מדוע. האם אמונה באל אחד טובה יותר מאמונה ב - 35 אלים? כדאי לציין כי אפשר למצוא מונותיאיזם בכל העולם וראשיתו בתקופות שונות. הרעיון הוא נפוץ מאד והופיע באוקיאניה ובאוסטרליה הרבה לפני התרבות המצרית או היהודית. לא רק שהאמונה באל אחד היא רעיון שכיח, אלא גם אמונות רבות ופולחנים רבים המוכרים לנו מן היהדות מצויים במסורות רבות בעולם (כולל פרה אדומה, דיני קרבנות, נידה ומילה). 10. בסיום המאמר השני מתדרדר הדיון מהתבוננות פסיכודינמית לאפולוגטיקה ולכדי שיר הלל לדת אחת. יש כאן מעבר מניתוח לתעמולת בחירות, חזרה לאמונה שלמה ולסבא הטוב. לפתע נגמרת ההתבוננות הפסיכודינמית ומתחילה התפעלות. אנו נקראים לשוב לחיק החם והרך של הנרקיסיזם היהודי. נכון שנרקיסיזם יהודי אינו גרוע יותר מנרקיסיזם הינדואיסטי או נוצרי, אך גם אינו טוב יותר. אליצור רוצה שניקח ברצינות את הדת ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 2 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 1. א. "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד" (קוהלת ג' 4) : האבל, סיבוכיו ותרומתו לתרבות ההשערה הראשונה שאציע היא כי הרבה חוויות דתיות נולדו מתוך חוויה נפשית כלל - אנושית, הנראית שונה לגמרי: האבל. ידוע לנו הקשר הפשוט בין השנים: הדת מתערבת באבל, קובעת את צורתו ולעתים אפילו מנצלת אותו כדי לחזק להבא את אחיזתה באבלים. "בבניין ציון תנוחמו" היא דוגמה מפורסמת, ולפעמים אף מקוממת, בניסיונה השקוף לרתום אהבה מיותמת לצרכים לאומיים ודתיים. אבל בכוונתי להראות כי הקשר בין האבל והדת הוא עמוק וקדום הרבה יותר. הבה ניזכר בביטוי רב - עוצמה מהתנ"ך לגבי האבל הקשה מכולם, השכול: וימאן להתנחם (בראשית ל"ז 35). אבותינו הקדימו את פרויד ואדלר בהכרת מצבים בהם, ... דפוסי ההתנהגות הללו, לדברי פרויד, 11 הוא שהם באים למנוע מצב שבו יחוש אדם סיפוק ממות יקירו, מצב שיגרור אשמה קשה מנשוא. הא ראיה, שבתרבויות רבות רווחים מנהגים של פגיעה עצמית מצד האבלים, המסגירים את רגש האשמה הסמוי. היהדות אסרה על מעשים כאלה (דברים י"ד 1) וכפשרה התירה פגיעה עצמית סמלית בצורת קריעת הבגד ומנהגים מתונים של סיגוף. במקרים רבים (וגם לכך קיימות הקבלות ביהדות) מעורר המת פחד, ורוח המת נתפסת כעוינת, ודווקא כלפי שאריה הקרובים ביותר - רמז נוסף לתחושת האשמה של השארים. על אשמה זו יש להוסיף את תהליך ההפנמה של הנפטר: אם היה הנפטר, בימי חייו, כועס על האבל, עלול האחרון לחוש ... על הנטישה מצד המת הוא, על פי באולבי, חלק מתהליך האבל עצמו. לפיכך, ההתמודדות עם הכעס היא חלק מהאבל התקין גם אם לא היה כעס כזה כלפי הנפטר בחייו. חוקרים רבים9 העירו על התובנה הפסיכולוגית העמוקה הטמונה במנהגי האבלות היהודיים, המסייעים לאבל ולחברה לעבור אבל תקין. ג'ויס סלוקובר, בתו של הפסיכואנליטיקאי הארי סלוקובר, חקרה את ההיבט של ההכלה במנהגי ניחום האבלים המסורתיים לאור חוויותיה ב"שבעה" על אביה, והצביעה על הדומה והשונה בין ... קיים בעולם הבא, 57% דיברו אליו במהלך השנה הראשונה לאובדן, והצעירים שבהם אף הרגישו כי הוא משיב, 81% חשו כי הוא צופה בהם, ומתוכם הייתה זו חוויה מפחידה ל - 57%, אך הפחד פחת לקראת סוף השנה הראשונה. שלא במפתיע, אמונה דתית נמצאה כאחד האמצעים השכיחים והיעילים בהתמודדות עם האבל. חוקרים אחדים הצביעו על קווי הדמיון המתבקשים מאליהם בין האבל הלא - תקין לסוגיו לבין התסמונת הפוסט טראומטית. 14 שלושה חלוצים בתחום זה, רובין, מלקינסון ו ... שמחה, והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו, או ספר מספריו, יהפוך עליי לבי ויעורו יגוניי. כללו של דבר: "כי ארד אל בני אבל שאולה. " ולולא התורה היא שעשועיי, ודברי החכמה שאשכח בהם יגוני, אז אבדתי בעוניי. דוד בן מימון, אחיו הצעיר של רבי משה, טבע באוקיינוס ההודי בתתקכ"ח, שנה בלבד אחרי מות האב בתתקכ"ז. בהתחשב בעובדה שמדובר בשכול של אח צעיר, איני מעז לאבחן את אבלו של הרמב"ם כלא - תקין. עם זאת, האובדן החוזר, ... כי אובדן האם בשנות הילדות גרם למדען - האמן לראות בטבע אם תחליפית שאותה ביקש להכיר מקרוב. האבל, אם כן, הוא גם סיבת רבים מחולאי הנפש וגם מקור היפים שבאוצרות התרבות. טבעי אפוא לחפש את עקבות חוויית האובדן גם ביצירה הדתית. הקשר בין פרידה מאדם יקר לבין הכמיהה לשמירת האל עולה מברכות פרידה רבות הנהוגות בעולם: ה - Goodbye האנגלי אינו אלא "God be with you" ארכאי, כך בצרפתית וספרדית, " dieu" ו - "via con dios" (" [לך] עם אלוהים"), בגרמנית Gr Gott (יברכך אלוהים), וכך בערבית "אללה מעאכ" (אלוהים אתך), ובפרסית "חודא האפז" (אלוהים שומר [ך] ). אפילו ה"שלום" הנפוץ שלנו נחשב גם לאחד משמות האלוהים. הנפרד מבקש, בפשטות, מאלוהים שיהיה במקומו עם יקירו הנותר או יוצא לדרך בלעדיו. ואם כך בפרידה הזמנית, מה לגבי האובדן? התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 1 אבשלום אליצור מבשרי אחזה אלוה התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית מהדורה שלישית, אוגוסט 2009 חוויית ההתגלות הדתית כוללת מגוון נרחב של תופעות, החל מ"חזרה בתשובה" ממוסדת עקב מהפך פנימי הדרגתי, דרך הצטרפות לכת אזוטרית בהשפעת שיטות שיכנוע רבות - עוצמה, וכלה בהזיות ורעיונות - שוא מוזרים בעליל. בשל האינטנסיביות שלה היא מאפשרת הצצה אל המנגנונים הנפשיים העומדים ביסוד האמונה הדתית ככלל. חוויה קודמת של אובדן, בדרך - כלל של הורה או בן משפחה, חוזרת ומופיעה בתדירות מפתיעה הן בחיי נביאי הדתות מימי קדם והן בחיי מקבלי - אמונה בימינו. נראה שאבל בלתי - פתור, עקב יחסי - אובייקט לא - תקינים עם הנפטר, הוא המוביל במקרים אלה מהאובדן אל ההתגלות או האמונה הדתית. לא ייפלא, על כן, כי ברבות מההתגלויות דמות האל היא זועפת ולעתים מופיע גם השטן, לצדו או אפילו במקומו. גורם אחר של החוויה הדתית הוא מהלומות נרקיסיסטיות שלא עובדו היטב והצורך לשקם את ה"עצמי" הפגוע. החוויה הדתית, לצד יניקתה ממצבים של סבל קיצוני ואפילו פתולוגיה נפשית, נוסכת כוח מרפא, אומץ וכוחות יצירה מחודשים הן בבעל החוויה עצמו והן בנוהים אחריו. כפל - פנים זה מציב שאלות ערכיות בפני הטיפול באדם החווה שינוי דתי, כמו גם בפני כל דיאלוג עם אמונה דתית. המאמר סוקר ומשלב מחקרים קליניים, אמפיריים ועיוניים רבים בנושאים אלה מהארץ ומהעולם. לסיום מועלות כמה השערות על היבטיה המהפכניים והחתרניים של היהדות. תוכן מבוא א. "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד" (קוהלת ג' 4) : האבל, סיבוכיו ותרומתו לתרבות ב. "אלהים ראיתי עלים מן הארץ" (שמואל - א' כ"ח 13) : חוויית האובדן בחיי מבשרים ומנהיגי דתות ג. "אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן" (מל"ב ב' 10) : אבות ונביאי המונותיאיזם העברי ד. "כי אבי ואמי עזבוני ויהוה יאספני" (תהילים כ"ז 10) : בעלי התגלות ומקבלי - אמונה בימינו ה. "תהפך לאכזר לי, בעצם ידך תשטמני" (איוב ל 21) : חוויות ההתגלות השטניות ו. "ובפשעיכם שלחה אמכם" (ישעיהו נ' 1) : צמצום האם והאשה בהיסטוריה הדתית ז. "אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי" (שמואל - ב י"ב 23) : האבל על מות צאצא ח. "זה אלי ואנוהו" (שמות ט"ו 2) : ה"עצמי" הינקותי ואידיאל הסגידה הדתית ט. "בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (יונה א' 12) : מקבל - האמונה, החברה החילונית והמטפל י. "כי - שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב 29) : ההיבט הרדיקאלי ביהדות נוסח ראשון של מאמר זה פורסם לראשונה ב"שיחות: כתב - עת ישראלי לפסיכותרפיה. " י"ד 122 - 134, ט"ו 133 - 143. תודתי לנועם אורדן, פרופ' ג'ייקוב ארלוו ז"ל, ד"ר עפרה אשל, פרופ' יורם בילו, פרופ' אליעזר ויצטום, ד"ר יעקב מרגולין, פרופ' משה הלוי ספירו, ד"ר אילן קוץ, חיה שטיינפלד ושלושה מבקרים מטעם "שיחות" על הערותיהם. מבוא הסכמה מוזרה שוררת בין זיגמונד פרויד, ממתנגדיה החריפים של הדת, לבין הגר"א, הוא הגאון ר' אליהו מווילנה (1797 - 1720), בנוגע להתמודדותו של האדם המאמין עם תביעות החיים. הגר"א, שבילה את חייו בחדר שתריסיו היו תמיד מוגפים, מיעט לבוא במגע עם עולם החוץ ורדף בשנאה חסרת - פשרות את היהודים החסידים, לא הותיר ספק בטוטאליות בה חייב אדם, לדעתו, לאהוב את האל: ואנשי חיל הם אבירי הלב בשלמות הבטחון כולו לעשות מצוות תמיד ולהגות בתורה יום ולילה אף שבביתו אין לחם ושמלה ובניו ובני ביתו יצעקו לו הבה לנו מחיה להחיינו ולפרנסנו ואינו משגיח עליהם כלל ולקולם לא יחת כי בטלו אהבותיו נגד אהבת ה' ותורתו ומצוותיו (, ע' 249). עד כדי כך, שגם כאשר היה בידו להציל יהודי אחוז - דיבוק שעמד ממש מתחת לחלונו, מיהר להגיף את התריס בפניו: פעם נכנס רוח רעה באיש אחד בוילנא בחצר בית הכנסת ונעשה שם רעש גדול מקיבוץ המונים לראות את הפלא. ופתח רבנו חלון בית מדרשו שהיה אז בחצר בית הכנסת והשקיף מה קול הרעש. אז תיכף בראות איש הרוח את פני הרבי התחיל לצעוק: רבי, אתה ... חרטה אל אחד משותפינו לכפירה, ולומר: את השמים נניח Der Himmel berlassen wir למלאכים ולדרורים. Den Englen und die Spatzen. היינריך היינה (, ע' 69) לקואליציה מוזרה זו מצטרף שותף שלישי, בלתי - סביר אף יותר: ישעיהו ליבוביץ (1903 - 1994), מדען, פילוסוף ומגדולי הוגי - הדעות ביהדות המודרנית. כמו הגר"א, לא הכיר ליבוביץ במוסר כגורם אוטונומי אלא רק במצוות הדת, אפילו כשהן מתנגשות עם המוסר. הוא פיתח גרסה קיצונית של האמונה היהודית, אותה יכול אני לתמצת כך: "לית דין ואית דיין. " אין דין כי אין שכר ועונש ואין עולם הבא, ובכל זאת יש דיין, הגם שאינו מעניש ואינו גומל. הא כיצד? כי אמונה, עונה ליבוביץ, אינה צריכה הוכחה ולא צידוק. עולם כמנהגו נוהג, ללא סימן להשגחה אלוהית, וגם אם יוכח מדעית שמעמד הר - סיני וכל סיפורי התורה לא היו ולא נבראו, גם אז יש להאמין ולקיים מצוות כאקט של בחירה. קיים יסוד חשוב בהשקפת עולמו של ליבוביץ נראה קונטינגנטי לאמונתו הדתית אך למעשה הוא הכרחי לה: פסילה גורפת של הפסיכואנליזה. רק דחיית הלא - מודע ושאר המושגים הפרוידיאניים כאוסף הבלים פסאודו - מדעיים יכולה להתיישב עם "הכרעה אמונית" האמורה להיות כולה חופשית, ללא מניעים לא - מודעים. לפיכך, לכל מי שסבור שחיי נפש לא - מודעים אכן קיימים, העובדה שתיתכן אמונה ... ה"דיבוק, " היה פרויד רואה דווקא רמיזה רציונליסטית מצד הרב כי לא גורם על - טבעי הוא שהשתלט על האיש הצועק אליו? והאין ההתרחקות הקנאית של ליבוביץ מכל שריד להאנשת האל תואמת את אידיאל האמונה של משה אותו העריץ פרויד? כי ככל שהיה פרויד עוין לדת, תמיד היה אמביוולנטי כלפי היהדות: בעוד שב"אשליה" התייחס אל הדת כאל תופעה נסגנית, הנה ב"משה האיש ואמונת הייחוד" ראה ביהדות דת המחזקת את התבונה. האיסור לעשות פסל, לדבריו, פיתח ביהודים את יכולת ההפשטה ואת אי - התלות ברשמי החושים, ומכאן הישגיהם האינטלקטואליים הכבירים. האמונה הדתית השגורה, אם כן, היא תופעה המבקשת הסבר. אבל הורתה ולידתה של אמונה זו היא באותם מקרים מפליאים, המופיעים עד היום, בהן משתלטת האמונה על נפש האדם כמו יש מאין, עקב חוויית התגלות. מגוון צורות לחוויה זו, החל בחיזיון על - טבעי או קולות הנושאים בשורה גדולה, וכלה בתמורה האינטלקטואלית ההדרגתית ... את הרעיונות שפעלו פעולה כבירה על ההיסטוריה. עד היום, פוקדות הן לעתים דווקא את המעולים בחברתנו, בעיקר צעירים בעלי אינטליגנציה גבוהה, רגישות ואומץ להיות במיעוט. זאת ועוד: גם אם יש דמיון בין קבלת מגבלותיה של הדת לבין צמצום - החירות האופייני למחלת - הנפש, הנה מדבר האדם הדתי דווקא על חוויית שחרור, שאותה, באופן פרדוקסאלי, קנה ע"י ההתמסרות לציוויי הדת: עבדי הזמן עבדי עבדים הם עבד אדוני הוא לבד חופשי. על כן בבקש כל אנוש חלקו חלקי אדוני אמרה נפשי. (ר' יהודה הלוי) כיצד להתייחס לחוויות אלה מבלי לגלוש לפטרונות או לרומנטיזציה? משפט שהיה שגור בפי מורי יהודה ... לגבי אמירתה של דת, גם אם איננו נמנים על מאמיניה ואפילו מתנגדים לה. במובן זה זכה יהודה לממשיכים רבים בתחום ההשקה בין הפסיכותרפיה והדת, שבו מתבלטים בשנים האחרונות חוקרים ישראליים במספר רב של עבודות קליניות, אמפיריות ועיוניות, אותן אסקור להלן. ברוח זו תידון גם החוויה הדתית: יצירה מיוחדת של נפש האדם, שצריך גם להעבירה תחת שבט הניתוח הפסיכולוגי וגם להעניק לה את מירב האמפאתיה והכבוד. התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר על חרדה מאד גדול - לחץ כאן...