מטרות הענישה על עבירות, במסגרת החיים הארציים, הינן שתים: האחת - לשלם לעבריין כגמולו, והשנייה - לשמש כהתראה לאחרים, למען ישמעו וייראו.

למשפט שמים משמעות מקיפה יותר. עונשי שמים משמשים לא רק כגמול חיצוני, אלא גם כצורת תיקון, שבאמצעותה עשוי החוטא להשתפר. גם החטא עצמו והשפעתו השלילית עשויים למצוא בדרך זו את תיקונם.

אולם כשם שבתחום המצוות והעבירות האדם פועל בהתאם לבחירתו החופשית, גם בתחום העונשין ניתנה בחירה בידי האדם. אם ישכיל להפיק את הלקח המתבקש, יהפוך עונשו לפתח תקווה לעתיד טוב יותר. אולם, דא עקא, האדם עלול לדבוק בחטאיו, ולמרות העונש הניתך עליו, הוא עלול חלילה לשקוע בחטאו. דברים אלו, הנכונים במישור הפרטי, נכונים גם במישור הכללי, הקשור לעם כולו.

ואמנם, תהליך זה אירע לעם ישראל. התורה התרתה בעם, כי בשל חטאי עבודה זרה, יגלה העם מארצו ויפוזר בין האומות: "והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל... העידותי בכם היום... כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה... והפיץ ה' אתכם בעמים... " (דברים ד, כה).

ההתראות היו אמורות להרתיע את העם לבל ימשיך לחטוא. אולם, למרבה הצער העם כשל ונענש קשות. סביר היה להניח כי פרשת כישלון זו תילמד היטב לבל תשוב. אולם מה מצערת היא העובדה, כי התהליך היה הפוך. הירידה לגלות הביאה לשפל רוחני נוסף. העם המשיך במשוגתו, כדברי המקרא: "ועבדתם שם אלהים מעשי ידי אדם, עץ ואבן, אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון" (דברים ד, כח). בגלות מצא עם ישראל כר נרחב לעבודה זרה זו. הגלות שהיתה אמורה להוות תמרור אזהרה, הפכה לדאבון הלב, להיות אמצעי לקלקול נוסף. החטא הוביל לגלות, והגלות הוסיפה חטא על פשע. למראה תהליך כאוב ומסחרר זה, אנו עומדים אחוזי חרדה ותמהים: איך ניתן לצאת מסחרור נורא זה?

התשובה ניתנת בהמשך הפסוקים: "ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת" (דברים ד, כט). "משם", מן המקום שבו אתה ניצב, תוכל לחפש את הקב"ה, ואף למצוא אותו. התורה מבטיחה שבקשה זו תשא פרי, ובלבד שהיא תנבע מעומק הלב: "כי המצוה הזאת... לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יא - יד). פסוקים אלו מתייחסים למצוות התשובה. את האפשרות לשוב אל ה' אין לחפש בשמי השמים ואף לא מעבר לים. אין צורך להרחיק נדוד: "קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

הפסוק בנבואת עמוס: "הנה ימים באים, נאום ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'" (עמוס ח, יא), מוכר למדי.

זוהי נבואה אודות רעב מיוחד שירד לעולם, בני האדם לא יתורו אחר לחם ומים. רעב גדול זה, נסוב כולו על ענייני רוחניות. האנשים יחושו בחסר גדול ויבקשו לשמוע את דברי ה'.

אולם לא הכל יודעים את המשך הפסוק: "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה', ולא ימצאו" (שם יב). אם הפסוק הקודם, המודיע על הרעב לרוחניות נשמע מפתיע, הרי פסוק זה מפתיע שבעתיים. אם הרעב כה חמור, עד שאנשים מוכנים לשוטט בעבורו למרחקים, מדוע לא ימצאו את מבוקשם?

התשובה היא שהחיפושים אינם נערכים במקום הנכון. את דבר ה' אין לחפש בקצווי ארץ. עדות חיה לכך משמשים כיום אלפי צעירים המרגישים בחסר רוחני ומחפשים קורטוב רוחניות בארצות המזרח ובקצווי ארץ נוספים. הצמאון ממשיך להכביד, למרות הנדודים! את הקב"ה יש לבקש, כאמור, במקום שבו מצוי האדם, בפנימיותו, ואזי יוכתר החיפוש בהצלחה.