הרב ברוך שלום אשלג / מהסתר לגילוי / ו. טעם העץ כטעם הפרי
תכלית בריאת האדם - שיעסוק בתורה ומצוות לשמה.
לשמה - צריך להיות בעשיה ובכוונה. ועיקר החילוק שיש בין אנשים הוא רק בבחינת הכוונה, כי האדם צריך להשתדל שגם הכוונה תהיה דוגמת המעשה, ואז זה נקרא לשמה.
וענין עץ - עצמותו של האדם, דהיינו הכוונה.
ופרי - המעשה.
רצון ה' - שהארץ תוציא עץ פרי, שיהיה טעם העץ והפרי שווים. והארץ רמזה שהאדם שיברא, לא יהיה הכוונה והמעשה שווים.
ובזה ניחא: לא שהארץ לא רצתה לשמוע בקול ה', אלא הוציאה כדוגמת האדם שיהיה אח"כ. ולכן דוקא לאחר שנענש אדם הראשון, אז שייך עונש לארץ.
קללה - תיקון, כי "מפי עליון לא תצא הרעות". ואם לא הקללה, היה האדם מוצא טעם בפרי גם בלי הכוונה לשמה, ואז לא היה לו שום צורך להגיע לשמה, כי לא לשמה היה מביא לו סיפוק גמור. וכשאין לו טעם מתוק במעשה, אין סיפוק, אלא צרות בלא לשמה, ואז משתדל שהמעשים יהיו לשמה, שיהיה העץ והפרי שווים.
כשמרגיש חוסר טעם בתורה ומצוות, ושהנאתו רק בגשמיות, על ידי יגיעה יזכה ללשמה ולטעם אמיתי.
לפני החטא היה טעם העץ והפרי שווים, שגם בעת אכילת עץ הדעת היו העשיה והכוונה לשמה, כי החטא לא היה באכילה הראשונה, אלא לאח"כ, ב"אכלתי, ואוכל עוד".
אלא אחר החטא המעשה לא היה כמו הכוונה. ועל ידי היגיעה בתורה ומצוות יזכה ללשמה. נמצא, שלא היתה קללה, אלא שהיה תיקון, שרק על דרך זו יבוא האדם לשלמות.
לראות אור: כְּשֶׁאֵין הָאָדָם מִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, לָמָּה לוֹ חַיִּים, וְהִנֵּה הַנֶּפֶשׁ מִתְגַּעְגַּעַת תָּמִיד לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יוֹצְרָהּ. (ליקו"מ ח"א, רסח) וְדַע, שֶׁבְּחִינָה זוֹ, הַיְנוּ בְּחִינַת אֶחָד זֶה הוּא בְּחִינַת הַתַּכְלִית "בַּיּוֹם הַהוּא [ביום הזה ממש] יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" 'וּבַיּוֹם הַהוּא', הַיְנוּ הַתַּכְלִית וְהוּא בְּחִינַת כֻּלּוֹ טוֹב כִּי אֶחָד הוּא כֻּלּוֹ טוֹב. (ליקו"מ ח"א סה)
אור האורות, רבינו נחמן מברסלב, מגלה לך כאן סודות עליונים (עתיקא גניז וסתים)
תכלית בריאת האדם היא בחינת אחד. = תפיסת האחדות = ארץ ישראל.
ובנוסף: הנפש (שם אור מנרנח"י שהיא פנימיות האדם המחייה אותו) היא נמצאת כבר ממזמן, בכוונה בע"מ להשפיע. רק שהאדם עדיין לא רואה זאת כי טרם עסק בהתבוננות וחקירה אמיתית של תוך פנימיותו.
לפני החטא = בחינת אחד = ארץ ישראל.
אחר החטא = תפיסת נפרדות = גהנום = עץ הדעת טוב ורע המשמשים בעירבוביה רחמנא ליצלן..
כי החטא לא היה באכילה הראשונה, אלא לאח"כ, ב"אכלתי, ואוכל עוד". ומדוע זה יגיד הרב משפט כזה?
האם חושב הרב שהבורא מעניש את עצמו על מעשים שהוא בעצמו עושה?
הרב חושב שהבורא הוא פסיכופט, מתוסבך עם עצמו, בבית המשוגעים?
ומכאן נבין שהרב הוא בעצמו מה שכתוב במשפט למעלה, ועל כן זכה לתואר רב, ר"ת: רשע בחושך.
כִּי אָדָם הָרִאשׁוֹן פָּגַם בִּבְחִינַת תְּפִילִּין, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים (= בחינת התכלית = בחינת אחד) כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ"וְדִבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאִילָנָא דְּמוֹתָא (= עץ הדעת טוב ורע = נפרדות = גהנום = תפיסת מציאות של טוב ורע = הכרת הרע = תיקון הכוונה = מוגש מטעם
למען תיקון העולם) וְעַל יְדֵי זֶה וַיְגָרֶשׁ אוֹתוֹ מִגַּן עֵדֶן.
(ליקו"מ ח"א, ל"ח)
. ועל ידי זה שהאדם דבק בשכל של החכם האמיתי, ומחפש כל הזמן את השכל של החכם האמיתי. ועל ידי זה שהאדם מתבונן ומעמיק את מחשבתו בשכל של החכם האמיתי, לבסוף האדם רוכש את היכולת להכיל בתוכו את הבנת כל המציאות כולה. וזוכה לבחינת אחד, בחינת התכלית, שרק על דרך זו יבוא האדם לשלמות.
להעמקה אפשר כאן: www.eip.co.il/?key=883
תכלית בריאת האדם - שיעסוק בתורה ומצוות לשמה.
לשמה - צריך להיות בעשיה ובכוונה. ועיקר החילוק שיש בין אנשים הוא רק בבחינת הכוונה, כי האדם צריך להשתדל שגם הכוונה תהיה דוגמת המעשה, ואז זה נקרא לשמה.
וענין עץ - עצמותו של האדם, דהיינו הכוונה.
ופרי - המעשה.
רצון ה' - שהארץ תוציא עץ פרי, שיהיה טעם העץ והפרי שווים. והארץ רמזה שהאדם שיברא, לא יהיה הכוונה והמעשה שווים.
ובזה ניחא: לא שהארץ לא רצתה לשמוע בקול ה', אלא הוציאה כדוגמת האדם שיהיה אח"כ. ולכן דוקא לאחר שנענש אדם הראשון, אז שייך עונש לארץ.
קללה - תיקון, כי "מפי עליון לא תצא הרעות". ואם לא הקללה, היה האדם מוצא טעם בפרי גם בלי הכוונה לשמה, ואז לא היה לו שום צורך להגיע לשמה, כי לא לשמה היה מביא לו סיפוק גמור. וכשאין לו טעם מתוק במעשה, אין סיפוק, אלא צרות בלא לשמה, ואז משתדל שהמעשים יהיו לשמה, שיהיה העץ והפרי שווים.
כשמרגיש חוסר טעם בתורה ומצוות, ושהנאתו רק בגשמיות, על ידי יגיעה יזכה ללשמה ולטעם אמיתי.
לפני החטא היה טעם העץ והפרי שווים, שגם בעת אכילת עץ הדעת היו העשיה והכוונה לשמה, כי החטא לא היה באכילה הראשונה, אלא לאח"כ, ב"אכלתי, ואוכל עוד".
אלא אחר החטא המעשה לא היה כמו הכוונה. ועל ידי היגיעה בתורה ומצוות יזכה ללשמה. נמצא, שלא היתה קללה, אלא שהיה תיקון, שרק על דרך זו יבוא האדם לשלמות.
לראות אור: כְּשֶׁאֵין הָאָדָם מִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, לָמָּה לוֹ חַיִּים, וְהִנֵּה הַנֶּפֶשׁ מִתְגַּעְגַּעַת תָּמִיד לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יוֹצְרָהּ. (ליקו"מ ח"א, רסח) וְדַע, שֶׁבְּחִינָה זוֹ, הַיְנוּ בְּחִינַת אֶחָד זֶה הוּא בְּחִינַת הַתַּכְלִית "בַּיּוֹם הַהוּא [ביום הזה ממש] יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" 'וּבַיּוֹם הַהוּא', הַיְנוּ הַתַּכְלִית וְהוּא בְּחִינַת כֻּלּוֹ טוֹב כִּי אֶחָד הוּא כֻּלּוֹ טוֹב. (ליקו"מ ח"א סה)
אור האורות, רבינו נחמן מברסלב, מגלה לך כאן סודות עליונים (עתיקא גניז וסתים)
תכלית בריאת האדם היא בחינת אחד. = תפיסת האחדות = ארץ ישראל.
ובנוסף: הנפש (שם אור מנרנח"י שהיא פנימיות האדם המחייה אותו) היא נמצאת כבר ממזמן, בכוונה בע"מ להשפיע. רק שהאדם עדיין לא רואה זאת כי טרם עסק בהתבוננות וחקירה אמיתית של תוך פנימיותו.
לפני החטא = בחינת אחד = ארץ ישראל.
אחר החטא = תפיסת נפרדות = גהנום = עץ הדעת טוב ורע המשמשים בעירבוביה רחמנא ליצלן..
כי החטא לא היה באכילה הראשונה, אלא לאח"כ, ב"אכלתי, ואוכל עוד". ומדוע זה יגיד הרב משפט כזה?
האם חושב הרב שהבורא מעניש את עצמו על מעשים שהוא בעצמו עושה?
הרב חושב שהבורא הוא פסיכופט, מתוסבך עם עצמו, בבית המשוגעים?
ומכאן נבין שהרב הוא בעצמו מה שכתוב במשפט למעלה, ועל כן זכה לתואר רב, ר"ת: רשע בחושך.
כִּי אָדָם הָרִאשׁוֹן פָּגַם בִּבְחִינַת תְּפִילִּין, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים (= בחינת התכלית = בחינת אחד) כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ"וְדִבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאִילָנָא דְּמוֹתָא (= עץ הדעת טוב ורע = נפרדות = גהנום = תפיסת מציאות של טוב ורע = הכרת הרע = תיקון הכוונה = מוגש מטעם
למען תיקון העולם) וְעַל יְדֵי זֶה וַיְגָרֶשׁ אוֹתוֹ מִגַּן עֵדֶן.
(ליקו"מ ח"א, ל"ח)
. ועל ידי זה שהאדם דבק בשכל של החכם האמיתי, ומחפש כל הזמן את השכל של החכם האמיתי. ועל ידי זה שהאדם מתבונן ומעמיק את מחשבתו בשכל של החכם האמיתי, לבסוף האדם רוכש את היכולת להכיל בתוכו את הבנת כל המציאות כולה. וזוכה לבחינת אחד, בחינת התכלית, שרק על דרך זו יבוא האדם לשלמות.
להעמקה אפשר כאן: www.eip.co.il/?key=883
050-3331-331