לפעמים אדם רוצה לעשות משהו, אבל הוא לא עושה אותו למרות המנטרה - כאשר הוא עושה אותו הוא נהנה ממנו. אבל כאשר הוא רוצה לעשות אותו אין לו חשק. אם הוא חושב שהוא כל כך טוב, אז למה הוא לא עושה אותו? אז סימן שהדבר לא חשוב עבורו. אבל לפעמים הדבר הזה יגרום לו להצלחה. אז איך הוא לא חשוב עבורו? הוא לא בטוח שזה יצליח לו. אבל למה שלא ינסה? הוא פוחד ממצב שלא יצליח לו. אבל היו פעמים שהוא ניסה והצליח אז למה הוא לא מנסה כדי לדעת? זוהי הדחקה סתמית. הוא נותן מראש תוצאה בלי לנסות. אבל בעצם הוא נותן שתי תוצאות הפוכות מראש, זה עדיין אתגר בשבילו ולא משנה לו התוצאה. ועדיין הוא רוצה לעשות את הדבר הזה בכל מחיר.

אז למה בעצם נוצר כל הספגטי הזה, כל הקונפליקט הזה? התסבוכת הזאת?

התשובה פשוטה מכפי שהיא נראית: המנטרה לזרום עם הדברים בהתאם לאותו הרגע, צריכה להיות מובנת נכון. אין פירושה להגדיר כמה זמן לעשות את הדברים. אין פירושה צריך לעשות משהו. כי ההגדרות של הדברים דופקות את החיים ואת ההנאה מהדברים, וכך גם את הדבר שהאדם הכי רוצה לעשות הוא לא יעשה בגלל שהוא הגדיר אותו.

ולכן ההבנה של לזרום עם הדברים באותו רגע, היא מתוך הבנה שכל דבר הוא טוב, ולכן זורמים ממילא עם הדברים, וכשיש הבנה כזאת אין צורך במאמץ כי האדם במקרה כזה פטור מכל מאמץ.