תוכן הענינים

1) מבוא... עמ' 4

2) פתח דבר... עמ' 6

3) הטעמת, ניגון, ההברה הנכונה... עמ' 8

3א) תפקיד המקף

4) חלוקת המשפט בצורה נכונה... עמ' 12

5) הגיית הניקוד נכון... עמ' 14

6) פת"ח גנובה... עמ' 19

7) מפיק ה"א... עמ' 19

8) וא"ו ההיפוך והטעמתו... עמ' 20

9) קריית (קריאת) שמע כהלכתה?! עמ' 22

10) הקמ"ץ הקטן... עמ' 25

11) הקפדה בהגיית אותיות... עמ' 26

12) מש"ה מכניס וכל"ב מוציא... עמ' 27

13) "ולמשמיטים אל תהי תקוה"... עמ'28

14) שיבוש בציטוט פסוקים... עמ' 28

15) תפילה... עמ' 30

16) סכום... עמ' 31

מבוא

"אבנים שלמות"

עוד בילדותי הזהירוני זקני העדה לדייק בלשון התפילה ובקריאת התורה. שגור היה בפיהם ביטוי של גערה "אבנים שלמות"!!! כוונתם הייתה - שכשם שמזבח, יש לבנותו מאבנים שלמות, כך התפילה שהיא כקרבן שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו", חובה עלינו להקפיד להוציא מפינו כל מילה ומילה כהלכתה, אבנים שלמות!!!

לא פעם אחת אתה מוצא אנשים שאמונים על דיוק בתפילה וקריאת התורה, כיצד הם מרגישים לא נוח בזמן ששומעים שליח ציבור מתפלל והוגה את מילות התפילה בצורה שאינה נכונה.

מי יודע אם זה לא אתה אותו שליח ציבור שמרננים אחריך ("תרתי - משמע") שאינך בקי בתפילות השגורות בפינו שנים רבות ו"שבשתא כיון דעל - על" (פסחים קי"ב ע"א) פירוש: טעות נדושה - אין מבחין בה הטועה וממשיכה היא להתקיים, לצערנו.

אם אפשר לתקן, ובקלות ניתן לתקן, מדוע שלא נתאמץ קצת למען תִּכּוֹן תפילתנו קטורת, "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"

כמה הורו לנו חכמים לדייק בקריאת התורה ובתפילה בהגייה נכונה, שאם לא כן יצאו דברים משובשים, וחלילה, נמצאנו מחריבים במקום מרחיבים.

כדי לזרז את המזורזים החרדים לתת כבוד לדבר ה', להקפיד על הגייה נכונה! לא לשנות מהכתוב - גם לא לשבש, אלא להגות נכון כפי שערכו לנו מייסדי התפילה - הבה וניתן את הכבוד הראוי למה שיצא מפי הנביאים שכתבו את הנ"ך, ולתורת משה רבינו שניתנה מפי הגבורה בסיני, ולכן חובה עלינו להקפיד על כל תג ותג.

אין ספק, הכוונה חשובה!

"הכוונה חשובה" - זאת לא נוכל לקבל מבעל קורא ששוגה, אלא חובה עלינו לדייק את ההטעמה, להגות את האותיות בלי לבלוע אותן, ועוד ועוד, ויינזף כל העובר על הכללים הברורים לכל בעל קורא.

אותו הדין מצאנו גם בתפילה.

לא בכדי אנחנו קושרים את המילים היוצאות מפינו יחד עם מחשבותינו, כפי שנאמר: "יהיו לרצון אמרי פי והיגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי..."

לוּ היה די במחשבה, לא היינו זקוקים להקפיד על קריאת שמע בקול רם כהלכתה. אפילו תפילת הלחש, הנלחשת בפינו, יוצאת מפינו "שפתיה נעות" בהגיית הפה בלחש, ולא די בהרהור של מחשבה...

העבודה לא קלה. נאסף חומר מגוון, יש השוגים "כאן" ויש השוגים "שם". כל אחד ונקודת התורפה שלו. לא נכתבו כאן נוסחאות שונות בתפילה, לא נקבע כאן נוסח של מי מדויק יותר. עַם ישראל בשלמותו זקוק לכל מגוון הנוסחאות, וחלילה לעדה לבטל נוסח קבוע מדורות דורות... לא הכרעתי האם לברך: "... להתעטף בַּצּיצית" או להתעטף בְּצִיצית", ולא הכרעתי "... להַנִּיח תפילין" או "... לְהָנִיחַ תפילין". גם לא התייחסתי לברכת הגפן האם לסיים "בורא פרי הַגָּפֶן" או "הַגֶּפֶן" ועוד...

(מבחינתי - שניהם צודקים! ואקרא למציאות זו: צלו"ל - פירושו צדדים לכאן וצדדים לכאן")

כאן נכתבו רק דברים משותפים לכולנו, המאחדים את כולנו לעם ה'.

העזתי והערתי הערות גם לאחיי, ההוגים את תפילתם וקריאת התורה בהגייה התימנית. העדה הידועה בדקדוקה המובחר, משום שהם מחזיקים במסורת עתיקת יומין, חובה עליה שבעתיים להקפיד יותר. כבר אמר רבי יהודה הלוי "אשרי מי שחטאיו ספורים".

אני מאמין שכל אחד ימצא כאן משהו לעזור לאחרים או לעצמו.

"והיה זה שכרי".

"שגיאות מי יבין"?!

מי יכול לומר זיכיתי לבי?! אני מאמין כי גם לי יש שגיאות, וההצלפות השוט של ה"מורי" על גבִּי בהיותי ילד, השאירו בי גרסא דינקותא, אך לא מחקו את כל הטעויות. ו"כל עוד הנר דולק צריך לתקן".

פתח דבר

"ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב ז) תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא".

כח האדם הוא כוח הדיבור.

היהודי - אין כוחו אלא בפיו, שנאמר (ישעיה מא יד): "אל תיראי תולעת יעקב", כשם שהתולעת אין כוחה אלא בפיה, כן עם ישראל אין כוחו אלא בפיו.

אם כוחנו רק בפינו, הבה ונצחצח את הכלי הזה. תזכה נשמתנו ע"י כוח האותיות והמילים להתחבר ישירות לבוראה.

שמתם לב? האם באמת יש הבדל?

הבה נתבונן בהבדל בין המילים כשאנו הוגים:

"הודו לה' " או " הודו לה' "

(הדגשת האותיות - מראה את מקום ההטעמה, אם היא מלעיל או מלרע)

בראשון, נשמע כאילו ארץ הודו ("מהודו ועד כוש..") שייכת לה'.

בשני, בקשה לשבח לה'.

ומה באמת מתכוון המתפלל, או שליח ציבור?

נו, בכל זאת הרי ה"כוונה" היא חשובה, ומי בכלל מתכוון לארץ הודו?

הקורא בעברית (במבטא אשכנזי או ספרדי) את המילה: "תבל"..."ישפוט תבל בצדק ועמים ב.."מלעיל, או יאמר.."ישפוט תבל בצדק ועמים.." (מלרע), אם יטעים את ההברה הראשונה, הכוונה למעשה חרפה "תבל עשו דמיהם בם"

ואם יטעים את ההברה האחרונה כוונתו תהא נכונה, הכוונה - לעולם ומלואו...

המשמעויות משתנות מקצה לקצה אם נהגה "ושבו" מלשון: "חזרו", או "ושבו" מלשון: לקחו בשבי.

גם בקריאת התורה יש להבחין אימתי לקרוא "ורחל באה עם הצאן" לשון הווה. או ורחל באה עם הצאן" לשון עבר.

ולמי יש הזכות לשנות דברי א - לקים חיים...?

יבוא האדם ויאמר:

מה חשוב כיצד הגיתי, הלוא העיקר - הכוונה?!

אכן, הכוונה חשובה כנשמה לגוף. אדרבה, השתדלות בדיוק הגיית המילים שאנו מוציאים מפינו, יוצרת בנו מודעות למה שאנו אומרים ומה שאנו מוציאים מפינו, ונמצאנו דווקא מרוויחים תפילה מתוך ערנות ומתוך כוונה.

לימדונו חז"ל כי אין די בכוונה, ויש גם להגות נכון את המילים ואת האותיות.

הציטוטים הבאים יבהירו נקודה חשובה זו:

במסכת מגילה כ"ד מסופר כי רבי חייא התקשה להגות את האות "ח" והגה אותה כמו "ה". רבי שמעון ברבי, העיר לרבי חייא ואמר לו..."כשאתה מגיע אצל "וחיכיתי לה'.." (ישעיה ח יז) נמצאת מחרף ומגדף. בכל זאת כשגזר רבי תענית הוריד את רבי חייא לפני התיבה. נשאלת השאלה הכיצד? הרי "לא יעבור לפני התיבה מי שמחליף אותיות באותיות אחרות... (כך גם נפסקה ההלכה בשו"ע או"ח סימן נ"ג סעיף יב)?

התוספות מתרצים כאן שבמאמץ היה מסוגל רבי חייא להגות את האות "ח". התוס' בבא מציעא דף פ"ו ע"א בד"ה "אחיתנהו לרבי חייא" מתרצים, שעל אף השיבוש, באותה שעה אי אפשר היה בש"ץ אחר...

נמצאנו למדים על פי התירוץ הראשון שהוזכר לעיל כי יש צורך בהשתדלות ובהתאמצות מעבר להיגוי השגור בפינו...

יש דיון באחרונים, מה דין ש"צ כשכל הציבור משבש. יש מתירין ויש אוסרין.

גם המתירים אינם מתירים אלא באופן ארעי ולא כחזן קבוע. (שו"ע או"ח נ"ג, באר היטב ס"ק י"ז, ומשנה ברורה ס"ק ל"ז ל"ח ובביאור ההלכה שם).

חשיבות הדקדוק:

הרמב"ם בפירוש המשנה (פרק ב' דברכות משנה ג') כתב: "דקדוק האותיות הוא הדיוק בקריאה, שלא יניח הנד ולא יניד הנח, ויאריך תנועות שצריך להאריך בהן, ויחטוף בקלות תנועות שצריך לחטפן, ויבטא האותיות כתקונן, ולא יבליע אות בחברתה וכו'.

הרמב"ם מדגיש את החשיבות של ההבחנה:

בין שוא נע לנח.

בין תנועות גדולות לקטנות.

בין אות אחת לשניה הדומה לה במבטא (א - ע, ט - ת, ק - כ ועוד)...

שלא יבליע אות אחת הסמוכה לחברתה הדומה לה, כגון: "על - לבבכם" אתכם - מארץ".

ואם יעלה בדעתך שחובת הדקדוק וההבחנה היא בק"ש בלבד. אין הדבר כן, שכן כתב הטור באורח - חיים (ס"י ס"א) שלא בק"ש בלבד צריך לדקדק, אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפילה צריך לדקדק. וכתב הב"י שם, שכן כתבו רבינו יונה והרד"ק, וכן נפסק בשולחן - ערוך שם סעיף כ"ב. הב"י ורד"ק מביאים שגם בקריאת התנ"ך בעלמא, צריך לדקדק כך. ועיין עוד ב"שפתי כהן" שבסוף ספר "שפת אמת".

ואם יעלה בדעתך לסמוך על ההלכה שנפסקה: "אם קרא ק"ש ולא דקדק באותיותיה - יצא", אין הדבר כן! שלא אמרו כן אלא בדיעבד, דהיינו שכבר קרא, אבל לעתיד מזהירים אותו שלא יקרא בשיבוש כמו שקרא עכשיו, ואם לא ישמע ויאמר אני אקרא כרצוני ולא כפי הדקדוק, אז לא נחשב לדיעבד אלא לכתחילה ולא יצא גם בדיעבד.

וראה בספר החינוך (מצוה ת"כ) שלא אמרו קרא ולא דקדק באותיותיה - יצא, רק לעניין הדבקים וכדומה, אבל אם לא הזכיר האותיות והתיבות כהלכה לא יצא גם בדיעבד...

לא נוכל להתעלם מדברי השולחן ערוך או"ח סימן ס"א סעיפים כ - כג, שפוסק עפ"י הרמב"ם בהלכות קריאת שמע וע"פ הטור: "שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח". והמשנה ברורה שם בס"ק ל"ה מבהיר:

"ולא הזהירו על קריאת שמע אלא משום שמסורה לכל ויש בה ייחוד שמים".

אבל הוא הדין לשאר התפילה ולקריאה בתנ"ך.

כמה הזהירונו בברכות מ"ז ע"א: "תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה..."בן עזאי מזהיר את מי שעושה זאת... חלילה וחס... יהיה לו... (את האזהרות אפשר לקרוא במקור).

מכאן ראיה, לא די אם יאמר האדם "התכוונתי" לומר: "אמן", אלא חייב להגות אותה כראוי... ויקוים בו: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (=אָמֵנִים) "

השיבושים הם רבים, והאפשרויות של הטעויות - רבות.

אנו מקפידים - ובצדק - שלא ייכנס חרק לפינו מאיזה ירק

האם אנו גם מקפידים אילו "חרקים" מוזרים יוצאים מפינו...?

נשתדל להאיר את עינינו ברשימה מתוקנת, מומלצת בעיקר לתפילה נכונה.

"שומע תפילה", כנראה, גם לפי פשוטו, שומע איך התפילה נהגת ונאמרת, ואז תתקבל ותישמע תפילתנו ברצון.

יהיו לרצון אמרי פינו והיגיון לבנו לפניך, ה' צורנו וגואלנו. אמן.

הטעמת ההברה הנכונה

בפתיחה ראינו, כי יכול לחול שיבוש במידה והטעמנו הברות שלא כהלכה.

ננסה לסקור את התפילה, במקומות שיש סבירות שחלק מהציבור אינו שם לב.

הטעמת שם א - ד - נ - י

- כל שם אדנות יוטעם בהברה האחרונה (מלרע): א - ד - נָי.

(ובגלל ש"נָי" היא הברה מוטעמת היא תנוקד בקמ"ץ. ראה רש"י בראשית יח, ג, וגם אבן עזרא בראשית יט, ב).

- כאשר מדובר ב"אדונים שלי": "אדו נַי, (כדי להבחין בין קודש לחול, ההטעמה כאן אמורה להיות באות "ד", וההברה האחרונה "נַי" " תהיה הברה סגורה בלתי מוטעמת, וצריכים לנקדה בפת"ח).

מכאן נבין מדוע יש המקפידים לקרוא את השם הקדוש "א - ד - נָי, כאשר ההברה האחרונה מוטעמת, ונהגית כאילו "נוֹי".

- שיבוש מצאנו אצל חלק מהכוהנים וממקריאי הכוהנים בזמן ברכת הכוהנים. משבשים את השם הקדוש בגלל ה"ניגון"

(שמעתי אצל אחינו הספרדים המדקדקים הוגים זאת בצורה הנכונה ביותר! מכל עדה אפשר ללמוד)

להלן לקט, רשימה של חלקי תפילה אשר עלולה להיות בהן טעות בהטעמה

ההדגשה וההבלטה בהדפסה

מסמן את מקום ההטעמה הנכון מלרע או מלעיל

במקרא מצאנו כל מילה קצרה הנמצאת סמוך למילים: "בָּנוּ" או "לָנוּ" נהגית במלעיל:

ולכן בברכת התורה נהגה: "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ וְנָתַן לָנוּ "

כמו: "אִם עֲוֹנֵנוּ עָנוּ בָנוּ", "לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ...", וכן: "שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ..."ועוד.. (יש יוצאים מהכלל)

"... וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל..."

"וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר: עָלַץ לִבִּי בַּה', רָמָה קַרְנִי בַּה', רָחַב פִּי"

ב"קרבנות":

"וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" או "וְאָמַרְתָּ לָהֶם", "וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה..."

"אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה... הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין" "וְלָמָה אֵין מְעָרְבִין...""לָמָּה הִיא בָּאָה..."

וסדור שני גיזרי עצים קוֹדֵם... קוֹדֵם...

"אֶלָּא שהמורם נאכל לכהנים..." (בנוסח תימן: "אֵלָא")

בזמירות:

"... הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ...""... הָבוּ לַה'...""... קוּמָה עֶזְרָתָה לָנוּ..."

"הוֹדוּ לוֹ בָרְכוּ שְׁמוֹ..." (הסבר בהמשך)

"הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב...", "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי", "הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"

"... וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה'..."" וַתֵּרֶא אֶת עֳנִי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם..."

(קריאת שמע תקבל התייחסות מיוחדת)

ראה גם: * תפילה - להתפלל נכון - תשובות להרבה ספקות - חלק 2.