* התאבדות - הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 2.
אם זה כך, אם אפילו הכאב האינסופי שלך הוא מסוג הכאבים שלבסוף עוברים, אז ההחלטה שלך להתאבד היא טעות איומה. יכול להיות שאתה, בעצם, פראייר, אפילו מלך הפראיירים, פראייר של המוות שמרמה אותך. בא נחשוב רגע, מה היה קורה אילו היית יכול להסתכל, אחרי מותך, על החלטתך למות? נניח שכבר התאבדת ואתה מסתכל מן המרחק על ההחלטה שלך למות, וגם על האפשרות שהייתה יכולה להיות מאחורי הפינה אילו היית ממשיך לחיות. מה היית רואה? יתכן מאוד שפתאום היית מבין עד כמה היית פתי, שפשוט נפלת קורבן לרמאות איומה. למלכודת שהמוות טמן לך. בקיצור, התאבדת לחינם! אילו באמת היית יכול להסתכל כך על הדברים אחורנית, היית אומר: הרי הייתי יכול לסבול רק עוד קצת ואז היה מגיע האור בקצה המנהרה. ובשביל זה התאבדתי?!
בן כמה אתה, רון?
בהנחה שהמתאבד אינו זקן החולה במחלה סופנית, ההצבעה על גילו היא דרך פשוטה לשים את סבלו בפרופורציה המתאימה. נבחר במקרה הקיצוני של צעיר בשנות העשרים.
ובגיל הזה אתה רוצה להרוג את עצמך, וגם את רון בן השלושים, ובן הארבעים ובן החמישים, את רון שיהיה פעם אבא וסבא - באיזו זכות אתה מחליט בשביל אותו רון בוגר יותר, חזק יותר, שאתה יכול להיות ואתה לא נותן לו צ'אנס?
כאן, ועוד יותר בהמשך, נותן המציל ביטוי כן לרגשות הכעס וחוסר - האונים שלו מול האיוולת שהוא רואה במעשה ההתאבדות. אין לחשוש מביטוי רגשות כעס בשלב זה. המציל כבר הוכיח את כנות דאגתו ואת יכולתו לראות את הסיטואציה מנקודת ראותו של המתאבד. כשכעס מבוטא בהקשר כזה, יכול המתאבד לחוש שהוא בא מתוך דאגה ואהבה.
למלכודת הזאת של המוות, שלא נותן לראות את התקווה שמעבר לפינה, נפלו הרבה אנשים ומאוד יכול להיות שזה בדיוק מה שקורה לך עכשיו. הרבה מהאנשים שאתה רואה סביבך בחיי היומיום עברו פעם משבר אובדני והתגברו עליו. נכון, רובם שומרים את זה בסוד, אבל אני יכול גם לספר לך על עשרות אנשים מפורסמים, ששמעת עליהם, שניסו להתאבד כשהיו צעירים אך במקרה נשארו בחיים וגילו שהיה להם מזל ענק, משום שמהר מאוד התברר להם גודל הרמאות של המוות שהם היו עלולים ליפול לתוכה.
לידיעתך, כל זה קרה. אני לא סתם מספר לך סיפורים. כמה מהאנשים האלה עשו את המאמץ המקסימלי לשים קץ לחייהם, אם ביריות ואם בקפיצה מבניין גבוה, ולא חשבו שיש סיכוי שהם יצאו חיים מזה. רצה הגורל וניסיונם זה לא יצא אל הפועל, וכעבור זמן מה הם גילו שהדבר שבגללו הם רצו להתאבד היה טעות איומה. אתה תוכל לדבר עם אנשים כאלה וחלק מהדוגמאות אתה מכיר או לפחות שמעת את שמותיהם: דודו טופז, ירדנה ארזי, ארתור רובינשטיין, בובר, ויטגנשטיין, הרצל ורבים אחרים. הסבל שלהם בוודאי לא היה פחות משלך. הם החזיקו מעמד ויצאו מהמשבר חזקים יותר.
כאן אנו מנסים להתמודד עם החשש שעצם ניסיון ההתאבדות, בעיקר אם נעשה בציבור, כבר החריף את תחושת הבושה של המתאבד, שבמקרים רבים הייתה בין הגורמים לניסיון האובדני. את הבושה הזאת אפשר וצריך לתקוף חזיתית.
ולומר לך בגילוי לב, רון, גם אני עברתי פעם משבר אובדני. ולכן, כשאני מדבר אליך, אתה יכול להאמין לי שאני אתך. הייתי במצב שבו שקלתי ברצינות אפשרות של התאבדות, ויתכן מאוד שאם לא הייתי מקבל באותה שעה גורלית את הושטת היד שהיה לי המזל לקבל אז, לא הייתי כאן לדבר אתך. וכשאני מסתכל אחורנית אל אותו היום הקשה, וחושב שהייתי יכול לשים קץ לחיי במצב ההוא, תוקפת אותי צמרמורת איומה, תחושה של אסון בל ישוער, שדבר כל כך נוראי היה יכול לקרות לי, שממנו אין עוד חזרה.
זוהי, כמובן, אמירה טעונה מאוד, וכל מציל ישקול אם הוא יכול להשתמש בה. במקרה שלנו, אין המדובר בהעמדת פנים אלא בנכונות לחלוק עם האדם בסכנה משהו מאוד אישי מתקופת גיל ההתבגרות שלנו. היתרון שבחשיפה אישית מעין זו הוא בכך שהיא מאפשרת למציל להתמקם, בבוא העת, הכי קרוב למתאבד, ובו בזמן בעמדה המביאה בעוצמה את השיקול שכנגד.
תוך זמן לא רב מאותו משבר, התחלתי להסתכל על מה שקרה וראיתי כמה שהרצון שלי למות היה מטופש. מה אתה חושב, האם נשארתי מאז באותה אומללות? לא ולא! מצאתי את הדרך ליהנות מהחיים, הם נעשו כדאיים והם כדאיים גם היום. והיום, כשאני מעלה בדעתי שהייתי יכול למנוע מעצמי את כל החיים שהיו לי מאז אילו הייתי מתאבד באותו יום, אני מרגיש איזה פספוס נורא ואיום זה היה יכול להיות, לאבד ולהפסיד את היכולת של החיים האלה שהיו לי מאז ועד היום.
עכשיו, רון, אני רוצה לדבר אתך על משהו שבודאי אף אחד לא רוצה לשמוע כשהוא נמצא במצב קיצוני כמו שלך. אני מתכוון למה שיקרה כתוצאה מההתאבדות שלך לאנשים אחרים שעבורם אתה חשוב: המשפחה, ההורים, אם יש לך, אחים, אם יש לך, ילדים, אם יש לך, חברים, אנשים שהם אהובים עליך - כל האנשים האלה שאתה יקר להם. משבר או לא משבר, בושה או לא בושה, כישלון, ביזיון - כל זה לא משנה להם. הם אוהבים אותך ועבורם ההתאבדות שלך היא רק התחלה של זוועה שאי - אפשר לתאר. יש לך אבא ואמא? אנחנו יודעים הרבה על השכול: הורים לעולם לא מתגברים על מות בנם או בתם. וזה הרבה יותר נורא כשאבדן הבן או הבת בא מהתאבדות. לאדם שכול, כל החיים הם סבל בלתי פוסק עד המוות. "מי ייתן מותי אני תחתיך, " בוודאי שמעת את המשפט הזה, ואתה יודע שאת המילים האיומות האלה יאמרו גם הוריך, ובמלוא הכוונה, אם חס וחלילה תעשה את הטעות הזאת.
בקטע זה ובבאים אחריו אנחנו מנסים לפרוץ אל המנהרה האטומה בה מצוי המתאבד. כמו המטפל הקונוונציונאלי בסיטואציה הטיפולית הרגילה, המנסה לעמת את המטופל עם תכנים שאותם הוא מנסה להדחיק או להכחיש, אנו משתמשים כאן בזכות ההקשבה שקנינו בחלק הראשון של המסר כדי להביא בעוצמה מקסימלית תכנים הנוגדים את העמדה האובדנית.
אבל לא רק הורים. גם אחים ואחיות, בני זוג, ובעיקר ילדים, ההתאבדות של אדם קרוב מרסקת אותם. אנחנו יודעים הרבה גם על ילדיהם של אנשי ציבור מפורסמים שהתאבדו כדי להימנע מביזיון ציבורי או ממאסר. הילדים שלהם אומרים עד היום: למה הוא עשה לי את זה? הוא דפק לי את כל החיים! ביזיון או לא ביזיון - אהבתי אותו. רציתי אבא חי!
יתכן שישנם אנשים קרובים שאתה כועס עליהם ושאתה מרגיש שמגיע להם העונש להיות שכולים ולאבד אותך. אבל האם באמת מגיע להם העונש הזה? האם מגיע לאיזשהו אדם בעולם העונש לחיות כל דקה ודקה וכל יום, כל שבוע וכל חודש וכל שנה, עם ההרגשה הזאת של השכול? זה הרבה יותר גרוע ממאסר עולם! זהו העונש הכי חמור שקיים בעולם, ואתה נהפך לתליין של האנשים האלה הקרובים לך שיישארו אחריך. גם אם אתה אדם נקמן שלא יודע לסלוח, אילו היית יכול לבקר אצלם אחרי מותך היית מרגיש שאפילו חודש אחד של חיים כאלה זה עונש אכזרי מאין כמותו.
שלא לדבר על החפים מפשע. הרי בוודאי ישנם בני אדם שאתה יקר להם והם לא עשו לך כל רע. אם יש לך ילדים, אחים, קרובים אחרים, אהובים, אנשים שאוהבים אותך והם לא מאלה שאתה צריך להעניש, אתה מרעיל גם את חייהם. תאמין לי, אילו יכולתי הייתי מביא אותם לכאן, שידברו אתך, שיבכו אליך. יש לך ילדים? אחים קטנים? חברה? יכול להיות שהם לא ידעו לומר לך עד היום עד כמה הם אוהבים אותך ולכן אתה לא יודע עד כמה אתה יקר להם, מעבר לחיכוכים היומיומיים. זו זכותם לדבר אליך בשעה הזאת, אבל אתה לא נותן להם את הזכות הזאת. לכן, אני מדבר פה בשמם כי הם לא כאן. אני מרשה לעצמי לבקש ממך - לא, לדרוש ממך: לחשוב עליהם עכשיו.
קיימת דעה בין אנשי המקצוע לפיה אין להזכיר את סבלם הצפוי של קרובי המתאבד, במיוחד של הוריו, שמא זו בדיוק כוונתו במעשה ההתאבדות. ובכן, ראשית, עדיף לדעתנו שהתוכן התוקפני ייעשה גלוי מאשר להשאירו בשולי התודעה: בצורתו הגלויה, התוכן התוקפני מצוי בוודאי במצב שבו ניתן לבקר אותו בצורה יעילה יותר. שנית, בשיח הגלוי אנו מעמתים את המתאבד עם קיומם של אנשים קרובים אחרים עליהם הוא מביא את האסון. אם הוא רוצה, למשל, להעניש את אביו, מה בדבר אמו? ואם הוא רוצה לפגוע בשני הוריו, מה עם אחותו הקטנה, חברתו, ילדיו? קשה להעלות על הדעת אדם כה מלא זעם עד שנקמנותו מכוונת נגד כולם, שלא איכפת לו אפילו מנפש קרובה אחת. מכתביהם של המתאבדים מספקים עדות משכנעת ביותר לאכפתיות של המתאבד לאנשים קרובים לו.
אתה בוודאי יודע מה עושים הוריו של חייל שנהרג במלחמה: הם שואלים שוב ושוב, ללא סוף, את החברים של בנם: מה קרה באותם הרגעים? מה הוא אמר? האם הוא סבל? האם היה לו סיכוי? וכך יעשו ההורים והקרובים שלך אתי: שוב ושוב הם ישאלו אותי מה אמרת, איך הרגשת, מה סבלת, מה עשית. וכל תשובותיי לא יספקו אותם. אני רוצה לבקש שתחשוב שהם ניצבים עכשיו מאחוריי, שואלים, מבקשים ומתחננים על חייך ועל חייהם. ואני עומד כאן ביניכם כצד שלישי, בינך לבין אלה שאוהבים אותך ושאתה הולך להרוס את חייהם, ואני לא יכול להסתיר ממך את מה שאני מרגיש, וזה שהתאבדות היא, בשורה התחתונה, מעשה אכזרי מאין כמוהו.
ואם אתה בעצמך שכלת פעם אדם יקר - על אחת כמה וכמה. אתה מכיר את הכאב הזה, ואם זה כך, המעשה שלך רק ימשיך וירחיב את שרשרת השכול ויצור מאחריך קללה שתגרור אחריך עוד אנשים למעגל השכול והאובדנות. נתת לעצמך דין וחשבון כמה מהאנשים שאתה אוהב, כשיהיו בעתיד במשבר, יעשו בדיוק כמוך? אני לא מדבר סתם, יש עדויות לכך שילדים שהוריהם או קרוביהם התאבדו, נעשים מועדים יותר להתאבדות בבגרותם. זאת הירושה שאתה רוצה להשאיר אחריך?
אני גם חושב שבכוונת ההתאבדות שלך כבר גרמת לזעזוע קשה שאולי היה צריך להתרחש. אני לא מבקש ממך לוותר על הצדק ועל הריב שיש לך עם מי שהביא אותך למצב הזה. אנשים ראו את מה שרצית לעשות ולא יהיה להם קל לשכוח את זה. מהבחינה הזאת, בזעזוע הקשה הזה שזעזעת את המערכת, אולי תרמת דבר חשוב מאוד, שבזכותו אנשים אחרים בעתיד לא יעברו את מה שאתה עברת.
המדובר, כמובן, במקרה של ניסיון אובדני שנעשה בפומבי, ואנו מנסים להפיק מפומביותו תועלת בדיעבד. אם המדובר במתאבד שנתפס ע"י המציל ביחידות, ייתכן שהוא יעדיף שהמציל יצטרף אליו בהסתרת המקרה.
אני חוזר ומבקש ממך לתת לי להשמיע את הקול ואת הדברים האלה לידך ולצדך כאילו מעל לכתף שלך, כששנינו מנסים לדבר כנגד המוות. המוות מנסה לגזול, לרמות, לסדר אותך. המוות מחבל תחבולות. במה הוא משקר לך? בכך שהוא מנסה למנוע ממך לדעת הרבה דברים, להסתיר ממך עדויות, עובדות ומחשבות. הוא מנסה למנוע ממך לחשוב על דברים כמו אלה שאני מנסה לומר לך. המוות מנסה להסתיר ממך את התוצאות האיומות של המעשה שלך לגבי אלו שאתה אוהב, שימשיכו לסבול אחרי שהוא ייקח אותך. המוות מנסה להסתיר ממך את האפשרויות שהחיים בעתיד יכולים להיות הרבה יותר יפים וכדאיים לחיותם. הוא מנסה לסבן אותך, להפוך אותך לפראייר שלו. לכן חשוב כל כך שיהיה לך סנגור. אני מנסה לעמוד לידך נגד המוות, להיות לך בעל ברית שמתחייב להיות לצדך גם אחרי שתצא מהמצב הזה, אחרי שיעבור המשבר הזה, כשתתחיל לחזור לחיים. אעמוד לצדך בעזרה מעשית, בעזרה של תמיכה, בעזרה של לחשוב ביחד ולחפש ביחד. אני מתחייב לנסות להיות ראוי לאמון שנתת בי.
כאן יש חזרה מסכמת של הדברים העיקריים אותם העלה המציל קודם. במקרה האמיתי, אם המתאבד נטל חלק בשיחה, כאן המקום לחזור ולהתייחס לדברים שהוא אמר.
עכשיו, תאפשר לי לומר משהו שאני חושב שצריך להיאמר. אתה נמצא במשבר נוראי, אתה נמצא בתחושה שבאמת כלו כל הקצים. אני רוצה לומר לך שיש גם משהו שיכול להיות טוב במשבר הנוראי הזה. אני מאמין שכשתצא מהמשבר, קרוב לודאי שתהיה אדם חזק יותר, אדם חכם המסוגל להבין את עצמו וגם את האחרים. היית במחוזות שאנשים לא היו, וזה לא דבר קטן. יש בהתנסות הזאת שאתה עובר עכשיו, בביב הזה שאתה נמצא בו, גם אלמנט של כוח, משהו מחשל ומחסן שיכול להביא יותר מאשר סתם הישרדות. אתה זוכר את האנשים המפורסמים שהזכרתי קודם, שניסו כמוך להתאבד אבל יצאו מהמשבר ונעשו לאנשים יוצרים, מובילים ומנהיגים? אתה זוכר את מה שגיליתי לך קודם על עצמי? מי יודע, אולי גם לך יש אפשרות לצאת מהמצב הזה בצורה כזאת שהדברים כבר לא יהיו אותו הדבר. אני חושב ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר משום שאתה עברת דרך הגיהינום ויצאת ממנו. אני יודע שאתה לא יכול לראות את זה עכשיו, אבל אני רוצה לומר לך שהאפשרות הזאת קיימת. החוויה שאתה עובר עכשיו היא חוויה שמזעזעת את האדם ומשנה אותו, ולהרבה אנשים זה היה שינוי שהביא למהפך ולחידוש. לעבור את הזוועה הזאת, זו יכולה להיות חוויה שמשחררת כוחות חיים, אפילו כוחות של יכולת לעזור לאחרים. אחרי חוויה כזאת, כל הצרות הופכות לצרות קטנות יותר, מקבלות פרספקטיבה. לצאת ממשבר, ובמיוחד משבר כזה, זו חוויה שנותנת כוח וחוכמה.
המסר המסיים צריך לבוא, כמובן, בזהירות רבה, רק כאשר המציל מרגיש, מתוך תגובותיו המילוליות והלא - מילוליות של המתאבד, שדבריו אכן השפיעו. אחרת, עליו להמשיך לדבר כל עוד הוא יכול.
אינני אומר שתרגיש את הדברים האלה מייד. זה לא הולך להיות גן של ורדים. אתה יוצא למציאות שהיא עדיין קשה. אבל כבר נגעת בתחתית הבור. נראה לי שהקשה ביותר כבר מאחריך. בשעות הקרובות אשאר אתך, ובימים ובשבועות הקרובים אהיה לרשותך. נתת לי להיות שותף לרגע הקשה ביותר בחייך, וזה מחייב. אני אתך בדרך חזרה.
המסר מסיים בנימה של תקווה אבל בלא הפרחת תקוות בלתי מציאותיות. הבעת המחויבות להמשך הקשר עם המתאבד, כפי שכבר הדגשנו, היא דבר שיש לשקול אותו בכובד ראש. כל מציל יקבל את ההחלטה שבה הוא מאמין כי יהיה מסוגל לעמוד.
ה. סיכום
הטקסט המניא שהצענו כאן הוא, למיטב ידיעתנו, ראשון מסוגו בספרות המקצועית. בזאת חשיבותו ובזאת נעוצות גם חולשותיו. אנו נוטלים על עצמנו את האחריות לפגמיו הסגנוניים כמו גם התוכניים של הטקסט המוצע. הוא מותיר לכל מציל מרחב ניכר לאלתורים ולשינויים המתחייבים מהמקרה האינדיווידואלי. פשטותו של הטקסט עושה אותו לאפקטיבי באופן פוטנציאלי אפילו ברבים מן המקרים בהם שרוי המתאבד במצב נסער או מבולבל ביותר. בשל פשטות זו, מן הסתם, יישמע הטקסט פשטני או אפילו קיטשי לחלק מהקוראים. אנו מאמינים, עם זאת, שהוא לא יישמע כך לאדם שעל הגג.
זאת ועוד: לדעתנו, טקסט מסוג זה עשוי למלא את מטרתו, במקרים רבים, אף בלא תיווכו של המציל. אם מסגרות חינוכיות, קהילתיות, צבאיות ואחרות, יפיצו טקסט מניא בין אנשיהן או אף בציבור הרחב, יגיע הטקסט בסופו של דבר גם אל אנשים העלולים להיקלע ביום מן הימים למשבר אובדני. טקסט פשוט וגלוי - לב, השם על השולחן את התחושות החבויות ביותר ומתמודד עמן בגלוי, יכול, לדעתנו, לפעול פעולה פרופילקטית על הקורא אותו. ידוע שמתאבדים פוטנציאליים מרבים לקרוא חומר על דרכי התאבדות (עדות לכך היא קיומם של אתרים מבוקשים באינטרנט המפרטים דרכים כאלה!). לכן, בעידן זה של חופש דיבור ללא גבולות, חיוני שיהיה גם טקסט נוגד התאבדות בעל נגישות דומה.
כאמור, טקסט זה נוסח כהזמנה לקוראים לתרום מידיעותיהם, מניסיונם וממחשבותיהם ליצירת גרסאות אמינות ומשופרות יותר. אנו יודעים כי בין אנשי המקצוע השונים קיים מאגר עשיר של "תורה שבעל - פה" המבוססת על ניסיונם המעשי. כאלה הם, למשל, מתנדבי ער"ו בארץ או חברי אגודות "השומרוני הטוב" בחו"ל. הגיעה השעה שמאגר ניסיון זה יועלה על הכתב כדי לעמוד לרשות כל מי שיזדקק לו בעתיד.
* התאבדות - הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 4.
אם זה כך, אם אפילו הכאב האינסופי שלך הוא מסוג הכאבים שלבסוף עוברים, אז ההחלטה שלך להתאבד היא טעות איומה. יכול להיות שאתה, בעצם, פראייר, אפילו מלך הפראיירים, פראייר של המוות שמרמה אותך. בא נחשוב רגע, מה היה קורה אילו היית יכול להסתכל, אחרי מותך, על החלטתך למות? נניח שכבר התאבדת ואתה מסתכל מן המרחק על ההחלטה שלך למות, וגם על האפשרות שהייתה יכולה להיות מאחורי הפינה אילו היית ממשיך לחיות. מה היית רואה? יתכן מאוד שפתאום היית מבין עד כמה היית פתי, שפשוט נפלת קורבן לרמאות איומה. למלכודת שהמוות טמן לך. בקיצור, התאבדת לחינם! אילו באמת היית יכול להסתכל כך על הדברים אחורנית, היית אומר: הרי הייתי יכול לסבול רק עוד קצת ואז היה מגיע האור בקצה המנהרה. ובשביל זה התאבדתי?!
בן כמה אתה, רון?
בהנחה שהמתאבד אינו זקן החולה במחלה סופנית, ההצבעה על גילו היא דרך פשוטה לשים את סבלו בפרופורציה המתאימה. נבחר במקרה הקיצוני של צעיר בשנות העשרים.
ובגיל הזה אתה רוצה להרוג את עצמך, וגם את רון בן השלושים, ובן הארבעים ובן החמישים, את רון שיהיה פעם אבא וסבא - באיזו זכות אתה מחליט בשביל אותו רון בוגר יותר, חזק יותר, שאתה יכול להיות ואתה לא נותן לו צ'אנס?
כאן, ועוד יותר בהמשך, נותן המציל ביטוי כן לרגשות הכעס וחוסר - האונים שלו מול האיוולת שהוא רואה במעשה ההתאבדות. אין לחשוש מביטוי רגשות כעס בשלב זה. המציל כבר הוכיח את כנות דאגתו ואת יכולתו לראות את הסיטואציה מנקודת ראותו של המתאבד. כשכעס מבוטא בהקשר כזה, יכול המתאבד לחוש שהוא בא מתוך דאגה ואהבה.
למלכודת הזאת של המוות, שלא נותן לראות את התקווה שמעבר לפינה, נפלו הרבה אנשים ומאוד יכול להיות שזה בדיוק מה שקורה לך עכשיו. הרבה מהאנשים שאתה רואה סביבך בחיי היומיום עברו פעם משבר אובדני והתגברו עליו. נכון, רובם שומרים את זה בסוד, אבל אני יכול גם לספר לך על עשרות אנשים מפורסמים, ששמעת עליהם, שניסו להתאבד כשהיו צעירים אך במקרה נשארו בחיים וגילו שהיה להם מזל ענק, משום שמהר מאוד התברר להם גודל הרמאות של המוות שהם היו עלולים ליפול לתוכה.
לידיעתך, כל זה קרה. אני לא סתם מספר לך סיפורים. כמה מהאנשים האלה עשו את המאמץ המקסימלי לשים קץ לחייהם, אם ביריות ואם בקפיצה מבניין גבוה, ולא חשבו שיש סיכוי שהם יצאו חיים מזה. רצה הגורל וניסיונם זה לא יצא אל הפועל, וכעבור זמן מה הם גילו שהדבר שבגללו הם רצו להתאבד היה טעות איומה. אתה תוכל לדבר עם אנשים כאלה וחלק מהדוגמאות אתה מכיר או לפחות שמעת את שמותיהם: דודו טופז, ירדנה ארזי, ארתור רובינשטיין, בובר, ויטגנשטיין, הרצל ורבים אחרים. הסבל שלהם בוודאי לא היה פחות משלך. הם החזיקו מעמד ויצאו מהמשבר חזקים יותר.
כאן אנו מנסים להתמודד עם החשש שעצם ניסיון ההתאבדות, בעיקר אם נעשה בציבור, כבר החריף את תחושת הבושה של המתאבד, שבמקרים רבים הייתה בין הגורמים לניסיון האובדני. את הבושה הזאת אפשר וצריך לתקוף חזיתית.
ולומר לך בגילוי לב, רון, גם אני עברתי פעם משבר אובדני. ולכן, כשאני מדבר אליך, אתה יכול להאמין לי שאני אתך. הייתי במצב שבו שקלתי ברצינות אפשרות של התאבדות, ויתכן מאוד שאם לא הייתי מקבל באותה שעה גורלית את הושטת היד שהיה לי המזל לקבל אז, לא הייתי כאן לדבר אתך. וכשאני מסתכל אחורנית אל אותו היום הקשה, וחושב שהייתי יכול לשים קץ לחיי במצב ההוא, תוקפת אותי צמרמורת איומה, תחושה של אסון בל ישוער, שדבר כל כך נוראי היה יכול לקרות לי, שממנו אין עוד חזרה.
זוהי, כמובן, אמירה טעונה מאוד, וכל מציל ישקול אם הוא יכול להשתמש בה. במקרה שלנו, אין המדובר בהעמדת פנים אלא בנכונות לחלוק עם האדם בסכנה משהו מאוד אישי מתקופת גיל ההתבגרות שלנו. היתרון שבחשיפה אישית מעין זו הוא בכך שהיא מאפשרת למציל להתמקם, בבוא העת, הכי קרוב למתאבד, ובו בזמן בעמדה המביאה בעוצמה את השיקול שכנגד.
תוך זמן לא רב מאותו משבר, התחלתי להסתכל על מה שקרה וראיתי כמה שהרצון שלי למות היה מטופש. מה אתה חושב, האם נשארתי מאז באותה אומללות? לא ולא! מצאתי את הדרך ליהנות מהחיים, הם נעשו כדאיים והם כדאיים גם היום. והיום, כשאני מעלה בדעתי שהייתי יכול למנוע מעצמי את כל החיים שהיו לי מאז אילו הייתי מתאבד באותו יום, אני מרגיש איזה פספוס נורא ואיום זה היה יכול להיות, לאבד ולהפסיד את היכולת של החיים האלה שהיו לי מאז ועד היום.
עכשיו, רון, אני רוצה לדבר אתך על משהו שבודאי אף אחד לא רוצה לשמוע כשהוא נמצא במצב קיצוני כמו שלך. אני מתכוון למה שיקרה כתוצאה מההתאבדות שלך לאנשים אחרים שעבורם אתה חשוב: המשפחה, ההורים, אם יש לך, אחים, אם יש לך, ילדים, אם יש לך, חברים, אנשים שהם אהובים עליך - כל האנשים האלה שאתה יקר להם. משבר או לא משבר, בושה או לא בושה, כישלון, ביזיון - כל זה לא משנה להם. הם אוהבים אותך ועבורם ההתאבדות שלך היא רק התחלה של זוועה שאי - אפשר לתאר. יש לך אבא ואמא? אנחנו יודעים הרבה על השכול: הורים לעולם לא מתגברים על מות בנם או בתם. וזה הרבה יותר נורא כשאבדן הבן או הבת בא מהתאבדות. לאדם שכול, כל החיים הם סבל בלתי פוסק עד המוות. "מי ייתן מותי אני תחתיך, " בוודאי שמעת את המשפט הזה, ואתה יודע שאת המילים האיומות האלה יאמרו גם הוריך, ובמלוא הכוונה, אם חס וחלילה תעשה את הטעות הזאת.
בקטע זה ובבאים אחריו אנחנו מנסים לפרוץ אל המנהרה האטומה בה מצוי המתאבד. כמו המטפל הקונוונציונאלי בסיטואציה הטיפולית הרגילה, המנסה לעמת את המטופל עם תכנים שאותם הוא מנסה להדחיק או להכחיש, אנו משתמשים כאן בזכות ההקשבה שקנינו בחלק הראשון של המסר כדי להביא בעוצמה מקסימלית תכנים הנוגדים את העמדה האובדנית.
אבל לא רק הורים. גם אחים ואחיות, בני זוג, ובעיקר ילדים, ההתאבדות של אדם קרוב מרסקת אותם. אנחנו יודעים הרבה גם על ילדיהם של אנשי ציבור מפורסמים שהתאבדו כדי להימנע מביזיון ציבורי או ממאסר. הילדים שלהם אומרים עד היום: למה הוא עשה לי את זה? הוא דפק לי את כל החיים! ביזיון או לא ביזיון - אהבתי אותו. רציתי אבא חי!
יתכן שישנם אנשים קרובים שאתה כועס עליהם ושאתה מרגיש שמגיע להם העונש להיות שכולים ולאבד אותך. אבל האם באמת מגיע להם העונש הזה? האם מגיע לאיזשהו אדם בעולם העונש לחיות כל דקה ודקה וכל יום, כל שבוע וכל חודש וכל שנה, עם ההרגשה הזאת של השכול? זה הרבה יותר גרוע ממאסר עולם! זהו העונש הכי חמור שקיים בעולם, ואתה נהפך לתליין של האנשים האלה הקרובים לך שיישארו אחריך. גם אם אתה אדם נקמן שלא יודע לסלוח, אילו היית יכול לבקר אצלם אחרי מותך היית מרגיש שאפילו חודש אחד של חיים כאלה זה עונש אכזרי מאין כמותו.
שלא לדבר על החפים מפשע. הרי בוודאי ישנם בני אדם שאתה יקר להם והם לא עשו לך כל רע. אם יש לך ילדים, אחים, קרובים אחרים, אהובים, אנשים שאוהבים אותך והם לא מאלה שאתה צריך להעניש, אתה מרעיל גם את חייהם. תאמין לי, אילו יכולתי הייתי מביא אותם לכאן, שידברו אתך, שיבכו אליך. יש לך ילדים? אחים קטנים? חברה? יכול להיות שהם לא ידעו לומר לך עד היום עד כמה הם אוהבים אותך ולכן אתה לא יודע עד כמה אתה יקר להם, מעבר לחיכוכים היומיומיים. זו זכותם לדבר אליך בשעה הזאת, אבל אתה לא נותן להם את הזכות הזאת. לכן, אני מדבר פה בשמם כי הם לא כאן. אני מרשה לעצמי לבקש ממך - לא, לדרוש ממך: לחשוב עליהם עכשיו.
קיימת דעה בין אנשי המקצוע לפיה אין להזכיר את סבלם הצפוי של קרובי המתאבד, במיוחד של הוריו, שמא זו בדיוק כוונתו במעשה ההתאבדות. ובכן, ראשית, עדיף לדעתנו שהתוכן התוקפני ייעשה גלוי מאשר להשאירו בשולי התודעה: בצורתו הגלויה, התוכן התוקפני מצוי בוודאי במצב שבו ניתן לבקר אותו בצורה יעילה יותר. שנית, בשיח הגלוי אנו מעמתים את המתאבד עם קיומם של אנשים קרובים אחרים עליהם הוא מביא את האסון. אם הוא רוצה, למשל, להעניש את אביו, מה בדבר אמו? ואם הוא רוצה לפגוע בשני הוריו, מה עם אחותו הקטנה, חברתו, ילדיו? קשה להעלות על הדעת אדם כה מלא זעם עד שנקמנותו מכוונת נגד כולם, שלא איכפת לו אפילו מנפש קרובה אחת. מכתביהם של המתאבדים מספקים עדות משכנעת ביותר לאכפתיות של המתאבד לאנשים קרובים לו.
אתה בוודאי יודע מה עושים הוריו של חייל שנהרג במלחמה: הם שואלים שוב ושוב, ללא סוף, את החברים של בנם: מה קרה באותם הרגעים? מה הוא אמר? האם הוא סבל? האם היה לו סיכוי? וכך יעשו ההורים והקרובים שלך אתי: שוב ושוב הם ישאלו אותי מה אמרת, איך הרגשת, מה סבלת, מה עשית. וכל תשובותיי לא יספקו אותם. אני רוצה לבקש שתחשוב שהם ניצבים עכשיו מאחוריי, שואלים, מבקשים ומתחננים על חייך ועל חייהם. ואני עומד כאן ביניכם כצד שלישי, בינך לבין אלה שאוהבים אותך ושאתה הולך להרוס את חייהם, ואני לא יכול להסתיר ממך את מה שאני מרגיש, וזה שהתאבדות היא, בשורה התחתונה, מעשה אכזרי מאין כמוהו.
ואם אתה בעצמך שכלת פעם אדם יקר - על אחת כמה וכמה. אתה מכיר את הכאב הזה, ואם זה כך, המעשה שלך רק ימשיך וירחיב את שרשרת השכול ויצור מאחריך קללה שתגרור אחריך עוד אנשים למעגל השכול והאובדנות. נתת לעצמך דין וחשבון כמה מהאנשים שאתה אוהב, כשיהיו בעתיד במשבר, יעשו בדיוק כמוך? אני לא מדבר סתם, יש עדויות לכך שילדים שהוריהם או קרוביהם התאבדו, נעשים מועדים יותר להתאבדות בבגרותם. זאת הירושה שאתה רוצה להשאיר אחריך?
אני גם חושב שבכוונת ההתאבדות שלך כבר גרמת לזעזוע קשה שאולי היה צריך להתרחש. אני לא מבקש ממך לוותר על הצדק ועל הריב שיש לך עם מי שהביא אותך למצב הזה. אנשים ראו את מה שרצית לעשות ולא יהיה להם קל לשכוח את זה. מהבחינה הזאת, בזעזוע הקשה הזה שזעזעת את המערכת, אולי תרמת דבר חשוב מאוד, שבזכותו אנשים אחרים בעתיד לא יעברו את מה שאתה עברת.
המדובר, כמובן, במקרה של ניסיון אובדני שנעשה בפומבי, ואנו מנסים להפיק מפומביותו תועלת בדיעבד. אם המדובר במתאבד שנתפס ע"י המציל ביחידות, ייתכן שהוא יעדיף שהמציל יצטרף אליו בהסתרת המקרה.
אני חוזר ומבקש ממך לתת לי להשמיע את הקול ואת הדברים האלה לידך ולצדך כאילו מעל לכתף שלך, כששנינו מנסים לדבר כנגד המוות. המוות מנסה לגזול, לרמות, לסדר אותך. המוות מחבל תחבולות. במה הוא משקר לך? בכך שהוא מנסה למנוע ממך לדעת הרבה דברים, להסתיר ממך עדויות, עובדות ומחשבות. הוא מנסה למנוע ממך לחשוב על דברים כמו אלה שאני מנסה לומר לך. המוות מנסה להסתיר ממך את התוצאות האיומות של המעשה שלך לגבי אלו שאתה אוהב, שימשיכו לסבול אחרי שהוא ייקח אותך. המוות מנסה להסתיר ממך את האפשרויות שהחיים בעתיד יכולים להיות הרבה יותר יפים וכדאיים לחיותם. הוא מנסה לסבן אותך, להפוך אותך לפראייר שלו. לכן חשוב כל כך שיהיה לך סנגור. אני מנסה לעמוד לידך נגד המוות, להיות לך בעל ברית שמתחייב להיות לצדך גם אחרי שתצא מהמצב הזה, אחרי שיעבור המשבר הזה, כשתתחיל לחזור לחיים. אעמוד לצדך בעזרה מעשית, בעזרה של תמיכה, בעזרה של לחשוב ביחד ולחפש ביחד. אני מתחייב לנסות להיות ראוי לאמון שנתת בי.
כאן יש חזרה מסכמת של הדברים העיקריים אותם העלה המציל קודם. במקרה האמיתי, אם המתאבד נטל חלק בשיחה, כאן המקום לחזור ולהתייחס לדברים שהוא אמר.
עכשיו, תאפשר לי לומר משהו שאני חושב שצריך להיאמר. אתה נמצא במשבר נוראי, אתה נמצא בתחושה שבאמת כלו כל הקצים. אני רוצה לומר לך שיש גם משהו שיכול להיות טוב במשבר הנוראי הזה. אני מאמין שכשתצא מהמשבר, קרוב לודאי שתהיה אדם חזק יותר, אדם חכם המסוגל להבין את עצמו וגם את האחרים. היית במחוזות שאנשים לא היו, וזה לא דבר קטן. יש בהתנסות הזאת שאתה עובר עכשיו, בביב הזה שאתה נמצא בו, גם אלמנט של כוח, משהו מחשל ומחסן שיכול להביא יותר מאשר סתם הישרדות. אתה זוכר את האנשים המפורסמים שהזכרתי קודם, שניסו כמוך להתאבד אבל יצאו מהמשבר ונעשו לאנשים יוצרים, מובילים ומנהיגים? אתה זוכר את מה שגיליתי לך קודם על עצמי? מי יודע, אולי גם לך יש אפשרות לצאת מהמצב הזה בצורה כזאת שהדברים כבר לא יהיו אותו הדבר. אני חושב ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר משום שאתה עברת דרך הגיהינום ויצאת ממנו. אני יודע שאתה לא יכול לראות את זה עכשיו, אבל אני רוצה לומר לך שהאפשרות הזאת קיימת. החוויה שאתה עובר עכשיו היא חוויה שמזעזעת את האדם ומשנה אותו, ולהרבה אנשים זה היה שינוי שהביא למהפך ולחידוש. לעבור את הזוועה הזאת, זו יכולה להיות חוויה שמשחררת כוחות חיים, אפילו כוחות של יכולת לעזור לאחרים. אחרי חוויה כזאת, כל הצרות הופכות לצרות קטנות יותר, מקבלות פרספקטיבה. לצאת ממשבר, ובמיוחד משבר כזה, זו חוויה שנותנת כוח וחוכמה.
המסר המסיים צריך לבוא, כמובן, בזהירות רבה, רק כאשר המציל מרגיש, מתוך תגובותיו המילוליות והלא - מילוליות של המתאבד, שדבריו אכן השפיעו. אחרת, עליו להמשיך לדבר כל עוד הוא יכול.
אינני אומר שתרגיש את הדברים האלה מייד. זה לא הולך להיות גן של ורדים. אתה יוצא למציאות שהיא עדיין קשה. אבל כבר נגעת בתחתית הבור. נראה לי שהקשה ביותר כבר מאחריך. בשעות הקרובות אשאר אתך, ובימים ובשבועות הקרובים אהיה לרשותך. נתת לי להיות שותף לרגע הקשה ביותר בחייך, וזה מחייב. אני אתך בדרך חזרה.
המסר מסיים בנימה של תקווה אבל בלא הפרחת תקוות בלתי מציאותיות. הבעת המחויבות להמשך הקשר עם המתאבד, כפי שכבר הדגשנו, היא דבר שיש לשקול אותו בכובד ראש. כל מציל יקבל את ההחלטה שבה הוא מאמין כי יהיה מסוגל לעמוד.
ה. סיכום
הטקסט המניא שהצענו כאן הוא, למיטב ידיעתנו, ראשון מסוגו בספרות המקצועית. בזאת חשיבותו ובזאת נעוצות גם חולשותיו. אנו נוטלים על עצמנו את האחריות לפגמיו הסגנוניים כמו גם התוכניים של הטקסט המוצע. הוא מותיר לכל מציל מרחב ניכר לאלתורים ולשינויים המתחייבים מהמקרה האינדיווידואלי. פשטותו של הטקסט עושה אותו לאפקטיבי באופן פוטנציאלי אפילו ברבים מן המקרים בהם שרוי המתאבד במצב נסער או מבולבל ביותר. בשל פשטות זו, מן הסתם, יישמע הטקסט פשטני או אפילו קיטשי לחלק מהקוראים. אנו מאמינים, עם זאת, שהוא לא יישמע כך לאדם שעל הגג.
זאת ועוד: לדעתנו, טקסט מסוג זה עשוי למלא את מטרתו, במקרים רבים, אף בלא תיווכו של המציל. אם מסגרות חינוכיות, קהילתיות, צבאיות ואחרות, יפיצו טקסט מניא בין אנשיהן או אף בציבור הרחב, יגיע הטקסט בסופו של דבר גם אל אנשים העלולים להיקלע ביום מן הימים למשבר אובדני. טקסט פשוט וגלוי - לב, השם על השולחן את התחושות החבויות ביותר ומתמודד עמן בגלוי, יכול, לדעתנו, לפעול פעולה פרופילקטית על הקורא אותו. ידוע שמתאבדים פוטנציאליים מרבים לקרוא חומר על דרכי התאבדות (עדות לכך היא קיומם של אתרים מבוקשים באינטרנט המפרטים דרכים כאלה!). לכן, בעידן זה של חופש דיבור ללא גבולות, חיוני שיהיה גם טקסט נוגד התאבדות בעל נגישות דומה.
כאמור, טקסט זה נוסח כהזמנה לקוראים לתרום מידיעותיהם, מניסיונם וממחשבותיהם ליצירת גרסאות אמינות ומשופרות יותר. אנו יודעים כי בין אנשי המקצוע השונים קיים מאגר עשיר של "תורה שבעל - פה" המבוססת על ניסיונם המעשי. כאלה הם, למשל, מתנדבי ער"ו בארץ או חברי אגודות "השומרוני הטוב" בחו"ל. הגיעה השעה שמאגר ניסיון זה יועלה על הכתב כדי לעמוד לרשות כל מי שיזדקק לו בעתיד.
* התאבדות - הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 4.
050-3331-331