בפסיכולוגיה, סוּבְּלִימַצְיָה (מלטינית sublmis - גבוה, בעברית: עידון) פירושה הפניית הכוחות המנטליים של האדם מפעילויות שנתפסות כשליליות אל עבר פעילויות חיוביות ומקובלות מבחינה חברתית.
זהו מושג יסודי בגישת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד אשר מתאר את הסובלימציה כתהליך אשר בו מתועלים דחפים ותשוקות בלתי מקובלות מבחינה חברתית ומקורן בליבידו, אל פעולות ומטרות מקובלות ואף רצויות מנקודת מבטה של החברה.
על פי פרויד, זהו סוג של מנגנון הגנה חיובי המעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית. מנגנון זה מאפשר לבני האדם לתעל ולבטא בדרך לגיטימית הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה חברתית את דחפיהם הטבעיים, (ובעיקר את היצר המיני - ה"ארוס"), ומעודד את האדם ליצירתיות ולביטויים אמנותיים. יתרונו של העידון טמון בכך שאינו מצריך השקעה מתמדת של אנרגיה כדי למנוע את ביטוי הדחף (על ידי מנגנונים כגון הדחקה, הכחשה או התקה), ולכן הוא איננו מביא ליצירת נוירוזה. סובלימציה נחשבת למנגנון הגנה מסתגל יותר היות שהיא הופכת את החרדה השלילית לאנרגיה חיובית יותר. כאשר אנרגיית הליבידו מופיעה בצורת דחפים של האיד, דחפים אלו מוגבלים על ידי האגו והסופר אגו. אף על פי שהם מודחקים, האנרגיה העומדת מאחוריהם נשארת. במקום להמיר את אותה אנרגיה להתנהגות בלתי מקובלת מבחינה חברתית, אדם יכול להשתמש בסובלימציה (עידון) כדי להפנות את האנרגיה הזו למעשים מקובלים ופרודוקטיביים יותר (לדוגמה אומנות או ספורט).
דוגמאות לסובלימציה על - פי פרויד:
אדם המתעל אנרגיות שהיו מוקדשות בעבר להתנהגות אלימה ותוקפנית, אל עבר עיסוק אינטנסיבי בספורט.
מדען שמקור סקרנותו הוא יצר המציצנות, והוא "מציץ לסודותיה של אמא טבע".
מונח זה, בהקשרו המודרני, נטבע לראשונה על ידי הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, כחלק מהשקפתו בדבר "הרצון לעוצמה". ניטשה טען כי הנצרות "לא תובעת פיקוח וביקורת על התאווה והתשוקות - אלא תובעת את עיקורן", כלומר, היא לא השכילה להבין כי הדחף המיני, דרך משל, "ניתן לעידון רב", והפכה דחף זה ל"משהו מזוהם".
סובלימציה בתרבות
ניתן למצוא מספר התייחסויות לנושא הסובלימציה בתרבות. חלק מההתייחסויות הן בעלות השפעה ברורה מתורת הפסיכואנליזה ואחרות פחות או שאפילו קדמו לתורה זו.
בגמרא במסכת שבת דף קנ"ו עמוד א': "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא א"ר אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא". זאת אומרת, אדם שיש בו נטייה לאלימות יכול להיות שופך דמים או לחלופין לנתב את דרכיו לטובה, ולתפקד כשוחט או כמוהל.
בספרו של תומאס מאן, "מוות בוונציה", הפרוטגניסט הוא סופר מזדקן ומצליח, המעדן את תשוקותיו לנער באמצעות כתיבת שירה.
זהו מושג יסודי בגישת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד אשר מתאר את הסובלימציה כתהליך אשר בו מתועלים דחפים ותשוקות בלתי מקובלות מבחינה חברתית ומקורן בליבידו, אל פעולות ומטרות מקובלות ואף רצויות מנקודת מבטה של החברה.
על פי פרויד, זהו סוג של מנגנון הגנה חיובי המעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית. מנגנון זה מאפשר לבני האדם לתעל ולבטא בדרך לגיטימית הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה חברתית את דחפיהם הטבעיים, (ובעיקר את היצר המיני - ה"ארוס"), ומעודד את האדם ליצירתיות ולביטויים אמנותיים. יתרונו של העידון טמון בכך שאינו מצריך השקעה מתמדת של אנרגיה כדי למנוע את ביטוי הדחף (על ידי מנגנונים כגון הדחקה, הכחשה או התקה), ולכן הוא איננו מביא ליצירת נוירוזה. סובלימציה נחשבת למנגנון הגנה מסתגל יותר היות שהיא הופכת את החרדה השלילית לאנרגיה חיובית יותר. כאשר אנרגיית הליבידו מופיעה בצורת דחפים של האיד, דחפים אלו מוגבלים על ידי האגו והסופר אגו. אף על פי שהם מודחקים, האנרגיה העומדת מאחוריהם נשארת. במקום להמיר את אותה אנרגיה להתנהגות בלתי מקובלת מבחינה חברתית, אדם יכול להשתמש בסובלימציה (עידון) כדי להפנות את האנרגיה הזו למעשים מקובלים ופרודוקטיביים יותר (לדוגמה אומנות או ספורט).
דוגמאות לסובלימציה על - פי פרויד:
אדם המתעל אנרגיות שהיו מוקדשות בעבר להתנהגות אלימה ותוקפנית, אל עבר עיסוק אינטנסיבי בספורט.
מדען שמקור סקרנותו הוא יצר המציצנות, והוא "מציץ לסודותיה של אמא טבע".
מונח זה, בהקשרו המודרני, נטבע לראשונה על ידי הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, כחלק מהשקפתו בדבר "הרצון לעוצמה". ניטשה טען כי הנצרות "לא תובעת פיקוח וביקורת על התאווה והתשוקות - אלא תובעת את עיקורן", כלומר, היא לא השכילה להבין כי הדחף המיני, דרך משל, "ניתן לעידון רב", והפכה דחף זה ל"משהו מזוהם".
סובלימציה בתרבות
ניתן למצוא מספר התייחסויות לנושא הסובלימציה בתרבות. חלק מההתייחסויות הן בעלות השפעה ברורה מתורת הפסיכואנליזה ואחרות פחות או שאפילו קדמו לתורה זו.
בגמרא במסכת שבת דף קנ"ו עמוד א': "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא א"ר אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא". זאת אומרת, אדם שיש בו נטייה לאלימות יכול להיות שופך דמים או לחלופין לנתב את דרכיו לטובה, ולתפקד כשוחט או כמוהל.
בספרו של תומאס מאן, "מוות בוונציה", הפרוטגניסט הוא סופר מזדקן ומצליח, המעדן את תשוקותיו לנער באמצעות כתיבת שירה.
050-3331-331