רגע מקודש - התעוררות חדשה / ג'ולי רדסטון
תרגום: גלית שחם
תודעה חדשה של זמן, מרחב ומציאות מתהווה, נתמכת בהבנה כי כל רגע הוא חי, עם משמעות מקודשת הנשענת רק על הדרך שבה אנו מתקשרים עם משמעות זו.
פועל יוצא של הבנה זו הוא כי אין דבר כזה "חיים פשוטים".
אם החיים נראים רגילים, זה רק מפני שאנו מופרדים מן השורשים המקודשים העמוקים שלנו, שהרי לא הגודל ולא החשיבות החיצונית של הפעולות שאנו עושים מגדירות את משמעותם, אלא איכות ההרגשה שאנו מביאים לכל תנועה בזמן שאנו עושים אפילו את הדברים הפשוטים ביותר, שממלאים את הרגע בתחושה של קדושה.
כל כך הרבה דברים יכולים להיראות לנו רגילים ויומיומיים - טקסי הבוקר שלנו, משימות חוזרות ונשנות שאנו עושים בעבודה, בדרכים שאנו שומרים על הסדר בבית שלנו או בחיינו, את הצורך להכין ולקנות מזון, הצורך לישון.
מה יכול להיות רגיל יותר מזה?
עם זאת, בשלב מסוים, העצמי מתחיל להרגיש שמערכת היחסים הדומיננטית היא לא עם הנסיבות החיצוניות של החיים, אלא עם הפנימיות. שם הצמיחה, הלמידה, ושקריות היופי.
כדי לגלות את הנסיבות הפנימיות עלינו ללכת עמוק יותר לתוך תחושת התגובה הייחודית שלנו לחיים, ותגובה זו חייבת להיות הולדה, לא של הניסיון להיות משקיף על החיים, אלא על ידי השתתפות בחיים של "אני" המכיל את זהותו של אלוהים.
כדי להיות בעל זהות "באלוהים" יש לדעת שמעבר להיגיון והתחושה כי "אני" שאנו חווים, כבר נוצר.
כי באנו מאלוהים ואנו מכילים "הטבעה" אלוהית בתוכנו.
אנו חומר כרומוזומלי המתוח יחד כסריג יפה של דיוק גנטי.
כאשר מתחוור לנו כי "אני" נוצר, יכולה להגרם אנחה גדולה של הקלה וגם של שמחה כי עם היצירה מגיעה מטרה ומשמעות, ועם המטרה מגיעה ההבנה כי עבור מי שאנחנו, מה שאנחנו, יש תפקיד חשוב במארג החיים האוניברסלי.
לתחושת משמעות שקשורה למטרה אין שום קשר עם האגו. אדרבה, זה נולד מתוך תחושה של פליאה, הכרת תודה, ומסירות - פליאה על כך שהמטרה הגבוהה קיימת עבורנו באמת, ומסירות כפי שבאה לידי ביטוי בצורך למצוא ולהגשים את המטרה.
התחושה של האגו למען מטרה שונה לגמרי.
זה נבנה מתוך מיזוג של חשיבה והרגשה היוצרות תחושה של שאפתנות וצורך, לעתים קרובות על מנת לטפל או להסתיר חלקים "לא מהודקים" של העצמי.
בניגוד לכך, להיות בעל מטרה ביצירת האל - זה פתוח כמו השמים.
המודעות הזו השייכת לנשמה יכולה ליצור יראה וענווה. זה יכול ליצור תחושת הוד לזה אשר יצר את המטרות שלו המאחדות את הפרט עם כל האחרים ביקום הרוחני כולו.
זוהי הנשמה שלנו אומרת 'כן' כדי להיות מעורבת עם החיים האוניברסלים ועם ההיבטים המהותיים של הבריאה שלנו.
אז אנחנו מתחילים לבחון את החיים בדרך חדשה. בדרך פתוחה, מצפים לניסים, מרגישים פליאה.
ואז, יש אפשרות של תחושת מטרה שיכולה להעביר הלאה את כל מה שאנו עושים, מן הקטן ביותר ועד הפעולה הגדולה ביותר, ובכלל זה גם דברים שעלולים להיראות לא מעניינים, מכיוון שגם אלו יכולים להיות רוויי משמעות כאשר הם נוכחים בחיים מקודשים.
גם המשימה הקטנה ביותר שנעשתה לרגע, יכולה להעביר לנו תחושה של נצח ושל שמחה עמוקה מהנשמה שלנו.
ההתחייבות עם המציאות הקדושה נוצרת ע"י הנשמה שלנו שאמרה "כן".
כאשר אנו אומרים "כן" עם ה"אני" שלנו, "כן" על מערכת היחסים שלנו עם אלוהים, זו הופכת להיות הסיבה הבסיסית ליצירת קיום בצורה של אמנה.
זו האמנה שנעשית עם כל הנשמות והיא מושתתת על הבטחה - כי בתמורה למתנה של קיימות ושל אפשרויות בחירה של התרחבות לתוך היקום הרוחני, אנחנו נותנים בתמורה את לבנו, האהבה שלנו, הנחישות שלנו להיות כפי שאנו אמורים להיות.
אלו 'נישואים' המאפשרים לנו להיות יותר ממה שאי פעם חלמנו להיות.
אנחנו הופכים, למעשה, לאדם קדוש המגולם בתוך מציאות הפיזית אך מונהג בידי חיים אלוהיים.
עם הנדר הזה מגיעה המתנה של תפישת עולם מקודשת, ושל ההתעוררות האמת שעומדת בלב של הבריאה.
אמת זה תלויה בהעמקת ההבנה של מי שאנחנו, ושל מי הוא אלוהים.
יש, כמובן, את האפשרות של דחיית ההסדר הזה, של בחירה ללכת בדרך נפרדת שלנו בלי אלוהים ובלי הכרה מטרה נעלה.
רבים עברו תקופות חיים של הליכה בדרך זו לכיוון פעילות מעורבת אגו, כוח, זוהר, ושבחים על ידי אחרים.
נתיבים אלה הובילו אותנו לתוך אשליה ולא לתוך קדושה.
הם הזניקו אותנו על רכבת הרים של עליות וירידות, שהוגדרו על ידי זרימה של האירועים החיצוניים אשר לא היתה לנו עליהם שליטה, ואשר הפכו לדבר היחיד שאנו יכולים לראות ולחוש.
הזרימה הפנימית נעשתה חבויה יותר ויותר מאיתנו.
בסופו של דבר, לא משנה מה השבילים שאנו בוחרים, לבסוף מתגלה שכל משמעות שאנו נותנים לעצמנו, שכל מציאות שאנו יוצרים, או המטרות ששמנו לעצמנו, הרבה פחות עשירים או שמחים מהמציאות שיכלה להיות לנו בשיתוף עם האלוהים.
ברגע שאנו הופכים מודעים למציאות זו, אין חלק מהחיים שאינו משמעותי.
יש רק רגע אחרי רגע אחרי רגע, ללמוד יותר על עצמנו ועל מקומנו באינסופיות החיים של היקום הרוחני.
זהו ריקוד שאנו עושים כבני אדם, ואנו גם הרקדנים וגם המוסיקה, מביאים את האני האלוהי שלנו לתחום האנושי, נושמים את עצמנו אל הקיום המגולם בנו.
* www.newac.co.il/articles/419-רגע-מקודש
תרגום: גלית שחם
תודעה חדשה של זמן, מרחב ומציאות מתהווה, נתמכת בהבנה כי כל רגע הוא חי, עם משמעות מקודשת הנשענת רק על הדרך שבה אנו מתקשרים עם משמעות זו.
פועל יוצא של הבנה זו הוא כי אין דבר כזה "חיים פשוטים".
אם החיים נראים רגילים, זה רק מפני שאנו מופרדים מן השורשים המקודשים העמוקים שלנו, שהרי לא הגודל ולא החשיבות החיצונית של הפעולות שאנו עושים מגדירות את משמעותם, אלא איכות ההרגשה שאנו מביאים לכל תנועה בזמן שאנו עושים אפילו את הדברים הפשוטים ביותר, שממלאים את הרגע בתחושה של קדושה.
כל כך הרבה דברים יכולים להיראות לנו רגילים ויומיומיים - טקסי הבוקר שלנו, משימות חוזרות ונשנות שאנו עושים בעבודה, בדרכים שאנו שומרים על הסדר בבית שלנו או בחיינו, את הצורך להכין ולקנות מזון, הצורך לישון.
מה יכול להיות רגיל יותר מזה?
עם זאת, בשלב מסוים, העצמי מתחיל להרגיש שמערכת היחסים הדומיננטית היא לא עם הנסיבות החיצוניות של החיים, אלא עם הפנימיות. שם הצמיחה, הלמידה, ושקריות היופי.
כדי לגלות את הנסיבות הפנימיות עלינו ללכת עמוק יותר לתוך תחושת התגובה הייחודית שלנו לחיים, ותגובה זו חייבת להיות הולדה, לא של הניסיון להיות משקיף על החיים, אלא על ידי השתתפות בחיים של "אני" המכיל את זהותו של אלוהים.
כדי להיות בעל זהות "באלוהים" יש לדעת שמעבר להיגיון והתחושה כי "אני" שאנו חווים, כבר נוצר.
כי באנו מאלוהים ואנו מכילים "הטבעה" אלוהית בתוכנו.
אנו חומר כרומוזומלי המתוח יחד כסריג יפה של דיוק גנטי.
כאשר מתחוור לנו כי "אני" נוצר, יכולה להגרם אנחה גדולה של הקלה וגם של שמחה כי עם היצירה מגיעה מטרה ומשמעות, ועם המטרה מגיעה ההבנה כי עבור מי שאנחנו, מה שאנחנו, יש תפקיד חשוב במארג החיים האוניברסלי.
לתחושת משמעות שקשורה למטרה אין שום קשר עם האגו. אדרבה, זה נולד מתוך תחושה של פליאה, הכרת תודה, ומסירות - פליאה על כך שהמטרה הגבוהה קיימת עבורנו באמת, ומסירות כפי שבאה לידי ביטוי בצורך למצוא ולהגשים את המטרה.
התחושה של האגו למען מטרה שונה לגמרי.
זה נבנה מתוך מיזוג של חשיבה והרגשה היוצרות תחושה של שאפתנות וצורך, לעתים קרובות על מנת לטפל או להסתיר חלקים "לא מהודקים" של העצמי.
בניגוד לכך, להיות בעל מטרה ביצירת האל - זה פתוח כמו השמים.
המודעות הזו השייכת לנשמה יכולה ליצור יראה וענווה. זה יכול ליצור תחושת הוד לזה אשר יצר את המטרות שלו המאחדות את הפרט עם כל האחרים ביקום הרוחני כולו.
זוהי הנשמה שלנו אומרת 'כן' כדי להיות מעורבת עם החיים האוניברסלים ועם ההיבטים המהותיים של הבריאה שלנו.
אז אנחנו מתחילים לבחון את החיים בדרך חדשה. בדרך פתוחה, מצפים לניסים, מרגישים פליאה.
ואז, יש אפשרות של תחושת מטרה שיכולה להעביר הלאה את כל מה שאנו עושים, מן הקטן ביותר ועד הפעולה הגדולה ביותר, ובכלל זה גם דברים שעלולים להיראות לא מעניינים, מכיוון שגם אלו יכולים להיות רוויי משמעות כאשר הם נוכחים בחיים מקודשים.
גם המשימה הקטנה ביותר שנעשתה לרגע, יכולה להעביר לנו תחושה של נצח ושל שמחה עמוקה מהנשמה שלנו.
ההתחייבות עם המציאות הקדושה נוצרת ע"י הנשמה שלנו שאמרה "כן".
כאשר אנו אומרים "כן" עם ה"אני" שלנו, "כן" על מערכת היחסים שלנו עם אלוהים, זו הופכת להיות הסיבה הבסיסית ליצירת קיום בצורה של אמנה.
זו האמנה שנעשית עם כל הנשמות והיא מושתתת על הבטחה - כי בתמורה למתנה של קיימות ושל אפשרויות בחירה של התרחבות לתוך היקום הרוחני, אנחנו נותנים בתמורה את לבנו, האהבה שלנו, הנחישות שלנו להיות כפי שאנו אמורים להיות.
אלו 'נישואים' המאפשרים לנו להיות יותר ממה שאי פעם חלמנו להיות.
אנחנו הופכים, למעשה, לאדם קדוש המגולם בתוך מציאות הפיזית אך מונהג בידי חיים אלוהיים.
עם הנדר הזה מגיעה המתנה של תפישת עולם מקודשת, ושל ההתעוררות האמת שעומדת בלב של הבריאה.
אמת זה תלויה בהעמקת ההבנה של מי שאנחנו, ושל מי הוא אלוהים.
יש, כמובן, את האפשרות של דחיית ההסדר הזה, של בחירה ללכת בדרך נפרדת שלנו בלי אלוהים ובלי הכרה מטרה נעלה.
רבים עברו תקופות חיים של הליכה בדרך זו לכיוון פעילות מעורבת אגו, כוח, זוהר, ושבחים על ידי אחרים.
נתיבים אלה הובילו אותנו לתוך אשליה ולא לתוך קדושה.
הם הזניקו אותנו על רכבת הרים של עליות וירידות, שהוגדרו על ידי זרימה של האירועים החיצוניים אשר לא היתה לנו עליהם שליטה, ואשר הפכו לדבר היחיד שאנו יכולים לראות ולחוש.
הזרימה הפנימית נעשתה חבויה יותר ויותר מאיתנו.
בסופו של דבר, לא משנה מה השבילים שאנו בוחרים, לבסוף מתגלה שכל משמעות שאנו נותנים לעצמנו, שכל מציאות שאנו יוצרים, או המטרות ששמנו לעצמנו, הרבה פחות עשירים או שמחים מהמציאות שיכלה להיות לנו בשיתוף עם האלוהים.
ברגע שאנו הופכים מודעים למציאות זו, אין חלק מהחיים שאינו משמעותי.
יש רק רגע אחרי רגע אחרי רגע, ללמוד יותר על עצמנו ועל מקומנו באינסופיות החיים של היקום הרוחני.
זהו ריקוד שאנו עושים כבני אדם, ואנו גם הרקדנים וגם המוסיקה, מביאים את האני האלוהי שלנו לתחום האנושי, נושמים את עצמנו אל הקיום המגולם בנו.
* www.newac.co.il/articles/419-רגע-מקודש
גולי כהן
050-3331-331