מכשפים ומכשפות. מה עולה לנו בזיכרון מהמלה הזאת. בדרך כלל מכשפות, אותן נשים שיכלו להפוך נסיך לצפרדע. שהיה להן בית ממתקים לפתות ילדים קטנים. כאלו שיכלו להפוך עכבר לסוס ודלעת למרכבה. ועוד מיני כוחות על - טבעיים. הרוסים קראו לה בבה יאגה. זקנה כפופה אוחזת במקל ובעקבותיה חתול שחור. בוודו קראו לו הרוזן סמדי. עם הצילינדר, המכשף שאין מעצור לכוחו. בסאלם העלו אותן על המוקד. גם האנגלים, שלא יכלו להרשות לעצמם לחשוב שהוכנעו על ידי צבא שמונהג על ידי אישה הכריזו עליה כמכשפה ואנו יודעים מה היה סופה של ז'אן דארק.

היום התבגרנו. אנו יודעים שמכשפות, אלא אם כן הם רבנים מדתות שונות אינם יודעים לכשף. לא במובן ההוא. למכשפים של היום יש עיני רנטגן. יש להם מדריכים חוצניים והם מקבלים הודעות מהמתים. הם יכולים לברך או לקלל. להחזיר אהבות. המכשפות, בדרך כלל, כי יש גם מכשפים, קוראים עתידות בקלפים ובקפה. יודעים מה מבשרים הכוכבים. ועוד מיני מידע מדויק מהסוג הזה. להפוך זקן חזרה לצעיר יפה אין להם יכולת, לבעלי הסגולה של היום. השטן הופיע מול פאוסט רק פעם אחת, והוא לא היה קוסם.

כעת יצא ספרם של ג'פרי ראסל וברוקס אלכסנדר "ההיסטוריה של הכישוף" ומנסה לעמת אותנו עם הידע הלא נכון שיש לנו בנושא. לברר מה באמת היו מכשפות ומה ההבדל בין מכשפה לקוסם.

ראסל מתחיל את המחקר שלו בהגדרה מהי באמת מכשפה, מהו כישוף. הוא מנסה לנתץ דעות קדומות. לב הספר ועיקרו הוא עולם הכישוף באירופה. עולם הקסמים שהפך לעולם של כישוף שמקורו בשטן, ואחר כך התפתח לעולם של מינות, מכשפים נגד אלוהים. איך נראות לנו מכשפות בדמיון, כתוצאה מתיאורים ואמונות עתיקות? זקנות כפופות, שומה על יד האף, מקל הליכה גדול, חתול שחור, ובעיקר צחוק מרושע.

הדימויים הללו מקורם במאה ה13 אך המכשפות אף פעם לא תאמו את הדימוי הסטריאוטיפי הזה. יש מכשפות, הן קימות, טוען ראסל בעקבות מחקרו, אך הן שונות לחלוטין מהדימוי שלהן ולא רק בצורתן כמובן. אלא בעיקר בכוחן. מכשפות אינן קוסמות, אינן סוגדות לשטן ולא לאלים עתיקים, אינן עוסקות במאגיה שחורה.

השאלה מהי מכשפה הוא עניין של הגדרה תרבותית. אבל צריך לנתץ עוד כמה דעות קדומות. רופא אליל איננו מכשף. להיפך, הוא נלחם בכוחות כישוף שאחזו באדם. יש הבדל בין כישוף בתרבויות שונות. הדיבוק עוסק בכישוף. אחוז דיבוק הוא מי שרוחות רעות תקפו את נשמתו. רבנים במקרים אחדים, רופאים המקרים אחרים, מרפאים מהכישוף. הם אינם מכשפים בעצמם. יש דיבוק שהרוחות תקפו אותו מבפנים, וישנו דיבוק שהרוחות הרעות תקפו אותו מבחוץ. האיש אחוז הדיבוק לא כרת ברית עם הרוח הרעה.

מכשפות אינן עורכות "מיסה שחורה" בכלל, אין כל קשר בין עבודת השטן וכישוף. וישנן לא רק מכשפות, גם גברים עוסקים בכישוף. האינקוויזיציה לא רדפה מכשפות, כפי שנדמה, לפחות לא בשלב המאוחר. להפך, היא העמידה כל כך הרבה סייגים ודרשה כל כך הרבה הוכחות כך שרוב הנאשמות שוחרו. אמונה תפלה היא מונח לא נכון לשימוש. מה שאנו קוראים לו אמונה תפלה תלוי בתרבות ובזמן. מה שנראה ככזאת היום ייחשב לאמונה מקובלת בזמן אחר, אולי בעתיד הלא רחוק.

המונח על טבעי המיוחס לכישוף גם הוא איננו מדויק. הטבעי משורטט מדי פעם מחדש. המושג בלתי מדעי גם הוא שגוי בעיקרו. לא כל מה שאי אפשר להוכיח היום יישאר כזה בעוד זמן.

תיאוריה שהתחילה במאה השמונה עשרה אמרה " האנושות מתקדמת באופן טבעי מקסמים לדת ומדת למדע". יש הממשיכים לטעון כך גם בימינו. חלק גדול משורשיו של המדע נעוצים במ אגיה. כל המדענים במאה 16 - 17 עסקו במגיה כדי לקדם מחקרים ורעיונות.

המאגיה והמדע צמחו ממקור משותף, אך ההבדל ביניהם עמוק, המדע נבחן בכלים אמפיריים ודורש הוכחות. ולמרות שהמדע איננו מוביל בהכרח לאמת יש אפשרות להוכיח את רוב התיאוריות שהוליד.

העוסקים במאגיה אינם טורחים כלל להוכיח ולבנות ת יאוריה. הם מאמינים. אנו לא מוכרחים להאמין למי שטען שחוצנים מדריכים אותו עד שיוכיח, אך לא בהכרח לזלזל. היום המאגיה חותרת לידע אך עדיין אינה מגיעה להוכחות.

ראסל מחלק את העולם הזה לכמה קטגוריות. המכשפים, הקוסמים, ומאגיים. את המאגיים הוא מחלק למ אגיה נמוכה ומ אגיה גבוהה. הכישוף מתחבר במידת מה למגיה הגבוהה דרך האמונה המשותפת שקיימות זיקות סמויות בין כל היסודות ביקום. המכשפים והמאגים חושבים שיש להם את הידע להפעיל את הזיקות הללו.

אלמלא היה לקוסמים תפקיד מועיל בחברה הם היו נעלמים. בזמנים קשים רדיפתם נותנת לקהילה תחושה גדולה של אחדות במלחמה נגד רוע לא מוגדר. בימים אחרים הם עוזרים להפיג מיני מועקות מהאדם הפרטי. לעתים הקוסם מספק סיבה למאורעות לא מובנים. כל המחקרים הנעשים בארבעים השנים האחרונות מראים שהכישוף עדיין אתנו והוא הולך ומתפתח בהתאם לדפוסים ההיסטוריים.

הכישוף איננו חד משמעי. הוא שונה ממקום למקום. יש כישוף אירופאי, כישוף אפריקאי כישוף דרום אמריקאי ועוד ועוד. המכשפים משתנים לא רק בתרבות שבין מדינה למדינה, אלא לעתים בתוך אותה מדינה באפריקה למשל, ואז אפילו בין מחוז למחוז.

יש כישוף טוב וכישוף רע. כישוף להשגת דברים. לנקמה או להשגת אהבה. במקום אחד יספרו שהמכשף ישן בלילה עם בת זוגו ושולח את נשמתו לאכול בשר קורבנות. יש קוסמי יום ויש קוסמי לילה. אלו של הלילה הם המפחידים. בעיקר נשם זקנות מלוות בינשופים והן מתעופפות על מיני מקלות, מתאספות באיזה מקום ורוקדות ערומות.

מכשפות יכולות לעזוב את גופן או לשנות צורה. מכשפה מוצצת דם ילדים. הן ומקיימות אורגיות שוות. מקיימות את טקס " שבת המכשפות". יש שוני רב בתיאור המכשפות היכולות והמעשים.

דבר אחד מתמיה בכל זאת. במחקר שנעשה מסתבר שיש דמיון בין דימויי המכשפות בכל מקום בעולם. הדימוי של הזקנה הרוכבת על מטאטא מופיע בכל מיני פינות בעולם ובתרבויות שונות ובלתי מקושרות.

נשאלת השאלה איך נוצר הדמיון הזה. צירוף מקרים? פעפוע תרבותי? ירושת מבני ארכיטיפ, קיומה של דת כישוף עולמית עתיקה מאוד ולכידה. העדויות מוכיחות שמקרה אין כאן.

רוב המכשפות הן נשים. רופאי האליל הם לרוב גברים. אך יש ארכיטיפ נוסף המופיע כמעט בכל התרבויות בקצות העולם. זה של הזקן החכם היודע כל. (גנדלף?) ומופיעה בעת צרה לעזור.

האיטי הוא מקום שאפשר לראות היטב את ההשפעות השונות. המקומיים, העבדים שהובאו מאפריקה והנצרות של האדם הלבן. שם התערבבו להן האמונות השונות כך שתושבי האי מגדירים את עצמם כנוצרים קתוליים אך עדיין מאמינים גם במערך שלם של כישופים.

מניחים שהכישוף האירופאי השפיע על תורות כישוף במקומות אליהם הגיעו צבאות הכיבוש הראשונים. אך אין כמעט סימנים של יחסי גומלין בין כישוף מקומי על זה האירופאי.

צריך להפריד בין הכישוף ובין הדמונולוגיה. הדמונולוגיה הייתה תורה שהתבססה באמונה בשדים. ובמקומות שונים התייחסו אליה בצורות שונות. כוחות מאגיה גויסו למלחמה בשדים. המחשבה היוונית - רומית יצרה קשר בין הדמונולוגיה והכישוף. כך נוצר הקשר בין השימוש בכוחות הדיימון DAIMONES) ) היווניים שהפכו באנגלית לדמון.

קורבנות אדם זכו להדים ספרותיים אך לא מוכרים במציאות. לעומת זו הבכחנליה של דיוניסוס מוכרת גם מוכרת. היא הפכה להיות כל כך מופקרת עד שהוצאה אל מחוץ לחוק.

העולם היהודי הכיר קסמים. בתנ"ך כתוב "מכשפה לא תחייה ". כשהתנ"ך תורגם לשפות אחרות המלה שנבחרה הייתה תמיד זו הקרובה לכישוף רע. שאול המלך מבקר את "בעלת אוב" מכשפה בעלת רוח נבואית. אך בתרגום של המלך ג'ימס לאנגלית היא מתורגמת להיות מכשפה. וכך שונו וזרמו אמונות והשפעות האחת על השנייה.

זרתוסטרה היה כנראה הראשון שהפריד בין האלוהי יוצר הטוב ובין כוח אחר, רע ואפל. דעה שהלכה והתפרשה בעולם.

השטן נולד ביהדות הרבה אחרי זה. בתחילה היה מלאך משחית חסר שם. רק אצל איוב הוא מקבל דמות ושם, והשטן הפך להיות מנוגד לאל. כשלכל אחד מהם ממלכה משלו הנמצאת במאבק מתמיד. אלוהים שהוא הטוב והמיטיב והשטן הרע. כך הפכו לאיטם המכשפות לעובדות השטן ושימוש בכוחו השלילי. בעוד שביהדות תפקידו של השטן הלך והצטמצם ורבנים נטו להעלים ולוותר עליו דווקא בנצרות כוחו עלה והשטן קיבל כוח משמעותי במחשבה האמונית הדתית.

אוגוסטינוס טען שהמאגיה והקסמים הם המצאה של השטן. ומטרתו להלחם בנצרות. חלק מהקסמים הם אשליה, אמר. הממשות והאשליה, שתיהן תולדה של השטן. לדעת חוקרים הכישוף לא היה קיים במציאות. הוא המצאה של הכנסייה הנוצרית ולמעשה היא רק עוד פרק במסורת הדיכוי והאכזריות שלה.

היו שטענו שהכישוף הוא תולדה של דת פריון עתיקה המבוססת על סגידה לאל דיאנוס בעל הקרניים. מכשפים בני זמננו טוענים שדת הפריון התמקדה באלת האדמה ולא באל בעל קרניים.

יש לזכור שהנצרות סיימה את השתלטותה על אירופה במאה השתיים עשרה פחות או יותר. אמונות פגאניות רבות ממקומות שונים המשיכו להתקיים. טקסים ואמונות חלחלו לתוך הדת החדשה. ורבות מהחגיגות העממיות היו מושפעות מהאמונות הישנות. ואולי הן המקור לאמונה בטקסי "שבת המכשפות".

* ההיסטוריה של הכישוף - קוסמים, מכשפות ופגאנים - חלק 2.