אחד הרגעים שגרמו לי להבין משהו מאד מהותי - הוא זיכרון של פגישה עם אמא שלי ברחוב - המשפט הראשון שהיא אמרה לי - לא זיהיתי אותך הלכת כל כך כפופה וקפוצת אצבעות
בזמן הזה הייתי בחורה צעירה שבמבחינתי בתפיסה שלי אז נהנתי מהחיים עד כמה שהבנתי מה זאת הנאה אז - היו לי שתי בנות קטנות חמודות, (שבינתיים הקימו משפחות משל עצמן) בעל חמוד בית ב"צפון תל אביב" מכונית וכו. חופשים ומה לא. בהחלט חיים נעימים לכל הדעות. מודעות אמיתית לא היתה לי. אני לא זוכרת ששאלתי את עצמי באמת מה משמעות החיים ומה אני עושה כאן. הגבתי כאוטומט למערכת האמונות הקיימת, עם הרבה מרדנות אמנם, אבל עדיים שחקתי על פי כללי המשחק ולא באמת עלה בדעתי שאולי כל זה - העולם שבו אני חיה, הוא בעצם אשליה, ושאפשר גם אחרת. המשפט הזה של אמא שלי התחיל לחלחל להבנה שאולי משהו בכל זאת לא בסדר אם אני כפופה כל כך.
וכך התחיל המסע שלי - התחלתי לראות שאם אחיה ככה את כל חיי - בשגרה נעימה כזו או אחרת - הם יהיו משעממים למדי ובהחלט אוטומטיים
אנ י מאמינה שכולנו מרגישים בצורה זו או אחרת בסוג של כלא על כדור הארץ. מספיק שנעמוד כמה רגעים ונתבוננן באנשים בתחנת רכבת הומה, איך הם הולכים. הסיכוי שנמצא מישהו גאה במי שהוא, נושא את גופו בגאון ובעוצמה הוא אפסי. רובנו הולכים מעט כפופים, מגנים על החזה (מקום רגשותינו העמוקים)
בפנים מאד רציניות, פחד לחייך, שמא... שמא מה באמת?? וממש לא מאפשרים לעצמנו להיות פשוט אנחנו, שמחים בחיים בתוכנו וזהו.
לעומת זאת אם ניתן מבט בחיות - מה שנראה בדרך כלל הוא גמישות, תנועה זורמת וכו - חיה שפופה תבהיר לנו מיד שמשהו איתה לא בסדר. - מה שאנו מתרגמים כחולה בחיות - מתורגם אצלנו לנורמלי.
כמו שלא נורמלי וטבעי עבורנו לצעוד על כדור הארץ כפופים - כך לא טבעי עבורנו להיות חולים
חיות בטבע שלא הושפעו על ידי בני אדם מתות וחיות באופן טבעי. עצים בטבע מתגברים לבד על איתני הטבע או מתים בקלות.
- מחלה היא בסך הכל טעות מחשבתית. - מחשבה תקועה. שהפכנו לאמונת בסיס
הדמיון הוא הכלי החזק ביותר שלנו - מחשבה יוצרת (כולנו חווינו חלומות שבהם הגוף הפיזי הגיב" כאילו" אנו חווינו זאת באמת. או לחילופין, הקיבה שמגיבה לריח של אוכל כאילו היא הולכת לקבל אוכל)
המדע הבדיוני מתסעק הרבה עם מציאות מדומינת - שבה המסר הקבוע הוא שכשאנו מאמינים בשמהו כעובדה הוא אכן מתקיים כולל מוות. אם אנחנו מאמינים שנמות אכן יהיה מוות (מטריקס)
אם נכנס למציאות מדומינת עם כל החושים, נאכל נשתה ונחווה שעות ארוכות של חיים מדומינים - אנו עלולים למצוא את עצמנו מתים ברעב
מערכת אמונות המבוססת על פחד, לחץ, דאגות גורמת לאנרגית החיים בתוכנו להתכווץ ולהתקע - נוצרת פעולת שרשרת שמקטינה יותר ויותר את אנרגית החיים הבסיסית שלנו - עד למחלה ומוות.
רובנו מאמינים בשחרור הבאב ובפתרון חיצוני (קביים) לבעיה ולא לשינוי אמיתי - אנו מתכונתים לפחד משינוי אמיתי.
ריפוי אמיתי כרוך בהבנה שרק אנחנו יכולים לרפא את עצמנו ולא אף אחד אחר.
מטפל הוא מתווך ביננו ובין כוח הריפוי הנמצא בתוכנו
ריפוי אמיתי מתרחש כאשר יש שיתוף פעולה מלא בין ה"מטפל" ל " מטופל".
הגוף שלנו יודע את כל התשובות - רק צריך לדעת איך לשאול אותו.
במהלך מסע החיפוש שלי נתקלתי בשיטת " מוח אחד" המבוססת על הוצאת אינפורמציה דרך השריר מהגוף. מאז העיסוק העיקי שלי הוא זה. השיטה גדלה יחד איתי מפני שלמעשה אין סוף למה שאפשר לשאול את הגוף ולדרכי שחרור חסימות.
השיטה מבוססת על אבחון מצבי מתח - ושחרורם. הייחודיות היא בעצם בכלי עצמו - מה שהגוף " אומר" דרך טונוס השריר היא הבחירה המדויקת לזמן נתון, ומשם היכולת להפנים את יצירתמו - לקחת אחריות פשוטה על היצירה ומשם לבחור מחדש. ובדרך הזו מאפשרים גם המטפל וגם המטופל לגורם נוסף להיות נוכח בפגישה - המידע בגוף שזוכר ויודע הכל. ואז תהליך המפגש הוא הפתעה לשני הצדדים - מה שהנגוף בוחר להעלות ולא מה שהמטפל או המטופל חשבו בצורה מצומצמת.
ליבי רם
* www.bestlife.co.il/?categoryId=44009&itemId=85585
בזמן הזה הייתי בחורה צעירה שבמבחינתי בתפיסה שלי אז נהנתי מהחיים עד כמה שהבנתי מה זאת הנאה אז - היו לי שתי בנות קטנות חמודות, (שבינתיים הקימו משפחות משל עצמן) בעל חמוד בית ב"צפון תל אביב" מכונית וכו. חופשים ומה לא. בהחלט חיים נעימים לכל הדעות. מודעות אמיתית לא היתה לי. אני לא זוכרת ששאלתי את עצמי באמת מה משמעות החיים ומה אני עושה כאן. הגבתי כאוטומט למערכת האמונות הקיימת, עם הרבה מרדנות אמנם, אבל עדיים שחקתי על פי כללי המשחק ולא באמת עלה בדעתי שאולי כל זה - העולם שבו אני חיה, הוא בעצם אשליה, ושאפשר גם אחרת. המשפט הזה של אמא שלי התחיל לחלחל להבנה שאולי משהו בכל זאת לא בסדר אם אני כפופה כל כך.
וכך התחיל המסע שלי - התחלתי לראות שאם אחיה ככה את כל חיי - בשגרה נעימה כזו או אחרת - הם יהיו משעממים למדי ובהחלט אוטומטיים
אנ י מאמינה שכולנו מרגישים בצורה זו או אחרת בסוג של כלא על כדור הארץ. מספיק שנעמוד כמה רגעים ונתבוננן באנשים בתחנת רכבת הומה, איך הם הולכים. הסיכוי שנמצא מישהו גאה במי שהוא, נושא את גופו בגאון ובעוצמה הוא אפסי. רובנו הולכים מעט כפופים, מגנים על החזה (מקום רגשותינו העמוקים)
בפנים מאד רציניות, פחד לחייך, שמא... שמא מה באמת?? וממש לא מאפשרים לעצמנו להיות פשוט אנחנו, שמחים בחיים בתוכנו וזהו.
לעומת זאת אם ניתן מבט בחיות - מה שנראה בדרך כלל הוא גמישות, תנועה זורמת וכו - חיה שפופה תבהיר לנו מיד שמשהו איתה לא בסדר. - מה שאנו מתרגמים כחולה בחיות - מתורגם אצלנו לנורמלי.
כמו שלא נורמלי וטבעי עבורנו לצעוד על כדור הארץ כפופים - כך לא טבעי עבורנו להיות חולים
חיות בטבע שלא הושפעו על ידי בני אדם מתות וחיות באופן טבעי. עצים בטבע מתגברים לבד על איתני הטבע או מתים בקלות.
- מחלה היא בסך הכל טעות מחשבתית. - מחשבה תקועה. שהפכנו לאמונת בסיס
הדמיון הוא הכלי החזק ביותר שלנו - מחשבה יוצרת (כולנו חווינו חלומות שבהם הגוף הפיזי הגיב" כאילו" אנו חווינו זאת באמת. או לחילופין, הקיבה שמגיבה לריח של אוכל כאילו היא הולכת לקבל אוכל)
המדע הבדיוני מתסעק הרבה עם מציאות מדומינת - שבה המסר הקבוע הוא שכשאנו מאמינים בשמהו כעובדה הוא אכן מתקיים כולל מוות. אם אנחנו מאמינים שנמות אכן יהיה מוות (מטריקס)
אם נכנס למציאות מדומינת עם כל החושים, נאכל נשתה ונחווה שעות ארוכות של חיים מדומינים - אנו עלולים למצוא את עצמנו מתים ברעב
מערכת אמונות המבוססת על פחד, לחץ, דאגות גורמת לאנרגית החיים בתוכנו להתכווץ ולהתקע - נוצרת פעולת שרשרת שמקטינה יותר ויותר את אנרגית החיים הבסיסית שלנו - עד למחלה ומוות.
רובנו מאמינים בשחרור הבאב ובפתרון חיצוני (קביים) לבעיה ולא לשינוי אמיתי - אנו מתכונתים לפחד משינוי אמיתי.
ריפוי אמיתי כרוך בהבנה שרק אנחנו יכולים לרפא את עצמנו ולא אף אחד אחר.
מטפל הוא מתווך ביננו ובין כוח הריפוי הנמצא בתוכנו
ריפוי אמיתי מתרחש כאשר יש שיתוף פעולה מלא בין ה"מטפל" ל " מטופל".
הגוף שלנו יודע את כל התשובות - רק צריך לדעת איך לשאול אותו.
במהלך מסע החיפוש שלי נתקלתי בשיטת " מוח אחד" המבוססת על הוצאת אינפורמציה דרך השריר מהגוף. מאז העיסוק העיקי שלי הוא זה. השיטה גדלה יחד איתי מפני שלמעשה אין סוף למה שאפשר לשאול את הגוף ולדרכי שחרור חסימות.
השיטה מבוססת על אבחון מצבי מתח - ושחרורם. הייחודיות היא בעצם בכלי עצמו - מה שהגוף " אומר" דרך טונוס השריר היא הבחירה המדויקת לזמן נתון, ומשם היכולת להפנים את יצירתמו - לקחת אחריות פשוטה על היצירה ומשם לבחור מחדש. ובדרך הזו מאפשרים גם המטפל וגם המטופל לגורם נוסף להיות נוכח בפגישה - המידע בגוף שזוכר ויודע הכל. ואז תהליך המפגש הוא הפתעה לשני הצדדים - מה שהנגוף בוחר להעלות ולא מה שהמטפל או המטופל חשבו בצורה מצומצמת.
ליבי רם
* www.bestlife.co.il/?categoryId=44009&itemId=85585
050-3331-331