פסיכולוגים ומאמנים טוענים כי בעידן הפוסט מודרני חיי היום יום כה קדחתניים וכה עמוסים עד שנעשינו עיוורים. עיוורים למה שבאמת חשוב, למה שיפה, למה שראוי להכרה, ואפילו למה שגורם לנו אושר.
למעשה, הטענה, העומס היומיומי גורם לשחיקה של כושר ההבחנה שלנו בדקויות, ולעליה של סף הגירוי שלנו, עד כדי כך שאינני מסוגלים עוד ליהנות מן הדברים והרגעים הקטנים של החיים - יפי הנוף, הטבע, ההישגים הקטנים שלנו ושל אחרים, מוסיקה מענגת, סרט או ספר מרגש, אמנות שנוגעת בלב, רגע של תקשורת עמוקה, של חברות, נתינה, הכרת תודה, אהבה.
הבעיה היא שכאשר איננו מבחינים באותם דברים קטנים, אנו למעשה מאבדים את היכולת לחוות ריגושים ולחוות את מה שאנו מכנים "אושר".
הסיפור הבא שהתפרסם בוושינגטון פוסט לאחרונה מדגים את טענתו של רובינס.
על העיוורון
אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור, היה זה בוקר קר בינואר.
הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
שלוש דקות חלפו, ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר - כך הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר - כך מישהו נשען אל הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.
מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר, היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר.
לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.
כל ההורים ללא יוצא מן הכלל אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות שבהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים. לא ניתנה שום הכרה.
אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה גושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.
הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, גושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון.
כל כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.
זה סיפור אמיתי. גושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת, והדבר אורגן על - ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
הניסוי בחן את השאלה הבאה:
בסביבה רגילה, במקום לא צפוי ובשעה לא הולמת, האם נוכל לראות את היופי?
האם אנחנו נעצר ליהנות ממנו ולהעריך אותו?
זאת ועוד, האם נדע לזהות ולהכיר בכישרון כאשר הוא מופיע בפנינו בהקשר בלתי - צפוי?
אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה:
אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם, המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים יפים וחשובים בחיינו אנחנו מפספסים?
למעשה, הטענה, העומס היומיומי גורם לשחיקה של כושר ההבחנה שלנו בדקויות, ולעליה של סף הגירוי שלנו, עד כדי כך שאינני מסוגלים עוד ליהנות מן הדברים והרגעים הקטנים של החיים - יפי הנוף, הטבע, ההישגים הקטנים שלנו ושל אחרים, מוסיקה מענגת, סרט או ספר מרגש, אמנות שנוגעת בלב, רגע של תקשורת עמוקה, של חברות, נתינה, הכרת תודה, אהבה.
הבעיה היא שכאשר איננו מבחינים באותם דברים קטנים, אנו למעשה מאבדים את היכולת לחוות ריגושים ולחוות את מה שאנו מכנים "אושר".
הסיפור הבא שהתפרסם בוושינגטון פוסט לאחרונה מדגים את טענתו של רובינס.
על העיוורון
אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור, היה זה בוקר קר בינואר.
הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
שלוש דקות חלפו, ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר - כך הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר - כך מישהו נשען אל הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.
מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר, היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר.
לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.
כל ההורים ללא יוצא מן הכלל אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות שבהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים. לא ניתנה שום הכרה.
אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה גושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.
הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, גושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון.
כל כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.
זה סיפור אמיתי. גושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת, והדבר אורגן על - ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
הניסוי בחן את השאלה הבאה:
בסביבה רגילה, במקום לא צפוי ובשעה לא הולמת, האם נוכל לראות את היופי?
האם אנחנו נעצר ליהנות ממנו ולהעריך אותו?
זאת ועוד, האם נדע לזהות ולהכיר בכישרון כאשר הוא מופיע בפנינו בהקשר בלתי - צפוי?
אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה:
אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם, המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים יפים וחשובים בחיינו אנחנו מפספסים?
050-3331-331