קיבעון מחשבתי. נתחיל מהחידה הבאה: לוקחים שדה ריק ושותלים בו צמח כלשהו. בכל יום הצמח מכסה שטח כפול מאשר ביום שקדם לו. אם לדוגמה ביום הראשון הוא כיסה 1X משטח השדה, אז ביום השני הוא מכסה 2X משטח השדה וכן הלאה... עד להיום ה 77 שבו כיסה הצמח את כל השדה. ונשאלת השאלה, מהי הדרך לדעת באיזה יום כיסה הצמח רק חצי משטח השדה?

אז כמובן, שמיד רצות לאדם נוסחאות משיעורי המתמטיקה בראש, אולי צריך להשתמש בנוסחת ה"עצרת" ואולי בנוסחת ה"חזקה" ואולי בשילוב של כמה נוסחאות ביחד - נכון?! אבל אם נשאל ילד בבית הספר שעוד לא למד את כל הנוסחאות האלו את השאלה הזאת, התשובה שלו תהיה די מהירה. ביום האחד לפני אחרון הצמח כיסה חצי משטח השדה. ולמה?

כי אם בכל יום הוא מכסה כפול מאשר ביום הקודם, אז אם ביום האחרון כל השטח מלא, אז ביום אחד קודם לכן רק חצי ממנו היה מלא. תשובה פשוטה, לא?

העניין הוא, שככל שהאדם ששואלים אותו את השאלה הזאת הוא "מלומד" יותר, כך בד"כ הוא מסתבך יותר עם השאלה הזאת. ולמה?

כי האדם חושב בצורה מקובעת, הוא בטוח שהשאלה מסובכת, הוא בטוח שהפיתרון טמון באיזו נוסחה מורכבת, ואז כמובן הוא לא רואה את התשובה הפשוטה ביותר. וזה מה שנקרא קיבעון מחשבתי שמונע מהאדם לא רק לחשוב מחוץ לקופסא, אלא אפילו מונע ממנו לראות את הפתרון שעומד מול עיניו.

הדבר דומה לאדם שעומד מול הר גדול, והסיבה שהוא אינו רואה אותו, היא מחמת שעל עיניו של האדם מונח מטבע קטן. כמו שמספרים על אותו אדם שהסתכל מבעד למשקפת ולא ראה כלום מחמת ששכח להסיר את המכסה של המשקפת. העולם הגדול קיים בחוץ, אבל האדם לא מאפשר לעצמו לראות אותו.

אומר הפיתגם: שבשתא כיון דעל על = שיבוש / טעות, כיוון שהוא נכנס, הוא כבר נכנס וקשה יותר להוציא אותו. לדוגמה, הרבה יותר קל ללמוד כיצד לקרוא מילה מסוימת בשפה אחרת אם אתה לא מכיר את המילה הזאת, מאשר אם אתה כבר מכיר את המילה הזאת, אבל קורא אותה בצורה משובשת, שאז קשה לך יותר לשנות את ההרגל שלך.

נמצא אם כן, כי הקיבעון המחשבתי של האדם והנחות היסוד המוטעות שלו, הן אלו שמונעות ממנו לראות את הפתרונות הפשוטים. אדם לדוגמה שנולד דור רביעי בשבי, הנחת העבודה שלו אומרת שהוא צריך להיות בשבי. והנחת העבודה הזאת מונעת ממנו לנסות לצאת מהשבי, בגלל הקיבעון המחשבתי שלו, שהוא לא מאמין בעצמו שהוא לא חייב להיות בשבי.

כאשר האדם רגיל לסבול מאיזו בעיה במשך המון זמן וכאשר האדם ניסה המון פעמים לשנות משהו ולא הצליח עד שהוא התייאש, הנחת העבודה שלו היא שהוא צריך לסבול ושאין לו פתרון. ולפעמים הפתרון נמצא ממש מול האף שלו, אבל הוא לא רואה אותו בגלל שהוא לא מחפש אותו!

אילו הוא לא היה מתייאש, הוא היה רואה את הפתרון שהגיע למול האף שלו, אבל בגלל הייאוש שלו, הוא לא רואה את הפתרון גם אם הוא מולו. הדבר דומה לאדם שכל שבוע ממלא לוטו, וכבר רגיל לא לזכות, עד כדי כך שבפעם היחידה שהוא זכה, הוא כבר זרק את הטופס של הלוטו, מאחר שהוא היה בטוח שגם השבוע הוא לא יזכה, אז למה בעצם ללכת לבדוק האם הוא זכה.

ונשאלת השאלה, מהי בעצם תרופת הפלא למחלה הזאת של הקיבעון המחשבתי, וכיצד ניתן לצאת ממנה, ולהיות מסוגל לחשוב בצורה יצירתית בכל פעם מחדש ולמצוא פתרונות פשוטים בכל פעם מחדש? או לכל הפחות לפחות לא לפספס את הפתרונות שעומדים לך אל מול האף?

והתשובה היא כי תכונות האופי של האדם, הן אלו שאחראיות לצורת החשיבה שלו והן אלו שאחראיות לרמת היצירתיות שלו והן אלו שאחראיות לכך שהוא יהיה מסוגל לראות מהר מאוד מה נכון עבורו לעשות, גם אם הוא כבר המון זמן רגיל לעשות אחרת.

אחת מהתכונות שיש להזכיר בהקשר הזה, היא תכונת הנצחנות וחיפוש הכבוד, שהן הגורם העיקרי לכך שהאדם לא מצליח לראות את האמת. נצחנות היא הרצון של האדם לומר את המילה האחרונה, להיות צודק, לנצח. אולי זה נראה רצון טבעי, אבל זהו גם רצון טבעי בהרסנות שלו. הרצון לנצח מונע מהאדם לנצח באמת.

כאשר אדם מנהל משהו עם שיקולי אגו, הדבר הזה מונע ממנו להצליח לנהל את אותו הדבר בצורה נכונה, כי האגו מפריע לאדם להתקדם ולהודות בטעויות ולראות מה כן נכון לו לעשות. הגאווה ורדיפת הכבוד של האדם, מפריעות לאדם להודות בטעויות, מה שכמובן גורם לכך שהוא מפסיד חיים שלמים, בגלל חוסר הרצון שלו להודות בטעות ולעשות משהו טוב יותר.

הנגיעה האישית שיש לאדם בהשלכות של מה יקרה אם הוא יגלה שהוא טעה, הנגיעה הזאת היא אותה מטבע קטנה שחוצצת בפני האדם ומסתירה ממנו את ההר הגדול שעומד מולו. כי באמת האושר זמין עבור האדם ממש אל מול עיניו ובצורה מאוד פשוטה, אבל הקיבעון המחשבתי, הרגלי החשיבה של האדם וחוסר הרצון שלו להודות בטעויות, הם אלו שמונעים ממנו להיות מאושר.

נדמיין לעצמנו אדם שעובר סבל רב כדי להשיג מטרה כלשהי ולבסוף מתברר שהמטרה בכלל היתה מוטעית, איך הוא ירגיש? אז מה עושה האדם, מצדיק את המטרה. ומי סובל? רק הוא כמובן! כמה אנשים מתחילים ללמוד / לעבוד במקצוע מסוים ומגלים שהם לא אוהבים את המקצוע הזה ואת התחום הזה, אבל הם נשארים בו כדי לא לצאת טיפשים? אבל באמת ברגע שאדם מפחד לצאת טיפש, הרי שאז הוא באמת טיפש!

כי החכם לא אכפת לו מה יגידו עליו, וברגע שהוא קולט שהוא לא בכיוון הנכון, לא משנה אם עברו עליו חיים שלמים בטעות, אף על פי כן בגלל שהוא אוהב את עצמו, אז בו ברגע שהוא קולט שהוא בטעות, מיד באותו הרגע הוא עובר לדרך הנכונה וגם אם כרוך בזה לוותר על אגו דמיוני, וגם אם כרוך בזה לזרוק את הכל לפח ולהתחיל מחדש לגמרי.

אך כאשר יש לאדם אגו, הוא אומר לעצמו, וכי לריק עבדתי? וכי כל ההשקעה שהשקעתי עד עכשיו תרד לטמיון?

ז"א שהוא לא חי את הרגע הזה בלבד, אלא הוא חי בזמן עבר. הוא עושה כרגע פעולה רק בגלל שהוא כבר התחיל לעשות אותה בעבר. ואז כמובן הוא מפסיד את ההווה. כי מי שחי את העבר או את העתיד, מפסיד את ההווה ואינו חי לעולם.

אחת מהדרכים "הטובות" ביותר להפסיד כסף, היא להתאהב במה שאתה עושה במקום בתכלית של מה שאתה עושה. לדוגמה האדם משקיע את כספו / זמנו ומרצו בפרויקט כלשהו ופתאום מגלה שהפרויקט הזה מיותר. החכם שמסתכל תמיד רק אל התכלית, בו ברגע שהוא קולט שהוא לא בכיוון, מיד הוא יתקן את דרכו. הפחות חכם, בגלל שהוא שכח מהי התכלית ומהו רק האמצעי ולא המטרה, הוא ימשיך באותו הפרויקט למרות והסוף ידוע מראש!

כאשר האדם שם אל מול עיניו כל הזמן את התכלית של מעשיו, על ידי זה הוא מוותר על האגו ובורח מהכבוד. ואז הוא זוכה להיות המנצח האמיתי, שזוכה בכבוד האמיתי. כי מי שבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו אבל מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו.

ז"א מי שלא רוצה לנצח אלא רוצה רק את האמת, הוא זה שזוכה לכבוד האמיתי ולנצח באמת, אבל כאשר האדם יש לו טיפשות וגאווה, על ידי זה הוא נשאר בעולם הדמיון ומנצח רק את עצמו ומפסיד את תכליתו.

נקודה אחרונה שנזכיר בעניין הזה היא, שכדי לצאת מקיבעון מחשבתי צריך האדם להתרגל לעשות התחלה חדשה כל הזמן.

ככל שהאדם רגיל לחיות את הרגע הזה בלבד ולעשות כל הזמן התחלות חדשות, כך הוא לא מפספס שום הצלחה, כי הוא שומר על עירנות מתמדת לא לפספס שום הזדמנות של הצלחה.

וככל שהאדם רגיל לעשות כל הזמן התחלות חדשות, כך הוא מסוגל לשנות הרגלים בצורה מאוד מהירה, כי להרגל אין שום משמעות והוא אינו יוצר קיבעון מחשבתי, מאחר שהאדם כל הזמן מתחיל מחדש ועושה התחלה חדשה. בהצלחה.

---

ציטוטים: רבי נחמן מברסלב

קל יותר להראות את האמת לאנשים צעירים מאשר לזקנים ברוחם

דַּרְכּוֹ הָיָה שֶׁלּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל לְקָרֵב זְקֵנִים רַק בְּנֵי הַנְּעוּרִים

אסור להיות זקן! רק צעיר ברוחך!

גַּם אֵין טוֹב לִהְיוֹת זָקֵן. הֵן חָסִיד זָקֵן, וְהֵן צַדִּיק זָקֵן, זָקֵן אֵין טוֹב! כִּי צָרִיךְ רַק לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל בְּכָל עֵת מֵחָדָש

קל יותר להשתנות כאשר אתה צעיר ברוחך

וְזֶה הוּא הַחִלּוּק שֶׁבֵּין עוּל יָמִים לְזָקֵן, כִּי מִי שֶׁעֲדַיִן בְּבַחֲרוּתוֹ וַעֲדַיִן לא הִזְקִין בַּחֲטָאָיו, אֶפְשָׁר לוֹ יוֹתֵר לָשׁוּב מֵהַזָּקֵן

מטבע קטן מסתיר הר גדול

וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה, אֵיךְ יוּכַל דָּבָר קָטָן כָּזֶה לְהַפְסִיק וְלַחֲצץ בִּפְנֵי דָּבָר גָּדוֹל כָּזֶה, שֶׁגָּדוֹל כַּמָּה אֲלָפִים פְּעָמִים... אַךְ הוּא כַּמָּשָׁל הַמּוּבָא, כְּמוֹ מַטְבֵּעַ קְטַנָּה אִם תַּחֲזִיק אוֹתָהּ נֶגֶד עֵינֶיךָ, יִמְנַע מִלִּרְאוֹת הַר גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁהָהָר גָּדוֹל אֲלָפִים פְּעָמִים כְּמוֹ הַמַּטְבֵּעַ הַקְּטַנָּה אַךְ מֵחֲמַת שֶׁהַמַּטְבֵּעַ עוֹמֶדֶת נֶגֶד עֵינָיו, עַל כֵּן חוֹצֶצֶת בִּפְנֵי רְאִיַּת הָעֵינַיִם, עַד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה הַדָּבָר הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ כַּמָּה פְּעָמִים... אֲבָל אִם יְסַלֵּק הַמַּפְסִיק הַקָּטָן מִנֶּגֶד עֵינָיו... אֲבָל בְּקַל יוּכַל לְסַלֵּק הַמַּטְבֵּעַ מִנֶּגֶד עֵינָיו, וְתֵכֶף יִרְאֶה הָהָר הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ