הצעירים סביב שולחן ליל הסדר משלימים את שירת ארבע הקושיות וכל המסובים פותחים בשירה אדירה: "עֲבָדִים הָיִינוּ, הָיִינוּ, / עַתָּה בְּנֵי חוֹרִין, בְּנֵי חוֹרִין / עֲבָדִים הָיִינוּ, / עַתָּה, עַתָּה בְּנֵי חוֹרִין, בְּנֵי חוֹרִין" [1].
ויש אסמכתא ברורה: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה [2] וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם הֲרֵי [עֲדַיִין] אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם" [3].
האם השירה הרועמת משקפת מציאות חברתית - אנושית, כלל עולמית?
וודאי!
הרי "כל העולם" הכריז על כך חגיגית: "לא יהיה אדם עבד או משועבד עבדות וסחר עבדים ייאסרו לכל צורותיהם" [4].
וודאי?
"באופן רשמי בוטלה העבדות כבר לפני עשרות שנים, במסגרת אמנות בינלאומיות. ואולם בפועל, היא עדיין קיימת ופוגעת במיליוני בני אדם ברחבי העולם" [5].
"עבדים היינו - ונשארנו: העולם שלא יצא ממצרים: בעולם היום נסחרים יותר בני אדם מאשר בכל תקופה קודמת בהיסטוריה, לאור ההיצע הגבוה בכוח העבודה והרדיפה אחר רווחים. בניגוד למה שאפשר לחשוב, יש עבדים בכל מקום. אולי גם בדירה ממול" [6].
אבל, כל אלה שאינם "עבדים" כיום, האם הם בני חורין, האם הם חיים בחירות?
מה הטעם בקושיה כזו?
נתייחס לשאלה בשלושה היבטים.
א. חירות מופשטת וחירות קונקרטית
"הקפיטליזם... והסוציאליזם... שניהם דיברו על חירות, אבל ההבדל הוא בין חירות מופשטת לחירות קונקרטית...
כשאני מספר לשכנה שלי כאן בבית שמש, שמרוויחה שכר מינימום ומגדלת לבדה חמישה ילדים, שהייתי בקיץ בטורקיה, העיניים שלה נוצצות מכיסופים ומייסורים. היא עובדת קשה מדי, ונלחמת כדי לייצר לה ולילדים שלה חיים סבירים. לכאורה, שנינו אזרחים חופשיים ברפובליקה של מדינת ישראל, אבל זוהי חירות מופשטת. איפה יש לה חירות בחיים הממשיים לעשות את מה שחלמה תמיד לעשות?
בסופו של דבר, השאלה היא עד כמה בחיים האמיתיים שלך אתה חופשי. זאת שאלה של מידה, לא של כן ולא. האם אפשר לסדר את החברה בצורה כזאת, שנהיה יותר חופשיים בחיים הקונקרטיים שלנו, שנהיה פחות תלויים במלחמת קיום מיותרת, שבכל זאת ממשיכה לנהל את החיים שלנו?" [7].
גם בחברה דמוקרטית יש בני אדם שאינם בני חורין למלא את צרכיהם, כי אין להם אמצעים לכך.
אבל, זו חירות שנובעת מתפיסת אורח החיים הרצוי. בהתאם, אי - סיפוק הרצוי מביא לתחושת הגבלה, העדר חופש [8].
תחושת העדר חופש זו אני מכנה "עבדות אינסטרומנטלית".
בדיון בהמשך, נעסוק בהיבט עקרוני.
ב. שחרור אינו מבטיח חירות
נעבור להיבט השני, בדיון זה ייבדק מעמד המושג חירות בתודעת האדם.
נתחיל מהעבר, הורינו הקדומים שוחררו מהעבדות במצרים, זה כתוב.
האם, על - פי המסופר, הם חשו עצמם כבני חורין והתנהגו בהתאם?
בבחינת יצאו מעבדות מצרים ועבדות מצרים הוצאה מתוכם?
לא.
מיד לאחר השחרור מהעבדות במצרים זעקו בני ישראל: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" [9].
הכתוב מלמד דבר חשוב, שחרור מעבדות אינו מבטיח תחושת חירות לאדם.
אבל, לא רק בימי קדם ציינה אמירה זו נתון. גם בימינו טוענים כך: "המאבק על החירות אינו מאבק שחרור" [10].
מדוע יצאו אבותינו ממצרים בלא שעבדות מצרים הוצאה מתוכם?
השאלה, לטעמנו צריכה ניסוח אחר.
לא, מדוע עבדות מצרים לא הוצאה מתוכם?
אלא, האם אפשר להוציא "עבדות מצרים" מתוך תודעתו של אדם?
בנוסח אחר, האם "שחרור" ו"חירות" הם מושגים חופפים זה את זה?
שחרור הוא מגורם, מכוח חיצוני שמאלץ אותך לנהוג בדרך מסוימת, וגם קובע את מעמדך, את זכויותיך (בדרך כלל הן בודדות), ואת חובותיך (בדרך כלל הן רבות מאוד, כמעט ללא גבול).
יכול אדם להיות משוחרר ובכל זאת, הוא אינו חופשי.
איך?
נפנה רגע לשיקולו המעניין של רוסו:
" הַקִּדְמָה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח, בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הַקִּדְמָה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים" [11].
המלים החשובות לדיון שלנו הן: "בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הַקִּדְמָה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים".
כלומר, עצם התפתחותה של החברה, הַקִּדְמָה של התרבות המדעית - טכנולוגית גם רוחנית [12] אינה מבטיחה ואינה מקיימת חירות אמיתית לאדם.
כל עוד אדם צועד אפילו בעקבות הַקִּדְמָה כעיוור, הוא אינו חופשי, הוא אינו בעל חירות.
רבים מבני האדם שאינם "עבדים", אינם חופשיים כי הם צמודים לאופנה בלבוש או בחשיבה. התנהגות רבים מוּנעת ומעוצבת, באופן מודע או בלתי מודע, על ידי הפרסומת השוטפת בעוצמה רבה את רוח האדם ומכניעה אותה.
ולא פחות בני אדם נוהרים אחרי גורו כזה אחר.
סדר יום של רבים נקבע על פי תכניות מסוימות בטלביזיה.
האם זו נקראת חירות?
לא.
מדוע לא?
כי מרכיב חשוב בחירותו של אדם, מתבטא ביכולת הבחירה המודעת שלו.
כל אלה שפורטו לעיל, אינם בוחרים באופן מודע.
הם הולכים, לרוב ללא שיקול דעת עצמי, אחר סמכות כלשהיא.
וזו אינה חירות.
מודעות - עצמית היא מרכיב חשוב בחירות, מכאן, חירות אינה יכולה להינתן לאדם.
חירות צריכה לנבוט באדם מתוכו. חירות מבטאת עמדה פנימית שלך כלפי העולם.
חירות נעלמת כאשר אדם אינו חושב, אינו בודק, אינו נוקט עמדה אינו בוחר אלא רק לאחר שיקול דעת.
לכן, "כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ / אֵיזוֹ מִצְרַיִם, / לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים, / לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים, / לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם, / לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים. / כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף, / לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ" [13].
אז כשנשיר "עֲבָדִים הָיִינוּ, הָיִינוּ", כדאי שנבדוק את עצמנו אם רק הָיִינוּ, או שמא אנו עדיין עבדים?
כי אף אחד אינו יכול להעניק לנו חירות.
רק אנו יכולים לשחרר עצמנו מאופנות, מדעות קודמות, מסגידה עיוורת אחר גורו או אחר דעות סמכותיות.
נותרה שאלה נוספת: האם חירות שאדם מפתח בתוכו הינה בהכרח חירות מוחלטת?
נבדוק זאת בדיון הבא.
ג. "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אני עושה רק מה שמתחשק לי", חירות מוחלטת?
לכאורה ניתן להסיק, שאדם שמממש את חירותו במודעות רבה, ובוחר בשיקול דעת רב את צעדיו מגיע למלוא חירותו כאשר הוא מממש אותה ללא כל התחשבות בשום גורם.
כלומר, האמירה "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אני עושה רק מה שמתחשק לי", מבטאת באופן צרוף את חירותו של האדם.
האמנם?
אומר האהוב לנערתו:
"כל מה שאני רוצה לעשות
אני רוצה לעשות איתך"
אבל, עם האמירה הזו עולה בו מיד הרהור נוסף:
"ברגע שאני איתך
איני יכול לעשות
כל מה שאני רוצה"
כי גם לנערה רצונות, וסביר מאוד להניח שיהיו עתים בהם רצונותיהם לא יהיו זהים.
אבל, לא רק בין עלם לנערה.
גם רובינזון קרוזו, עוד לפני שששת הופיע, לא יכול היה לעשות כל מה שהוא רצה.
כי גם הסביבה, גם הטבע מעלים תנאים לאפשרות מילוי רצון זה אחר.
להיפך, מי שסבור, שחירותו אינה תלויה בחירות אחר, נוטה למעשה לכפות אותה על האחר.
יותר מכך, במקרה זה "חירותו" מותנית ב"אי - חירותו" של האחר.
וזו אינה חירות, זו כפייה!
חירות אמיתית היא עם ולא בלי ולא נגד!
לכן, אמנם רק בידך להרבות את חירותך, ברוחך ובהתנהגותך.
אבל, כמו שבעולם זה בו אנו חיים, אין דברים מוחלטים לנצח, כך גם אין חירות מוחלטת.
למרות זאת, עדיין רב המקום לחירות ההחלטה והבחירה, ללא כפייה על אחר.
וזו היא החירות האמיתית.
נותר רק לברך, שחירות פנימית אמיתית תפעם בנו.
חירות שתנחה אותנו למעמד של אדם אחראי [14], אדם זקוף.
ושחג הפסח יתקבל עלינו בנפש זכה, ברוח כשרה.
וכאשר הרוח כשרה, כל החג כשר יהיה ומלא אור ושמחה!!!
הבהרות ומראה מקום
[1] מן ההגדה לליל סדר פסח.
[2] דברים ו, כא.
[3] מן ההגדה ליל הסדר פסח.
[4] סעיף ד, "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", התקבלה באו"ם: 10 בדצמבר 1948.
[5] כך אמר מזכ"ל אונסק"ו (ארגון התרבות של האו"ם) " הארץ 24-08-2004.
[6] אתר ynet, 08/04/2009.
[7] ראיון עם יפתח גולדמן, הזמן הירוק 12/03/2009, אתר הקיבוצים:
http:/ / www.kibbutz.org.il/itonut/2009/dafyarok/090312_marks_goldman.htm
[8] "רצוי", "נשאף" הם מושגים מאוד סובייקטיביים, מה עוד, שפער בין אמצעים לרצונות אינו מציין דווקא אנשים שחסרים פת לחם. יש לא מעט בעלי אמצעים שטענה בפיהם, שעדיין חסר להם. בכל מקרה דורש הדבר דיון מיוחד.
[9] שמות יד, יא - יב. בנוסח דומה גם במדבר יא, כה.
[10] עדי אופיר, "העריצות המייאשת של אחדות העם" ידיעות אחרונות 13/04/2001.
[11] יפתח גולדמן, רוסו, הקידמה כמלכודת, ירושלים 2010.
http:/ / www.magnespress.co.il/website/index.asp?id=3359#aaa
[12] אנו ערים לבעיה של האמירה: "הַקִּדְמָה של התרבות המדעית - טכנולוגית גם רוחנית", אבל קצר המצע מהתייחסות לכך כאן.
[13] אמנון ריבק, כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם.
[14] אחריות היא אבן בוחן מרכזית כאן. כי חירות אינה הפקרות.
<><><><>
בהמשך מצורף כתוב שפורסם בעבר.
אבל, הואיל ומידי פעם אני מקבל בקשות לקבל אותו שוב, ויש אף שמשלבים אותו ב"סדר" בליל התקדש חג הפסח, הריני מעלה אותו שוב
הכל בגלל הגדי / מוטי לקסמן יב בניסן, תשס"ו
... וליל הסדר מתקרב
אבא מכין את צמד זוזיו
החתול את ציפורניו
הכלב את מלתעותיו
המקל את חבטותיו
האש את בעירתה
המים את שטפונם
השור את פיו
השוחט את חלפו
המלאך הרע את סכינו
והקדוש את חרבו.
כולם מוכנים היטב
כימים ימימה, כימים ימימה...
כולם מצפים, כולם כמהים
לגדי הקטן
כדי לחזור שוב, בהנאה
על שלשלת האימה והנקמה...
והגדי החליט
פעם ראשונה
מזה מאות שנים ושנה
לומר לא!
הוא לא יימכר, ולא ייאכל!
זה וודאי יגרום למהומה
לאי - סדר רב, בליל הסדר.
ופתאום לא יהיה שימוש
בכל הכלים והאביזרים
כדי להמשיך שלשלת של אימה...
הכל בגלל החלטה של גדי קטן
גדי פשוט שהבין
שאם מעיזים לא להיכנע
לא להרכין ראש
אפשר לעצור אימה...
ותגידו: זה חלום באספמיא
ובכלל מה יהיה על הסדר
ומה יקרה לשירה?
לא, זה לא חלום
זה אפשרי
אם כל גדי קטן, באיש ובאישה
במשפחה, בקהילה, במדינה
גם בתבל כולה
"לא אלימות", יגיד
וראש יישא
ולא ייכנע.
אז סדר אמיתי יהיה
מלא שירה ספוגה
בתקווה ובשמחה
וגם הקדוש ברוך יהיה
רב חסד ואמת
באמת.
ויש אסמכתא ברורה: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה [2] וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם הֲרֵי [עֲדַיִין] אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם" [3].
האם השירה הרועמת משקפת מציאות חברתית - אנושית, כלל עולמית?
וודאי!
הרי "כל העולם" הכריז על כך חגיגית: "לא יהיה אדם עבד או משועבד עבדות וסחר עבדים ייאסרו לכל צורותיהם" [4].
וודאי?
"באופן רשמי בוטלה העבדות כבר לפני עשרות שנים, במסגרת אמנות בינלאומיות. ואולם בפועל, היא עדיין קיימת ופוגעת במיליוני בני אדם ברחבי העולם" [5].
"עבדים היינו - ונשארנו: העולם שלא יצא ממצרים: בעולם היום נסחרים יותר בני אדם מאשר בכל תקופה קודמת בהיסטוריה, לאור ההיצע הגבוה בכוח העבודה והרדיפה אחר רווחים. בניגוד למה שאפשר לחשוב, יש עבדים בכל מקום. אולי גם בדירה ממול" [6].
אבל, כל אלה שאינם "עבדים" כיום, האם הם בני חורין, האם הם חיים בחירות?
מה הטעם בקושיה כזו?
נתייחס לשאלה בשלושה היבטים.
א. חירות מופשטת וחירות קונקרטית
"הקפיטליזם... והסוציאליזם... שניהם דיברו על חירות, אבל ההבדל הוא בין חירות מופשטת לחירות קונקרטית...
כשאני מספר לשכנה שלי כאן בבית שמש, שמרוויחה שכר מינימום ומגדלת לבדה חמישה ילדים, שהייתי בקיץ בטורקיה, העיניים שלה נוצצות מכיסופים ומייסורים. היא עובדת קשה מדי, ונלחמת כדי לייצר לה ולילדים שלה חיים סבירים. לכאורה, שנינו אזרחים חופשיים ברפובליקה של מדינת ישראל, אבל זוהי חירות מופשטת. איפה יש לה חירות בחיים הממשיים לעשות את מה שחלמה תמיד לעשות?
בסופו של דבר, השאלה היא עד כמה בחיים האמיתיים שלך אתה חופשי. זאת שאלה של מידה, לא של כן ולא. האם אפשר לסדר את החברה בצורה כזאת, שנהיה יותר חופשיים בחיים הקונקרטיים שלנו, שנהיה פחות תלויים במלחמת קיום מיותרת, שבכל זאת ממשיכה לנהל את החיים שלנו?" [7].
גם בחברה דמוקרטית יש בני אדם שאינם בני חורין למלא את צרכיהם, כי אין להם אמצעים לכך.
אבל, זו חירות שנובעת מתפיסת אורח החיים הרצוי. בהתאם, אי - סיפוק הרצוי מביא לתחושת הגבלה, העדר חופש [8].
תחושת העדר חופש זו אני מכנה "עבדות אינסטרומנטלית".
בדיון בהמשך, נעסוק בהיבט עקרוני.
ב. שחרור אינו מבטיח חירות
נעבור להיבט השני, בדיון זה ייבדק מעמד המושג חירות בתודעת האדם.
נתחיל מהעבר, הורינו הקדומים שוחררו מהעבדות במצרים, זה כתוב.
האם, על - פי המסופר, הם חשו עצמם כבני חורין והתנהגו בהתאם?
בבחינת יצאו מעבדות מצרים ועבדות מצרים הוצאה מתוכם?
לא.
מיד לאחר השחרור מהעבדות במצרים זעקו בני ישראל: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" [9].
הכתוב מלמד דבר חשוב, שחרור מעבדות אינו מבטיח תחושת חירות לאדם.
אבל, לא רק בימי קדם ציינה אמירה זו נתון. גם בימינו טוענים כך: "המאבק על החירות אינו מאבק שחרור" [10].
מדוע יצאו אבותינו ממצרים בלא שעבדות מצרים הוצאה מתוכם?
השאלה, לטעמנו צריכה ניסוח אחר.
לא, מדוע עבדות מצרים לא הוצאה מתוכם?
אלא, האם אפשר להוציא "עבדות מצרים" מתוך תודעתו של אדם?
בנוסח אחר, האם "שחרור" ו"חירות" הם מושגים חופפים זה את זה?
שחרור הוא מגורם, מכוח חיצוני שמאלץ אותך לנהוג בדרך מסוימת, וגם קובע את מעמדך, את זכויותיך (בדרך כלל הן בודדות), ואת חובותיך (בדרך כלל הן רבות מאוד, כמעט ללא גבול).
יכול אדם להיות משוחרר ובכל זאת, הוא אינו חופשי.
איך?
נפנה רגע לשיקולו המעניין של רוסו:
" הַקִּדְמָה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח, בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הַקִּדְמָה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים" [11].
המלים החשובות לדיון שלנו הן: "בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הַקִּדְמָה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים".
כלומר, עצם התפתחותה של החברה, הַקִּדְמָה של התרבות המדעית - טכנולוגית גם רוחנית [12] אינה מבטיחה ואינה מקיימת חירות אמיתית לאדם.
כל עוד אדם צועד אפילו בעקבות הַקִּדְמָה כעיוור, הוא אינו חופשי, הוא אינו בעל חירות.
רבים מבני האדם שאינם "עבדים", אינם חופשיים כי הם צמודים לאופנה בלבוש או בחשיבה. התנהגות רבים מוּנעת ומעוצבת, באופן מודע או בלתי מודע, על ידי הפרסומת השוטפת בעוצמה רבה את רוח האדם ומכניעה אותה.
ולא פחות בני אדם נוהרים אחרי גורו כזה אחר.
סדר יום של רבים נקבע על פי תכניות מסוימות בטלביזיה.
האם זו נקראת חירות?
לא.
מדוע לא?
כי מרכיב חשוב בחירותו של אדם, מתבטא ביכולת הבחירה המודעת שלו.
כל אלה שפורטו לעיל, אינם בוחרים באופן מודע.
הם הולכים, לרוב ללא שיקול דעת עצמי, אחר סמכות כלשהיא.
וזו אינה חירות.
מודעות - עצמית היא מרכיב חשוב בחירות, מכאן, חירות אינה יכולה להינתן לאדם.
חירות צריכה לנבוט באדם מתוכו. חירות מבטאת עמדה פנימית שלך כלפי העולם.
חירות נעלמת כאשר אדם אינו חושב, אינו בודק, אינו נוקט עמדה אינו בוחר אלא רק לאחר שיקול דעת.
לכן, "כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ / אֵיזוֹ מִצְרַיִם, / לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים, / לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים, / לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם, / לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים. / כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף, / לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ" [13].
אז כשנשיר "עֲבָדִים הָיִינוּ, הָיִינוּ", כדאי שנבדוק את עצמנו אם רק הָיִינוּ, או שמא אנו עדיין עבדים?
כי אף אחד אינו יכול להעניק לנו חירות.
רק אנו יכולים לשחרר עצמנו מאופנות, מדעות קודמות, מסגידה עיוורת אחר גורו או אחר דעות סמכותיות.
נותרה שאלה נוספת: האם חירות שאדם מפתח בתוכו הינה בהכרח חירות מוחלטת?
נבדוק זאת בדיון הבא.
ג. "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אני עושה רק מה שמתחשק לי", חירות מוחלטת?
לכאורה ניתן להסיק, שאדם שמממש את חירותו במודעות רבה, ובוחר בשיקול דעת רב את צעדיו מגיע למלוא חירותו כאשר הוא מממש אותה ללא כל התחשבות בשום גורם.
כלומר, האמירה "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אני עושה רק מה שמתחשק לי", מבטאת באופן צרוף את חירותו של האדם.
האמנם?
אומר האהוב לנערתו:
"כל מה שאני רוצה לעשות
אני רוצה לעשות איתך"
אבל, עם האמירה הזו עולה בו מיד הרהור נוסף:
"ברגע שאני איתך
איני יכול לעשות
כל מה שאני רוצה"
כי גם לנערה רצונות, וסביר מאוד להניח שיהיו עתים בהם רצונותיהם לא יהיו זהים.
אבל, לא רק בין עלם לנערה.
גם רובינזון קרוזו, עוד לפני שששת הופיע, לא יכול היה לעשות כל מה שהוא רצה.
כי גם הסביבה, גם הטבע מעלים תנאים לאפשרות מילוי רצון זה אחר.
להיפך, מי שסבור, שחירותו אינה תלויה בחירות אחר, נוטה למעשה לכפות אותה על האחר.
יותר מכך, במקרה זה "חירותו" מותנית ב"אי - חירותו" של האחר.
וזו אינה חירות, זו כפייה!
חירות אמיתית היא עם ולא בלי ולא נגד!
לכן, אמנם רק בידך להרבות את חירותך, ברוחך ובהתנהגותך.
אבל, כמו שבעולם זה בו אנו חיים, אין דברים מוחלטים לנצח, כך גם אין חירות מוחלטת.
למרות זאת, עדיין רב המקום לחירות ההחלטה והבחירה, ללא כפייה על אחר.
וזו היא החירות האמיתית.
נותר רק לברך, שחירות פנימית אמיתית תפעם בנו.
חירות שתנחה אותנו למעמד של אדם אחראי [14], אדם זקוף.
ושחג הפסח יתקבל עלינו בנפש זכה, ברוח כשרה.
וכאשר הרוח כשרה, כל החג כשר יהיה ומלא אור ושמחה!!!
הבהרות ומראה מקום
[1] מן ההגדה לליל סדר פסח.
[2] דברים ו, כא.
[3] מן ההגדה ליל הסדר פסח.
[4] סעיף ד, "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", התקבלה באו"ם: 10 בדצמבר 1948.
[5] כך אמר מזכ"ל אונסק"ו (ארגון התרבות של האו"ם) " הארץ 24-08-2004.
[6] אתר ynet, 08/04/2009.
[7] ראיון עם יפתח גולדמן, הזמן הירוק 12/03/2009, אתר הקיבוצים:
http:/ / www.kibbutz.org.il/itonut/2009/dafyarok/090312_marks_goldman.htm
[8] "רצוי", "נשאף" הם מושגים מאוד סובייקטיביים, מה עוד, שפער בין אמצעים לרצונות אינו מציין דווקא אנשים שחסרים פת לחם. יש לא מעט בעלי אמצעים שטענה בפיהם, שעדיין חסר להם. בכל מקרה דורש הדבר דיון מיוחד.
[9] שמות יד, יא - יב. בנוסח דומה גם במדבר יא, כה.
[10] עדי אופיר, "העריצות המייאשת של אחדות העם" ידיעות אחרונות 13/04/2001.
[11] יפתח גולדמן, רוסו, הקידמה כמלכודת, ירושלים 2010.
http:/ / www.magnespress.co.il/website/index.asp?id=3359#aaa
[12] אנו ערים לבעיה של האמירה: "הַקִּדְמָה של התרבות המדעית - טכנולוגית גם רוחנית", אבל קצר המצע מהתייחסות לכך כאן.
[13] אמנון ריבק, כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם.
[14] אחריות היא אבן בוחן מרכזית כאן. כי חירות אינה הפקרות.
<><><><>
בהמשך מצורף כתוב שפורסם בעבר.
אבל, הואיל ומידי פעם אני מקבל בקשות לקבל אותו שוב, ויש אף שמשלבים אותו ב"סדר" בליל התקדש חג הפסח, הריני מעלה אותו שוב
הכל בגלל הגדי / מוטי לקסמן יב בניסן, תשס"ו
... וליל הסדר מתקרב
אבא מכין את צמד זוזיו
החתול את ציפורניו
הכלב את מלתעותיו
המקל את חבטותיו
האש את בעירתה
המים את שטפונם
השור את פיו
השוחט את חלפו
המלאך הרע את סכינו
והקדוש את חרבו.
כולם מוכנים היטב
כימים ימימה, כימים ימימה...
כולם מצפים, כולם כמהים
לגדי הקטן
כדי לחזור שוב, בהנאה
על שלשלת האימה והנקמה...
והגדי החליט
פעם ראשונה
מזה מאות שנים ושנה
לומר לא!
הוא לא יימכר, ולא ייאכל!
זה וודאי יגרום למהומה
לאי - סדר רב, בליל הסדר.
ופתאום לא יהיה שימוש
בכל הכלים והאביזרים
כדי להמשיך שלשלת של אימה...
הכל בגלל החלטה של גדי קטן
גדי פשוט שהבין
שאם מעיזים לא להיכנע
לא להרכין ראש
אפשר לעצור אימה...
ותגידו: זה חלום באספמיא
ובכלל מה יהיה על הסדר
ומה יקרה לשירה?
לא, זה לא חלום
זה אפשרי
אם כל גדי קטן, באיש ובאישה
במשפחה, בקהילה, במדינה
גם בתבל כולה
"לא אלימות", יגיד
וראש יישא
ולא ייכנע.
אז סדר אמיתי יהיה
מלא שירה ספוגה
בתקווה ובשמחה
וגם הקדוש ברוך יהיה
רב חסד ואמת
באמת.
050-3331-331