חופשה משפחתית היא הזדמנות מצוינת להתווכח ולריב. לאחר עיסוק אינטנסיבי של שלושה שבועות בנושא (בזמן חופשה משפחתית כמובן), התחלתי לשאול את עצמי, מה קורה עם הויכוחים והמריבות האלה? מה בעצם אנחנו מנסים להשיג בהם?
מעניין לשים לב לכך שהויכוחים והמריבות נוטים לחזור על עצמם. ב"לבסוף מוצאים אהבה" הנדריקס אומר שלרוב הזוגות יש מריבות שחוזרות על עצמן, כמו על פי תסריט כתוב מראש, שבו כל אחד מהשחקנים יודע היטב את תפקידו וחוזר עליו שוב ושוב.
באחת הנסיעות בחופשה, ישבתי במכונית יחד עם בן זוגי, ועשינו עוד חזרה על אחד התסריטים הקבועים שלנו. ה - GPS שלנו לא היה מעודכן בשינוי כתובת המלון, חוברת המפות לא היתה מפורטת באיזור הזה, ואנחנו הסתובבנו בשעת לילה מאוחרת, ברחבי עיר זרה, מחפשים את המלון, עייפים ועצבניים. בשלב כלשהו אמרתי שאני חושבת שראיתי את המלון, וכדאי להסתובב חזרה ולבדוק. בן זוגי אמר שהמלון בטוח לא שם, והמשיך לנסוע לאיזור אחר. אחרי זמן מה התייאשנו וחזרנו לאן שחשבתי שראיתי את המלון, והוא לא היה שם. בן זוגי כעס מאוד, ואני נפגעתי. הוא חזר שוב ושוב: אז איפה המלון? איפה ראית אותו? איפה הוא?
כשכבר השגנו את כתובת המלון, וה - GPS חזר לפרוש עלינו את חסותו המיטיבה, מיד השתפר מצב הרוח שלנו, ופתאום תקפה אותי סקרנות. שאלתי את בן זוגי: מה ניסית לומר לי כששאלת אותי שוב ושוב איפה המלון? האם ניסית להזכיר לי שחוש ההתמצאות שלי גרוע? בן זוגי ענה: לא. כעסתי על העצלנות שלך. לא חיפשת פיתרון חדש, אלא העדפת לחזור לאיזור שכבר חרשנו.
אהה! הבנתי אותו. באותו הרגע הסתיימה המריבה, ולתחושתי, זו היתה המריבה האחרונה בסדרה הזו. סוף סוף הבנתי מה הוא מנסה לומר לי.
הארוע הזה הזכיר לי משפט ששמעתי לפני שנים רבות בקורס שהשתתפתי בו בחברת לנדמרק. המנחה אמר שאם מישהו חוזר על עצמו שוב ושוב, סימן שאנחנו לא מקשיבים לו. נשמע טריויאלי? אבל זה כל כך נכון. אף אחד לא ממשיך לדבר אם המסר שלו נקלט במלואו.
אז מה מנסים להשיג בויכוח?
שני דברים.
אחד הוא להעביר מסר. יש לנו משהו לומר.
השני הוא לפרוק רגשות. אנחנו כועסים, עצובים, מאוכזבים או פוחדים, ורוצים להשתחרר מהתחושה הזו. מה שנקרא, "להוציא את העצבים" או "להוציא קיטור".
לפעמים יש עניין שלישי, שהוא בעיה אמיתית שמנסים למצוא לה פתרון. אבל לתחושתי, זה בד"כ לא העיקר.
אז למה בד"כ ויכוחים וריבים הם עקרים כל כך? למה אנחנו לא מצליחים להשיג אף מטרה? ובד"כ אף אחד מאיתנו לא משיג את מטרתו. זה לא שאחד הצליח להעביר את המסר שלו ולפרוק את הרגשות שלו, ועכשיו מרגיש הרבה יותר טוב, והשני לא. אף אחד לא הצליח.
יש כאן בעיה. שני אנשים מנסים בבת אחת להשיג שתי מטרות נפרדות לחלוטין, כך שיש פה סה"כ 4 מטרות: שני מסרים ושני אנשים שרוצים לפרוק רגשות. אין ברירה, מישהו צריך להיות הגנטלמן, או הגנטלוומן, ולעזור לאדם שני להשיג לפחות את אחת המטרות שלו.
לפעמים קל יותר להתחיל במסר. מה האדם שמולנו מנסה לומר? מה הוא מנסה להעביר? זה שאנחנו קולטים את המסר לא אומר שאנחנו מסכימים איתו, מצדיקים, או מתחייבים לעשות משהו. אנחנו פשוט מבינים את הטענה, כמו כדור שנזרק אלינו ואנחנו תופסים בשתי ידיים.
לפעמים קל יותר להתחיל ברגש. מה האדם שמולנו מרגיש? האם אנחנו יכולים פשוט להבין את הרגש שלו, לחבק, לקבל, לאהוב אותו כפי שהוא? לאפשר לו לבכות או לכעוס? החלק הזה לא תמיד פשוט. לפעמים זה אפשרי, ואנחנו יכולים לעשות זאת אם רק נתמקד בכך, ולפעמים אנחנו ממש לא מסוגלים לתת את השירות הזה לאדם שמולנו. באותה מידה, לפעמים לא הגיוני מצידנו לצפות מבן הזוג שיעזור לנו לפרוק רגש שקשור אליו, או לנושא רגיש עבורו. פה הרבה פעמים יעיל יותר להעזר בחבר קרוב או אדם שיודע לתרגל יעוץ הדדי, או טכניקה אחרת. אם בן הזוג לא מסוגל לעזור לנו לעבד את הרגש ולפרוק אותו, אנחנו עדיין צריכים את העבודה הזו, וזו אחריותנו לבצע אותה.
בד"כ אחרי שאדם אחד הצליח להעביר את המסר שלו, או לפרוק את הרגש שלו, כל האוירה משתנה. הויכוח או הריב הופך לשיחה קרובה אמיתית. עכשיו האדם הזה פנוי רגשית להבין את המסר של השני, או לעזור לו לעבד ולפרוק את הרגש שלו, או שניהם.
ודבר נוסף: ניסיתם פעם להעביר מסר בזמן שמישהו מתווכח איתכם, תופס אתכם במילה, או מזכיר לכם אלף נושאים אחרים?
לפעמים, אחרי כל זה, נשארת בעיה אמיתית שצריך לפתור. אבל עכשיו יש שני שותפים ולא שני יריבים, ומכאן יש הרבה אפשרויות פתוחות לפתרון הבעיה. יש גישה נפלאה לפתרון בעיות שנקראת "חשיבה מקבילה". ועל כך באחד הקטעים הבאים.
מעניין לשים לב לכך שהויכוחים והמריבות נוטים לחזור על עצמם. ב"לבסוף מוצאים אהבה" הנדריקס אומר שלרוב הזוגות יש מריבות שחוזרות על עצמן, כמו על פי תסריט כתוב מראש, שבו כל אחד מהשחקנים יודע היטב את תפקידו וחוזר עליו שוב ושוב.
באחת הנסיעות בחופשה, ישבתי במכונית יחד עם בן זוגי, ועשינו עוד חזרה על אחד התסריטים הקבועים שלנו. ה - GPS שלנו לא היה מעודכן בשינוי כתובת המלון, חוברת המפות לא היתה מפורטת באיזור הזה, ואנחנו הסתובבנו בשעת לילה מאוחרת, ברחבי עיר זרה, מחפשים את המלון, עייפים ועצבניים. בשלב כלשהו אמרתי שאני חושבת שראיתי את המלון, וכדאי להסתובב חזרה ולבדוק. בן זוגי אמר שהמלון בטוח לא שם, והמשיך לנסוע לאיזור אחר. אחרי זמן מה התייאשנו וחזרנו לאן שחשבתי שראיתי את המלון, והוא לא היה שם. בן זוגי כעס מאוד, ואני נפגעתי. הוא חזר שוב ושוב: אז איפה המלון? איפה ראית אותו? איפה הוא?
כשכבר השגנו את כתובת המלון, וה - GPS חזר לפרוש עלינו את חסותו המיטיבה, מיד השתפר מצב הרוח שלנו, ופתאום תקפה אותי סקרנות. שאלתי את בן זוגי: מה ניסית לומר לי כששאלת אותי שוב ושוב איפה המלון? האם ניסית להזכיר לי שחוש ההתמצאות שלי גרוע? בן זוגי ענה: לא. כעסתי על העצלנות שלך. לא חיפשת פיתרון חדש, אלא העדפת לחזור לאיזור שכבר חרשנו.
אהה! הבנתי אותו. באותו הרגע הסתיימה המריבה, ולתחושתי, זו היתה המריבה האחרונה בסדרה הזו. סוף סוף הבנתי מה הוא מנסה לומר לי.
הארוע הזה הזכיר לי משפט ששמעתי לפני שנים רבות בקורס שהשתתפתי בו בחברת לנדמרק. המנחה אמר שאם מישהו חוזר על עצמו שוב ושוב, סימן שאנחנו לא מקשיבים לו. נשמע טריויאלי? אבל זה כל כך נכון. אף אחד לא ממשיך לדבר אם המסר שלו נקלט במלואו.
אז מה מנסים להשיג בויכוח?
שני דברים.
אחד הוא להעביר מסר. יש לנו משהו לומר.
השני הוא לפרוק רגשות. אנחנו כועסים, עצובים, מאוכזבים או פוחדים, ורוצים להשתחרר מהתחושה הזו. מה שנקרא, "להוציא את העצבים" או "להוציא קיטור".
לפעמים יש עניין שלישי, שהוא בעיה אמיתית שמנסים למצוא לה פתרון. אבל לתחושתי, זה בד"כ לא העיקר.
אז למה בד"כ ויכוחים וריבים הם עקרים כל כך? למה אנחנו לא מצליחים להשיג אף מטרה? ובד"כ אף אחד מאיתנו לא משיג את מטרתו. זה לא שאחד הצליח להעביר את המסר שלו ולפרוק את הרגשות שלו, ועכשיו מרגיש הרבה יותר טוב, והשני לא. אף אחד לא הצליח.
יש כאן בעיה. שני אנשים מנסים בבת אחת להשיג שתי מטרות נפרדות לחלוטין, כך שיש פה סה"כ 4 מטרות: שני מסרים ושני אנשים שרוצים לפרוק רגשות. אין ברירה, מישהו צריך להיות הגנטלמן, או הגנטלוומן, ולעזור לאדם שני להשיג לפחות את אחת המטרות שלו.
לפעמים קל יותר להתחיל במסר. מה האדם שמולנו מנסה לומר? מה הוא מנסה להעביר? זה שאנחנו קולטים את המסר לא אומר שאנחנו מסכימים איתו, מצדיקים, או מתחייבים לעשות משהו. אנחנו פשוט מבינים את הטענה, כמו כדור שנזרק אלינו ואנחנו תופסים בשתי ידיים.
לפעמים קל יותר להתחיל ברגש. מה האדם שמולנו מרגיש? האם אנחנו יכולים פשוט להבין את הרגש שלו, לחבק, לקבל, לאהוב אותו כפי שהוא? לאפשר לו לבכות או לכעוס? החלק הזה לא תמיד פשוט. לפעמים זה אפשרי, ואנחנו יכולים לעשות זאת אם רק נתמקד בכך, ולפעמים אנחנו ממש לא מסוגלים לתת את השירות הזה לאדם שמולנו. באותה מידה, לפעמים לא הגיוני מצידנו לצפות מבן הזוג שיעזור לנו לפרוק רגש שקשור אליו, או לנושא רגיש עבורו. פה הרבה פעמים יעיל יותר להעזר בחבר קרוב או אדם שיודע לתרגל יעוץ הדדי, או טכניקה אחרת. אם בן הזוג לא מסוגל לעזור לנו לעבד את הרגש ולפרוק אותו, אנחנו עדיין צריכים את העבודה הזו, וזו אחריותנו לבצע אותה.
בד"כ אחרי שאדם אחד הצליח להעביר את המסר שלו, או לפרוק את הרגש שלו, כל האוירה משתנה. הויכוח או הריב הופך לשיחה קרובה אמיתית. עכשיו האדם הזה פנוי רגשית להבין את המסר של השני, או לעזור לו לעבד ולפרוק את הרגש שלו, או שניהם.
ודבר נוסף: ניסיתם פעם להעביר מסר בזמן שמישהו מתווכח איתכם, תופס אתכם במילה, או מזכיר לכם אלף נושאים אחרים?
לפעמים, אחרי כל זה, נשארת בעיה אמיתית שצריך לפתור. אבל עכשיו יש שני שותפים ולא שני יריבים, ומכאן יש הרבה אפשרויות פתוחות לפתרון הבעיה. יש גישה נפלאה לפתרון בעיות שנקראת "חשיבה מקבילה". ועל כך באחד הקטעים הבאים.
050-3331-331