האם הגוף אוצר את היתרונות הניתנים לו בעת טיפול? ואם כן, אילו מנגנונים מאפשרים לו לשמר זיכרון טיפולי זה? המאמר סוקר היבטים משולבים פילוסופיים ומעשיים ומציג מודל חוויתי וישומי על הזיכרון הטיפולי. כמו כן המאמר מציג השלכות פרקטיות על הטיפול בשיאצו ועל הקשר עם המטופל.
מאת: גיורא ליכט
זה שנים הולכת ומתגבשת אצלי הגישה שמבטאת את הפילוסופיה הטיפולית: 'תן לגוף את הדחיפה הקטנה והוא יעשה כבר את שלו'. אותה דחיפה להחלמה, שאצלנו מתבטאת בלחיצה, משמשת כבסיס להנעת הטיפול. נקודת הזמן בו נוצר המגע בין המטפל והמטופל חובקת בתוכה צמתים רבים אשר משפיעים באופנים שונים על כל טיפול ועל כל מטופל. גופינו הוא יצירה שמתפקדת כפלא הגדול ביותר של הבריאה וההתערבות בפעילותו היא רבת פנים, כך שהגישה כי אנו אמונים רק על <#> 'הדחיפה הקטנה' בלבד נראית לי מאד משמעותית בהבנת תהליך הטיפול.
תפיסת 'הזן' בשיאצו מבוססת על הנחה כי הרגע הנתון בו אנו מצויים בטיפול הוא נקודת ההתייחסות לאבחנה ולטיפול: רצף השינויים שגופינו חווה כל שנייה אינו מאפשר לנו להגדיר את הטיפול. עם זאת, אנו לא יכולים להתעלם, מאוסף החוויות וממכלול האירועים שליוו את האדם מאז לידתו. כל אותם משתנים הם חלק מההיסטוריה של הגוף שאחראים להיווצרות אותה 'נקודת זמן טיפולית'. הרעיון העומד מאחורי גישת 'הזן שיאצו' היא יכולתו של המטפל לפתח רגישות איכותית והקשבה לצרכי המטופל במקום לעסוק בחשיבה ותכנון במהלך הטיפול עצמו.
מידע אותו לקטתי בכל שנותיי כמטפל (כאשר עיקר האבחנה נעשית בתהליך הטיפול עצמו על פי תפיסת הזן שיאצו ובתום הטיפול להצלבת מידע) נמצא שהמכנה המשותף לרובם הייתה חווית הרגיעה והרצון להישאר בתנוחה הטיפולית. חשתי שאני פורט על מיתרי 'הזיכרון העוברי' המאופיין בנעימות חסרת דאגות. התחושה שחשו המטופלים אפשרה להיכנס לשדה שלהם ולאבחן באופן ממוקד יותר את אופי הטיפול הנדרש.
באיור - ודה, הרפואה ההודית העתיקה, ניכתב: 'תנאי ראשון לריפוי כל מחלה הוא הבאת הגוף לרגיעה'. הרגיעה היא תנאי לריפוי אך הוא רק תחילתו של התהליך. החרדה והמתח שמלווים אירוע חולי מתגברים באופן משמעותי את התדרדרות המצב.
כאשר אנו נדרשים להשיב על השאלה הפופולארית, למה השיאצו טוב? פעמים רבות נמצא את עצמנו עונים: מתגבר את המערכת החיסונית! המערכת החיסונית היא מכלול מורכב של מערכות ותאים אשר התפתחו במהלך האבולוציה והקנו יתרון לאורגניזמים בהם התפתחו. תפקידה של מערכת החיסון הוא להגן על גופינו מפני פלישה של פתוגנים ומיקרו אורגניזמים, כגון נגיפים, חיידקים ופטריות וכן מפני רעלנים המופרשים ע'י גורמי מחלות. בין מרכיביה השונים של מערכת החיסון קיימים יחסי גומלין ענפים, המאפשרים להם לפעול באופן משולב ומתואם נגד פולשים זרים מהם נשקפת סכנה לגוף. כך, כפי שיחסי הגומלין המתקיימים בין המרידיאנים מאפשר את האיזון האנרגטי.
כיצד השיאצו מתגבר ומסייע למערכת החיסון? ידוע כי במצבי רוגע מערכת החיסון מתפקדת באופן היעיל יותר. כאשר הגוף מצוי ברוגע, המערכת הפנימית משתקמת ביתר יעילות וחוזרת לאיזון (אנרגטי) המונע חולי.
מערכת החיסון היא מערכת הפועלת באופן אוטונומי. תפקידה העיקרי לפקח ולשגר פעולות למיגור אותם גורמים המזוהים כזרים לגוף. למרות היותה מערכת אוטונומית היא פועלת ומושפעת מגורמים רבים. אחד ממאפייניה הבולטים והחשובים של מערכת החיסון, לצד יכולתה לזהות במדויק מספר עצום של פתוגנים, הוא הזיכרון החיסוני. חשיפה של מערכת החיסון לגורם זר או לפתוגן עימו היא התמודדה בעבר, מעוררת תגובת זיכרון המתאפיינת במהירות גבוהה יותר ובעוצמה חזקה יותר. תגובת הזיכרון מאפשרת למערכת החיסון לפעול ביתר נמרצות כנגד הפתוגן, לסלקו ביעילות ולמנוע התפתחות מחלה.
כשם שהזיכרון החיסוני מבוסס על תגובת זיכרון לפתוגן זר כך ניתן להסיק כי הגוף מעורר 'זיכרון טיפולי'. לזיכרון הטיפולי יש משמעות גדולה בתהליך הריפוי וההחלמה. מעבר לגירוי נקודות הצובו והמרידיאן, אנו יוצרים תהליך מקביל, בו מתנהל שיתוף פעולה בין המערכת החיסונית לבין מערכת המרידיאנים ולבין המערכת העצבית.
המערכת העצבית מחולקת למספר מערכות: מערכת העצבים המרכזית, אשר תפקידה לכוון את התפקודים העצביים הגבוהים של התודעה כמו תנועה וחשיבה. והיא כוללת את המוח וחוט השדרה, כלומר הפיקוד העליון. מערכת העצבים ההיקפית, היא המעבירה והמחזירה את המידע העצבי מהמערכת המרכזית לשאר איברי הגוף. זו מורכבת מכל חלקי מערכת העצבים שמחוץ למערכת המרכזית, ובכללן המערכת האוטונומית אשר מתחלקת לשתי מערכות: מערכת העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית אשר פועלות במערכת איזון של יין ויאנג, כאשר האיזון בין פעילויותיהן משתנה בהתאם לגירויים החיצוניים (כגון גירויים המצביעים על סכנה קרבה) וגירויים פנימיים או פעילויות שגרתיות.
מערכת העצבים הסימפתטית פעילה בעיקר בעיתות חירום, לחץ ואיום פתאומי. היא אחראית להפעלת תגובה במצב של לחץ או בעיתות חירום אל מול איום פתאומי וקיומי. כמו כן מערכת עצבים זו אחראית להפעיל את תגובת 'הילחם - או - ברח' המנתבת מחדש את מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים על חשבונן מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות המיידית. הילחם - או - ברח הוא מונח מעולם הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תבנית של שינויים גופניים, כחלק ממנגנון הישרדותי, אשר מכין את בן - האדם או את בעל - החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית.
הכלי המרכזי שמפעילה המערכת זו היא מערכת האדרנל שדרך שחרור הורמונים שונים מביא לפרץ של שינויים קיצוניים בגוף: שינויים בזרימת הדם לטובת שרירי השלד בעבור השגת כוח ותגובה מהירה, הפסקת פעילויות העיכול, העלאת הדופק, לחץ הדם ורמת הסוכר בדם, כיווץ של כלי הדם בעור למניעת דימום, הרפיה של שרירי הנשימה, הרחבת אישונים ועוד.
כאשר נוצר המגע בין המטפל עם המטופל מתקיים תהליך בו מזהה המערכת האם מה שמצוי בקרבתו הוא גורם אוהד או לא. במפגש הראשוני ובתהליך המתבצע בעקבותיו, הגוף מבטא את רצונו לקלוט את הטיפול או להדוף אותו. מערכת הבקרה המרכזית יכולה לעקוף את תחושות הגוף ולהנחות אותו להמשיך למרות אי נוחות שעשויה להתפתח, אלא אם הגוף חש 'סכנה' כי הפעילות עשויה להזיק לו.
מערכת העצבים הפאראסימפתטית היא מערכת הפעילה בעיקר במצב של מנוחה בגוף ואחראית על מצב של שגרה. היא מווסתת את הפעילויות הפיזיולוגיות הרצופות כגון נשימה ופעילות הלב. היא אחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים, הפרשת הורמונים של גדילה.
מכאן ניתן לדמות את הטיפול בשיאצו ככלי המשמש כווסת זרימה המסייע למערכת העצבית האוטונומית לאזן בין התפקודים להם אחראים מערכות המשנה - הסימפטתית והפאראסימפתטית. הרוגע אותו חווה המטופל מנטרל את האיומים החיצוניים ומאפשר למערכת האחראית על השגרה והשיקום לפעול בתאום מלא. מצב רוגע זה יתאפשר כאשר יוצרו התנאים לכך ומערכות הגוף ישקמו את עצמם בתנאים אופטמאלים.
באותו מכלול בו יבוא לידי ביטוי המפגש בין המטפל והמטופל יכללו גורמים רבים המשפיעים על איכות הטיפול. אחד הביטויים המאפיינים שאני מבקש לבחון הוא האם יש מקום לכלול בו את הזיכרון הטיפולי. כלומר, האם קיימים תהליכים אשר מושפעים מזיכרון נרכש אותו חווה הגוף. זיכרון זה מושפע בשני מישורים: האחד, מחוויות אשר הוטבעו בגוף לאורך חייו והשני, מהחוויה אותו הוא רוכש בתוך התהליך הטיפולי. למרות שניתן לפצל את שני המישורים ברור כי חוויה טיפולית מקומית מושפעת באופן ניכר מהחוויות אשר עיצבו את הגוף בשנות קיומו.
תפקודי המרידיאנים ומערכת יחסי הגומלין ביניהם יוצרים, על פי מודל זה, את בריאותו של גוף האדם. מנגנון זה מהווה את המפגש בין האנרגיה לחומר, כלומר, תפקודם וזרימתם של המרידיאנים מהווה את התשתית לשמירה על האיזון העדין בו אנו תלויים לקיומינו.
כאשר אנו שוהים בטיפול על מרידיאן או צובו אנו, למעשה, מגרים מנגנונים לתגובה. תגובה זו נותנת את ביטויה בתהליך למודי של מרכז הבקרה שיכול להיקרא מוח או זרימת מרדיאנים ולהגיב בהתאם. לימוד זה של המוח והתגובה נגזרת גם מהזיכרון הטיפולי. מכאן ניתן אולי להניח כי מערכת המרידיאנים שקיימת בערוצים ראשיים ובערוצים משניים מיוצגת באופן כל שהוא במוח.
באותה הפעילות הטיפולית בה אנו שוהים על גבי הצובו המשמש כשער כניסה למרידיאן, המטפל המנוסה יוודא את מיקומו דרך הדו שיח המתנהל בין צרכי המטופל לבין אופי הלחץ, מה שיתבטא בעומק ובפרק הזמן הנחוץ ללחיצה. בפרק זמן זה, המטופל עשוי לחוש כאב אשר במהלכו יבוא לידי ביטוי המנגנון שתפקידו להדוף את הלחיצה הבלתי נעימה. אך, אם הביטוי של הלחץ ילווה בתחושה נעימה, המטופל יבקש באמצעות התנהגות הגוף לבטא את שביעות רצונו, דבר שיתבטא בנשימות נינוחות, טונוס שרירים רפוי וכו'.
בנקודת הזמן בה המטפל מפעיל לחץ על מערכת המרידיאנים והצובו הפרוס עליהם מתקיים תהליך שבו הגוף מזהה, לומד ומגיב ממש כפי שהזיכרון החיסוני מבצע. ברוב המצבים בהם איתרנו חסר צ'י, נמצא כי הוא כרוני. לכן, המטופל יהיה אסיר תודה אם נזהה את הצובו שמיצג את המצב הכרוני ונחזור אליו עוד ועוד. כלומר יתרחש פה סוג נוסף של תהליך זיכרון טיפולי.
במגע שנוצר בין ידי המטפל לגוף המטופל פועלת מערכת סנסורית רגישה בה הגוף מבחין אם ידיו של המטפל אוהדות ורגישות דיין על מנת ליצור את האמון הנדרש לחשיפת הגוף לטיפול. בגישה על פי הקיו שיאצו אנו מכנים תהליך זה 'הצפת מרידיאנים' כלומר, המרידיאנים הדורשים טיפול (מרידיאני החסר) צפים כלפי מעלה. הרצון למגע ברמה הכללית של הגוף הוא צורך בסיסי אשר לא תמיד ייחשף בקלות. כאן מעורב באופן מהותי 'הזיכרון הטיפולי' המתקשר לחוויות שהמטופל נושא בכל הקשור למגע ולתקשורת. כשם שהזיכרון החיסוני עומד על המשמר להדוף פתוגנים פולשניים, הסנסורים של 'הזיכרון הטיפולי' עומדים על המשמר להדוף מגע היוצר אי נוחות.
מגע עם בטחון ורגישות גורם לגוף להירגע ולהתמסר למטפל. היכולת להניע טיפול מעבר לתכנון הקפדני [יסודות הטיפול] תורם באופן ניכר ליכולתו של המטפל לחוש את צרכיו העמוקים ביותר של המטופל. תהליך טיפולי יכול להוביל לכך שהזיכרון הטיפולי עלול ליצור רגרסיה בו המטופל חווה זיכרון המשפיע באופן עוצמתי בכיוון של כאב פיזי ונפשי. עם זאת, רגרסיה לא תמיד מהווה שם קוד לאי הצלחה טיפולית. זהו חלק מתהליך ריפוי שחייב להיעשות באופן מבוקר והדרגתי, בדומה לפסיכולוג החושף את הצמתים הכואבים, מציף אותם אל פני השטח ולאט לאט מפורר אותם עד אשר המטופל חש שהצמתים הללו אינם מאיימים עליו יותר. אותם צמתים, במודל המרידיאנים על פי הרפואה הסינית, נקראים צובו או שערים הפזורים על המרידיאנים, דרכם אנו נכנסים ומפוררים את החסימה.
מעגל הטיפול, אם כך, מושפע משפע גורמים אשר בחלקים שונים אין לנו שליטה. [שיאצו והמונח פלצבו]. המטופל מגיע אלינו לעתים עם כאב (תקיעות בזרימת הצ'י) אך הוא נושא איתו 'זיכרון' שמוטבע בו. תפקידנו כמטפלים בשיאצו לא לנבור בעברו, אלא להיכנס לתדר הטיפולי בו המטופל חש בביטחון, מתמסר וחושף את 'הזיכרון' לשינוי הדרגתי.
בחוויה האישית שלי בתוך הטיפולים שאני מקבל, אני חש כי האופטימיות המתפשטת באברי נמשכת גם לאחר השעה הטיפולית. האם זה קשור לזיכרון טיפולי? פניתי לויקיפדיה כדי למצוא את הפרוש למילה אופטימיות וזה מה שמצאתי:
אופטימיות היא השקפת עולם הרואה בעולמנו מקום חיובי במהותו. ההשקפה הנגדית לאופטימיות היא פסימיות. אופטימיסטים מאמינים כי אנשים הם טובים במהותם ומאורעות בחיים הם מבשרי טוב.
השקפת עולמם החיובית של האופטימיסטים מובילה אותם למסקנה כי, בסופו של יום, הדברים יסתדרו על הצד הטוב יותר. הדוגמה הקלאסית המובאת לעתים קרובות להבחנה בין השקפה אופטימיסטית לפסימיסטית היא זו של 'חצי הכוס המלאה, או הריקה'? האופטימיסטים כמובן יאמרו: 'הכוס חצי מלאה' ואילו הפסימיסטים ישיבו: 'הכוס חצי ריקה'.
הפילוסוף ששמו נקשר להשקפת עולם אופטימיסטית הוא גוטפריד לייבניץ אשר טען, בספרו Theodicee כי אנו חיים בטוב מכל העולמות האפשריים. כמאמין אדוק ייחס לייבניץ לאלוהים יכולת אינסופית (כל - יכולת: Omnipotence), ידע אינסופי (Omniscience) וטוב אינסופי (Omnibenevolence). לייבניץ הסיק מתכונות אלו של האלוהים כי יצירתו של האל המושלם חייבת גם כן להיות מושלמת: עולמנו חייב להיות, בהתאם לטבע הבורא 'הטוב שבעולמות האפשריים' או העולם האופטימאלי.
כאשר כל מערכות הגוף מווסתות ופועלות בסינכרון מושלם, אינן מופרעות ע'י תוכן הכרתי וכל הגוף נמצא בתדר של טרום שינה, נוצר מצב אופטימאלי לטיפול אשר עשוי גם לבטא את הצלחתו. הצלחה טיפולית בנויה על קשת רחבה של תגובות: החל מתגובה מינורית ועד לתגובה המוגדרת כנס. לרוב נמצא את התשובה על ציר האמצע. השאיפה שלנו כמטפלים היא להניע ולפתח טיפול בשלבים תוך למידה הדדית של התהליכים. החוויה הטיפולית הינה התשתית עליה ניתן להיפגש עם הזיכרון הטיפולי.
הערה ותוספת של ד'ר ניר עמיר:
למושג זיכרון טיפולי יש הלכות פרקטיות. לעתים אנו תמהים מדוע אצל מטופל אחד קיימות תגובות חיוביות מהירות לטיפול ולאחר תגובות איטיות. במקרים אחרים אנו שואלים כיצד קורה שמטופל אחד מצליח לשמר בהצלחה כה רבה את הישגי הטיפול בעוד שאחר צריך להתמיד בטיפולים כדי לשמר רק חלק מזערי ממטרות הטיפול.
מובן שאנו דנים בתיאוריה או במודל תפיסתי ולא בהכרח בהסבר מוכח או מבוסס מדעית. בהתבסס על מודל זה ניתן לחשוב על הטיפול כעל טקסט לשינון. כשם שאנו נדרשים לשנן מספר פעמים טקסט מסוים עד שנדע אותו בע'פ כך גם אנו נדרשים למספר טיפולים עד שהגוף יטמיע את הבנתו בנושא. כבר אחרי ההיכרות הראשונית עם הטקסט אנו יכולים לספר עליו מעט וכך גם הגוף לאחר הטיפול הראשון בשיאצו. אלא שכדי שנוכל לצטט את הטקסט ולשמר אותו בזכרוננו לאורך זמן, עלינו, לפחות בשלבים הראשונים, לשנן ולחזור עליו שוב ושוב.
לאחר מספר תרגולות (טיפולים) בתדירות שנקבעה על ידי המטפל (לרוב מדובר בפעם בשבוע) אנו מצליחים לקבע חלק מהמטרות. במקרים אילו המטופל ידווח לנו על הטבה לאחר הטיפול, הטבה שנמשכת זמן קצוב: בתחילה למשך מספר שעות ובהמשך למשך יום יומיים ויותר.
לאחר פרק זמן מסוים הטקסט התקבע בזכרוננו. באנלוגיה לרעיון זה - תוצאות הטיפול מתקבעות לאורך זמן ועתה יכול לעבור שבוע ויותר עד שהגוף 'שוכח' חלק מההשלכות של הטיפול ומתחיל לצאת מאיזונו. זהו השלב הטיפולי בו עלינו להחליט האם המטופל צריך להמשיך להגיע אלינו פעם בשבוע או שניתן 'לדלל' את תדירות הטיפולים.
בדומה לשינון טקסט, לאחר פרק זמן שאורכו שונה ממטופל למטופל, החומר הנלמד מתקבע. עתה ניתן להפסיק את השינון למשך תקופות ארוכות. אחדים יזדקקו לרענון פעם בחודש ואחרים פעם בחצי שנה. כמובן שהכוונה כאן לביקור תחזוק בשיאצו.
צריך לזכור שהטקסט מסמל מטרה טיפולית מסוימת. למשל הקלה על כאבי גב או על כאבי ראש. אך מטופל שחפץ להתפתח וללמוד עוד ועוד ימשיך ויתמיד בטיפולים גם אחרי שהפנים וזכר את הטקסט.
זוהי הקבלה בין זיכרון של שינון פרק מילולי לבין זיכרון של שינון מטרות טיפול. ייתכן שמדובר במודל לא נכון אך זהו מודל פרקטי. קל להסביר למטופל למה חשוב להתמיד ברצף בטיפולים הראשונים. קל גם להבהיר לו, כך, מדוע צריך לחזור לטיפולי תחזוק ולמה לפעמים חלה נסיגה בטיפול (לא שננו זמן רב והטקסט נשכח).
מאמר זה נכתב על ידי גיורא ליכט. גיורא ליכט הוא מורה ומטפל בשיאצו ויחד עם ד'ר ניר עמיר יסד את תמורות בשנת 1989.
* www.tmurot.org.il/article.asp?id=753
מאת: גיורא ליכט
זה שנים הולכת ומתגבשת אצלי הגישה שמבטאת את הפילוסופיה הטיפולית: 'תן לגוף את הדחיפה הקטנה והוא יעשה כבר את שלו'. אותה דחיפה להחלמה, שאצלנו מתבטאת בלחיצה, משמשת כבסיס להנעת הטיפול. נקודת הזמן בו נוצר המגע בין המטפל והמטופל חובקת בתוכה צמתים רבים אשר משפיעים באופנים שונים על כל טיפול ועל כל מטופל. גופינו הוא יצירה שמתפקדת כפלא הגדול ביותר של הבריאה וההתערבות בפעילותו היא רבת פנים, כך שהגישה כי אנו אמונים רק על <#> 'הדחיפה הקטנה' בלבד נראית לי מאד משמעותית בהבנת תהליך הטיפול.
תפיסת 'הזן' בשיאצו מבוססת על הנחה כי הרגע הנתון בו אנו מצויים בטיפול הוא נקודת ההתייחסות לאבחנה ולטיפול: רצף השינויים שגופינו חווה כל שנייה אינו מאפשר לנו להגדיר את הטיפול. עם זאת, אנו לא יכולים להתעלם, מאוסף החוויות וממכלול האירועים שליוו את האדם מאז לידתו. כל אותם משתנים הם חלק מההיסטוריה של הגוף שאחראים להיווצרות אותה 'נקודת זמן טיפולית'. הרעיון העומד מאחורי גישת 'הזן שיאצו' היא יכולתו של המטפל לפתח רגישות איכותית והקשבה לצרכי המטופל במקום לעסוק בחשיבה ותכנון במהלך הטיפול עצמו.
מידע אותו לקטתי בכל שנותיי כמטפל (כאשר עיקר האבחנה נעשית בתהליך הטיפול עצמו על פי תפיסת הזן שיאצו ובתום הטיפול להצלבת מידע) נמצא שהמכנה המשותף לרובם הייתה חווית הרגיעה והרצון להישאר בתנוחה הטיפולית. חשתי שאני פורט על מיתרי 'הזיכרון העוברי' המאופיין בנעימות חסרת דאגות. התחושה שחשו המטופלים אפשרה להיכנס לשדה שלהם ולאבחן באופן ממוקד יותר את אופי הטיפול הנדרש.
באיור - ודה, הרפואה ההודית העתיקה, ניכתב: 'תנאי ראשון לריפוי כל מחלה הוא הבאת הגוף לרגיעה'. הרגיעה היא תנאי לריפוי אך הוא רק תחילתו של התהליך. החרדה והמתח שמלווים אירוע חולי מתגברים באופן משמעותי את התדרדרות המצב.
כאשר אנו נדרשים להשיב על השאלה הפופולארית, למה השיאצו טוב? פעמים רבות נמצא את עצמנו עונים: מתגבר את המערכת החיסונית! המערכת החיסונית היא מכלול מורכב של מערכות ותאים אשר התפתחו במהלך האבולוציה והקנו יתרון לאורגניזמים בהם התפתחו. תפקידה של מערכת החיסון הוא להגן על גופינו מפני פלישה של פתוגנים ומיקרו אורגניזמים, כגון נגיפים, חיידקים ופטריות וכן מפני רעלנים המופרשים ע'י גורמי מחלות. בין מרכיביה השונים של מערכת החיסון קיימים יחסי גומלין ענפים, המאפשרים להם לפעול באופן משולב ומתואם נגד פולשים זרים מהם נשקפת סכנה לגוף. כך, כפי שיחסי הגומלין המתקיימים בין המרידיאנים מאפשר את האיזון האנרגטי.
כיצד השיאצו מתגבר ומסייע למערכת החיסון? ידוע כי במצבי רוגע מערכת החיסון מתפקדת באופן היעיל יותר. כאשר הגוף מצוי ברוגע, המערכת הפנימית משתקמת ביתר יעילות וחוזרת לאיזון (אנרגטי) המונע חולי.
מערכת החיסון היא מערכת הפועלת באופן אוטונומי. תפקידה העיקרי לפקח ולשגר פעולות למיגור אותם גורמים המזוהים כזרים לגוף. למרות היותה מערכת אוטונומית היא פועלת ומושפעת מגורמים רבים. אחד ממאפייניה הבולטים והחשובים של מערכת החיסון, לצד יכולתה לזהות במדויק מספר עצום של פתוגנים, הוא הזיכרון החיסוני. חשיפה של מערכת החיסון לגורם זר או לפתוגן עימו היא התמודדה בעבר, מעוררת תגובת זיכרון המתאפיינת במהירות גבוהה יותר ובעוצמה חזקה יותר. תגובת הזיכרון מאפשרת למערכת החיסון לפעול ביתר נמרצות כנגד הפתוגן, לסלקו ביעילות ולמנוע התפתחות מחלה.
כשם שהזיכרון החיסוני מבוסס על תגובת זיכרון לפתוגן זר כך ניתן להסיק כי הגוף מעורר 'זיכרון טיפולי'. לזיכרון הטיפולי יש משמעות גדולה בתהליך הריפוי וההחלמה. מעבר לגירוי נקודות הצובו והמרידיאן, אנו יוצרים תהליך מקביל, בו מתנהל שיתוף פעולה בין המערכת החיסונית לבין מערכת המרידיאנים ולבין המערכת העצבית.
המערכת העצבית מחולקת למספר מערכות: מערכת העצבים המרכזית, אשר תפקידה לכוון את התפקודים העצביים הגבוהים של התודעה כמו תנועה וחשיבה. והיא כוללת את המוח וחוט השדרה, כלומר הפיקוד העליון. מערכת העצבים ההיקפית, היא המעבירה והמחזירה את המידע העצבי מהמערכת המרכזית לשאר איברי הגוף. זו מורכבת מכל חלקי מערכת העצבים שמחוץ למערכת המרכזית, ובכללן המערכת האוטונומית אשר מתחלקת לשתי מערכות: מערכת העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית אשר פועלות במערכת איזון של יין ויאנג, כאשר האיזון בין פעילויותיהן משתנה בהתאם לגירויים החיצוניים (כגון גירויים המצביעים על סכנה קרבה) וגירויים פנימיים או פעילויות שגרתיות.
מערכת העצבים הסימפתטית פעילה בעיקר בעיתות חירום, לחץ ואיום פתאומי. היא אחראית להפעלת תגובה במצב של לחץ או בעיתות חירום אל מול איום פתאומי וקיומי. כמו כן מערכת עצבים זו אחראית להפעיל את תגובת 'הילחם - או - ברח' המנתבת מחדש את מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים על חשבונן מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות המיידית. הילחם - או - ברח הוא מונח מעולם הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תבנית של שינויים גופניים, כחלק ממנגנון הישרדותי, אשר מכין את בן - האדם או את בעל - החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית.
הכלי המרכזי שמפעילה המערכת זו היא מערכת האדרנל שדרך שחרור הורמונים שונים מביא לפרץ של שינויים קיצוניים בגוף: שינויים בזרימת הדם לטובת שרירי השלד בעבור השגת כוח ותגובה מהירה, הפסקת פעילויות העיכול, העלאת הדופק, לחץ הדם ורמת הסוכר בדם, כיווץ של כלי הדם בעור למניעת דימום, הרפיה של שרירי הנשימה, הרחבת אישונים ועוד.
כאשר נוצר המגע בין המטפל עם המטופל מתקיים תהליך בו מזהה המערכת האם מה שמצוי בקרבתו הוא גורם אוהד או לא. במפגש הראשוני ובתהליך המתבצע בעקבותיו, הגוף מבטא את רצונו לקלוט את הטיפול או להדוף אותו. מערכת הבקרה המרכזית יכולה לעקוף את תחושות הגוף ולהנחות אותו להמשיך למרות אי נוחות שעשויה להתפתח, אלא אם הגוף חש 'סכנה' כי הפעילות עשויה להזיק לו.
מערכת העצבים הפאראסימפתטית היא מערכת הפעילה בעיקר במצב של מנוחה בגוף ואחראית על מצב של שגרה. היא מווסתת את הפעילויות הפיזיולוגיות הרצופות כגון נשימה ופעילות הלב. היא אחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים, הפרשת הורמונים של גדילה.
מכאן ניתן לדמות את הטיפול בשיאצו ככלי המשמש כווסת זרימה המסייע למערכת העצבית האוטונומית לאזן בין התפקודים להם אחראים מערכות המשנה - הסימפטתית והפאראסימפתטית. הרוגע אותו חווה המטופל מנטרל את האיומים החיצוניים ומאפשר למערכת האחראית על השגרה והשיקום לפעול בתאום מלא. מצב רוגע זה יתאפשר כאשר יוצרו התנאים לכך ומערכות הגוף ישקמו את עצמם בתנאים אופטמאלים.
באותו מכלול בו יבוא לידי ביטוי המפגש בין המטפל והמטופל יכללו גורמים רבים המשפיעים על איכות הטיפול. אחד הביטויים המאפיינים שאני מבקש לבחון הוא האם יש מקום לכלול בו את הזיכרון הטיפולי. כלומר, האם קיימים תהליכים אשר מושפעים מזיכרון נרכש אותו חווה הגוף. זיכרון זה מושפע בשני מישורים: האחד, מחוויות אשר הוטבעו בגוף לאורך חייו והשני, מהחוויה אותו הוא רוכש בתוך התהליך הטיפולי. למרות שניתן לפצל את שני המישורים ברור כי חוויה טיפולית מקומית מושפעת באופן ניכר מהחוויות אשר עיצבו את הגוף בשנות קיומו.
תפקודי המרידיאנים ומערכת יחסי הגומלין ביניהם יוצרים, על פי מודל זה, את בריאותו של גוף האדם. מנגנון זה מהווה את המפגש בין האנרגיה לחומר, כלומר, תפקודם וזרימתם של המרידיאנים מהווה את התשתית לשמירה על האיזון העדין בו אנו תלויים לקיומינו.
כאשר אנו שוהים בטיפול על מרידיאן או צובו אנו, למעשה, מגרים מנגנונים לתגובה. תגובה זו נותנת את ביטויה בתהליך למודי של מרכז הבקרה שיכול להיקרא מוח או זרימת מרדיאנים ולהגיב בהתאם. לימוד זה של המוח והתגובה נגזרת גם מהזיכרון הטיפולי. מכאן ניתן אולי להניח כי מערכת המרידיאנים שקיימת בערוצים ראשיים ובערוצים משניים מיוצגת באופן כל שהוא במוח.
באותה הפעילות הטיפולית בה אנו שוהים על גבי הצובו המשמש כשער כניסה למרידיאן, המטפל המנוסה יוודא את מיקומו דרך הדו שיח המתנהל בין צרכי המטופל לבין אופי הלחץ, מה שיתבטא בעומק ובפרק הזמן הנחוץ ללחיצה. בפרק זמן זה, המטופל עשוי לחוש כאב אשר במהלכו יבוא לידי ביטוי המנגנון שתפקידו להדוף את הלחיצה הבלתי נעימה. אך, אם הביטוי של הלחץ ילווה בתחושה נעימה, המטופל יבקש באמצעות התנהגות הגוף לבטא את שביעות רצונו, דבר שיתבטא בנשימות נינוחות, טונוס שרירים רפוי וכו'.
בנקודת הזמן בה המטפל מפעיל לחץ על מערכת המרידיאנים והצובו הפרוס עליהם מתקיים תהליך שבו הגוף מזהה, לומד ומגיב ממש כפי שהזיכרון החיסוני מבצע. ברוב המצבים בהם איתרנו חסר צ'י, נמצא כי הוא כרוני. לכן, המטופל יהיה אסיר תודה אם נזהה את הצובו שמיצג את המצב הכרוני ונחזור אליו עוד ועוד. כלומר יתרחש פה סוג נוסף של תהליך זיכרון טיפולי.
במגע שנוצר בין ידי המטפל לגוף המטופל פועלת מערכת סנסורית רגישה בה הגוף מבחין אם ידיו של המטפל אוהדות ורגישות דיין על מנת ליצור את האמון הנדרש לחשיפת הגוף לטיפול. בגישה על פי הקיו שיאצו אנו מכנים תהליך זה 'הצפת מרידיאנים' כלומר, המרידיאנים הדורשים טיפול (מרידיאני החסר) צפים כלפי מעלה. הרצון למגע ברמה הכללית של הגוף הוא צורך בסיסי אשר לא תמיד ייחשף בקלות. כאן מעורב באופן מהותי 'הזיכרון הטיפולי' המתקשר לחוויות שהמטופל נושא בכל הקשור למגע ולתקשורת. כשם שהזיכרון החיסוני עומד על המשמר להדוף פתוגנים פולשניים, הסנסורים של 'הזיכרון הטיפולי' עומדים על המשמר להדוף מגע היוצר אי נוחות.
מגע עם בטחון ורגישות גורם לגוף להירגע ולהתמסר למטפל. היכולת להניע טיפול מעבר לתכנון הקפדני [יסודות הטיפול] תורם באופן ניכר ליכולתו של המטפל לחוש את צרכיו העמוקים ביותר של המטופל. תהליך טיפולי יכול להוביל לכך שהזיכרון הטיפולי עלול ליצור רגרסיה בו המטופל חווה זיכרון המשפיע באופן עוצמתי בכיוון של כאב פיזי ונפשי. עם זאת, רגרסיה לא תמיד מהווה שם קוד לאי הצלחה טיפולית. זהו חלק מתהליך ריפוי שחייב להיעשות באופן מבוקר והדרגתי, בדומה לפסיכולוג החושף את הצמתים הכואבים, מציף אותם אל פני השטח ולאט לאט מפורר אותם עד אשר המטופל חש שהצמתים הללו אינם מאיימים עליו יותר. אותם צמתים, במודל המרידיאנים על פי הרפואה הסינית, נקראים צובו או שערים הפזורים על המרידיאנים, דרכם אנו נכנסים ומפוררים את החסימה.
מעגל הטיפול, אם כך, מושפע משפע גורמים אשר בחלקים שונים אין לנו שליטה. [שיאצו והמונח פלצבו]. המטופל מגיע אלינו לעתים עם כאב (תקיעות בזרימת הצ'י) אך הוא נושא איתו 'זיכרון' שמוטבע בו. תפקידנו כמטפלים בשיאצו לא לנבור בעברו, אלא להיכנס לתדר הטיפולי בו המטופל חש בביטחון, מתמסר וחושף את 'הזיכרון' לשינוי הדרגתי.
בחוויה האישית שלי בתוך הטיפולים שאני מקבל, אני חש כי האופטימיות המתפשטת באברי נמשכת גם לאחר השעה הטיפולית. האם זה קשור לזיכרון טיפולי? פניתי לויקיפדיה כדי למצוא את הפרוש למילה אופטימיות וזה מה שמצאתי:
אופטימיות היא השקפת עולם הרואה בעולמנו מקום חיובי במהותו. ההשקפה הנגדית לאופטימיות היא פסימיות. אופטימיסטים מאמינים כי אנשים הם טובים במהותם ומאורעות בחיים הם מבשרי טוב.
השקפת עולמם החיובית של האופטימיסטים מובילה אותם למסקנה כי, בסופו של יום, הדברים יסתדרו על הצד הטוב יותר. הדוגמה הקלאסית המובאת לעתים קרובות להבחנה בין השקפה אופטימיסטית לפסימיסטית היא זו של 'חצי הכוס המלאה, או הריקה'? האופטימיסטים כמובן יאמרו: 'הכוס חצי מלאה' ואילו הפסימיסטים ישיבו: 'הכוס חצי ריקה'.
הפילוסוף ששמו נקשר להשקפת עולם אופטימיסטית הוא גוטפריד לייבניץ אשר טען, בספרו Theodicee כי אנו חיים בטוב מכל העולמות האפשריים. כמאמין אדוק ייחס לייבניץ לאלוהים יכולת אינסופית (כל - יכולת: Omnipotence), ידע אינסופי (Omniscience) וטוב אינסופי (Omnibenevolence). לייבניץ הסיק מתכונות אלו של האלוהים כי יצירתו של האל המושלם חייבת גם כן להיות מושלמת: עולמנו חייב להיות, בהתאם לטבע הבורא 'הטוב שבעולמות האפשריים' או העולם האופטימאלי.
כאשר כל מערכות הגוף מווסתות ופועלות בסינכרון מושלם, אינן מופרעות ע'י תוכן הכרתי וכל הגוף נמצא בתדר של טרום שינה, נוצר מצב אופטימאלי לטיפול אשר עשוי גם לבטא את הצלחתו. הצלחה טיפולית בנויה על קשת רחבה של תגובות: החל מתגובה מינורית ועד לתגובה המוגדרת כנס. לרוב נמצא את התשובה על ציר האמצע. השאיפה שלנו כמטפלים היא להניע ולפתח טיפול בשלבים תוך למידה הדדית של התהליכים. החוויה הטיפולית הינה התשתית עליה ניתן להיפגש עם הזיכרון הטיפולי.
הערה ותוספת של ד'ר ניר עמיר:
למושג זיכרון טיפולי יש הלכות פרקטיות. לעתים אנו תמהים מדוע אצל מטופל אחד קיימות תגובות חיוביות מהירות לטיפול ולאחר תגובות איטיות. במקרים אחרים אנו שואלים כיצד קורה שמטופל אחד מצליח לשמר בהצלחה כה רבה את הישגי הטיפול בעוד שאחר צריך להתמיד בטיפולים כדי לשמר רק חלק מזערי ממטרות הטיפול.
מובן שאנו דנים בתיאוריה או במודל תפיסתי ולא בהכרח בהסבר מוכח או מבוסס מדעית. בהתבסס על מודל זה ניתן לחשוב על הטיפול כעל טקסט לשינון. כשם שאנו נדרשים לשנן מספר פעמים טקסט מסוים עד שנדע אותו בע'פ כך גם אנו נדרשים למספר טיפולים עד שהגוף יטמיע את הבנתו בנושא. כבר אחרי ההיכרות הראשונית עם הטקסט אנו יכולים לספר עליו מעט וכך גם הגוף לאחר הטיפול הראשון בשיאצו. אלא שכדי שנוכל לצטט את הטקסט ולשמר אותו בזכרוננו לאורך זמן, עלינו, לפחות בשלבים הראשונים, לשנן ולחזור עליו שוב ושוב.
לאחר מספר תרגולות (טיפולים) בתדירות שנקבעה על ידי המטפל (לרוב מדובר בפעם בשבוע) אנו מצליחים לקבע חלק מהמטרות. במקרים אילו המטופל ידווח לנו על הטבה לאחר הטיפול, הטבה שנמשכת זמן קצוב: בתחילה למשך מספר שעות ובהמשך למשך יום יומיים ויותר.
לאחר פרק זמן מסוים הטקסט התקבע בזכרוננו. באנלוגיה לרעיון זה - תוצאות הטיפול מתקבעות לאורך זמן ועתה יכול לעבור שבוע ויותר עד שהגוף 'שוכח' חלק מההשלכות של הטיפול ומתחיל לצאת מאיזונו. זהו השלב הטיפולי בו עלינו להחליט האם המטופל צריך להמשיך להגיע אלינו פעם בשבוע או שניתן 'לדלל' את תדירות הטיפולים.
בדומה לשינון טקסט, לאחר פרק זמן שאורכו שונה ממטופל למטופל, החומר הנלמד מתקבע. עתה ניתן להפסיק את השינון למשך תקופות ארוכות. אחדים יזדקקו לרענון פעם בחודש ואחרים פעם בחצי שנה. כמובן שהכוונה כאן לביקור תחזוק בשיאצו.
צריך לזכור שהטקסט מסמל מטרה טיפולית מסוימת. למשל הקלה על כאבי גב או על כאבי ראש. אך מטופל שחפץ להתפתח וללמוד עוד ועוד ימשיך ויתמיד בטיפולים גם אחרי שהפנים וזכר את הטקסט.
זוהי הקבלה בין זיכרון של שינון פרק מילולי לבין זיכרון של שינון מטרות טיפול. ייתכן שמדובר במודל לא נכון אך זהו מודל פרקטי. קל להסביר למטופל למה חשוב להתמיד ברצף בטיפולים הראשונים. קל גם להבהיר לו, כך, מדוע צריך לחזור לטיפולי תחזוק ולמה לפעמים חלה נסיגה בטיפול (לא שננו זמן רב והטקסט נשכח).
מאמר זה נכתב על ידי גיורא ליכט. גיורא ליכט הוא מורה ומטפל בשיאצו ויחד עם ד'ר ניר עמיר יסד את תמורות בשנת 1989.
* www.tmurot.org.il/article.asp?id=753
050-3331-331