שלוש המילים החשובות ביותר
והן לא "אני אוהב/ת אותך"!
מאת הרב יעקב סלומון
אין לי הרבה סבלנות לנאומים.
אם תסתכלו סביבכם, כאשר אתם בהרצאה, על קהל המאזינים (כמו שאני עושה לעתים קרובות), תראו עד כמה שרוב האנשים חסרי מנוחה ומרגישים שלא בנוח - בתנאי שהם עדיין ערים. התעסקות בשיער, ליקוט פירורי אבק, והסתרת פיהוקים הן פעולות שכיחות.
אבל אין ספק שהתופעה הכי נוחה ומרתקת שאי פעם התגלתה, היא ציפורני הידיים. הפלא האנטומי הפשוט הזה יכול לספק שעות של אפשרויות בילוי שונות ואין סופיות. ויש לנו עשר כאלה!
אז ככה ישבתי, בשורה 41, מושב 7. מסיים מניקור אוראלי יצירתי ביותר של עור הציפורן, כשהאוזניים שלי הזדקפו. הנואם, ידיד קרוב שלי (בגלל זה הייתי חייב להיות שם), הציג שאלה שעצרה את הציפורניים שלי באמצע מסלולן.
"מהן שלוש המלים החשובות ביותר בנישואין? "
"קל", אמרתי לעצמי, "אני אוהב אותך".
"והן לא אני אוהב אותך", הוא המשיך.
הקהל התחיל לרחוש. הידיים הפסיקו לבחוש בשער, אפילו כמה מלקטי פירורי אבק התחילו להתרכז. יכולתי לשמוע את הראש של כולם עובד: "מה יכול להיות יותר חשוב מ'אני אוהב אותך'? על איזה ביטוי יכול להיות שהוא מדבר? "
הראש שלי עבד יחד עם כולם. בטח, אני יכול להעלות כמה הצעות משל עצמי. מה בקשר ל: "את לא מבינה? ", "את באמת עייפה? ", "הייתי באמצע המקלחת"...
למרבה המזל הוא שחרר אותנו די מהר יחסית, מהמצוקה הקולקטיבית המתוכננת מראש. שלוש המלים החשובות ביותר בנישואין הן "אני מצטער, טעיתי".
הרבה ראשים הנהנו. קחו גם את הראש שלי בחשבון. הוא פגע בנקודה הנכונה.
להודות בטעות
על פי ד"ר מאיר ויקלר, אין ביטוי בודד שיכול לרומם ולטפח מערכת יחסים יותר מהיכולת להודות על טעות.
לא משנה באיזה סוג קשר מדובר - בן זוג, קולגה, אח, מעסיק, חבר, אולי אפילו הורה - הודאה בכך שטעית יכולה להוסיף מימד בלתי ניתן לשיעור לקשר שלכם. זה מרענן, כנה, מנחם ולעיתים קרובות גם בלתי צפוי. ובכל זאת, הודאה על טעות, במעשה או במחשבה, היא ככל הנראה בין המשימות הקשות ביותר שעמן עלינו להתמודד.
אבל, מדוע? למה רובנו כל כך נעולים על להיות צודקים תמיד? האם האגו שלנו כל כך עדין שהוא לא יכול לסבול אפילו הודאה מקרית בטעות?
ככל הנראה... כן.
האגו שלנו באמת עדין, שברירי, דקיק ורופף.
אנחנו כל כך מפחדים מכל ביטוי של חולשה שמערכת ההגנה שלנו נכנסת להילוך גבוה, הרבה לפני שנספיק להגיד "אופס... באמת פישלתי! "
למעשה, המבנה ההגנתי שלנו כל כך מורכב, שכאשר אנחנו מתעמתים עם המחשבה המדכאת של הצורך להכיר בטעויות או במעידות שלנו, אנחנו גולשים לעיתים קרובות לתוך הכחשה, כדי להימלט מהגילוי המאיים שאנחנו לא מושלמים.
מנגנון ההגנה המשומן שלנו מייצר לנו בקלות רבה תירוצים יצירתיים במיוחד, שלעיתים גובלים בשקר ממש:
"לא זה מה שאמרתי. ", "אני לא שכחתי. את אמרת לי שאת מעדיפה שאני לא אקנה לך מתנת יום נישואין", "אני לא מאמין! בדיוק הרגע התכוונתי להחזיר לך צלצול! "
תופשים את הרעיון? זה כאילו כל תחושת העצמיות שלנו - שיווי המשקל הרגשי - תלויה בעצם בלא לטעות אף פעם בשום דבר. יותר מזה, לעיתים קרובות, בסוף אנחנו משכנעים גם את עצמנו שהשקרים שלנו אמיתיים או שהתירוצים שלנו מוצדקים. עד כדי כך, כל כך הרבה מאיתנו, לא יכולים לסבול להודות בחוסר שלמות או בטעויות.
התנגדות אוניברסאלית
ההתנגדות הגורפת להכיר בטעויות שלנו הופכת להיות בלתי מובנת אפילו יותר, אם ניקח בחשבון את זה שכולנו התנסינו במקרה הנדיר הזה, שבו איזושהי נשמה איתנה באופן מפתיע, קמה ופשוט אומרת, "אני מצטער, טעיתי. " כמו ספורטאי, שמרואיין בלי רחמים, לאחר המשחק, בחדר ההלבשה של הקבוצה המפסידה, וממלמל באיפוק לתוך תריסר מיקרופונים ומליון בתים: "פישלתי בגדול. אני לוקח אחריות מלאה על ההפסד שלנו היום. "
מהי התגובה המוחלטת של כולנו כלפי ספורטאי שכזה?
"הוא גיבור! " אנחנו קוראים.
"איזה אומץ, כוח פנימי, עוז רוח שיש לו! "
הערצתנו לאותו אדם חסרת גבולות, אבל איכשהו זה לא ממש מצליח לעודד אותנו לעשות כמותו. כמו המחט של הרופא, אנחנו מתעלמים מכל הטובה שתצמח לנו מהדקירה, ומתמקדים רק בכאב הרגעי שהיא גורמת.
אבל, היהדות עושה כל מאמץ להעמיד אותנו על הדרך הנכונה. היא מחדירה בנו את ההכרה שלא רק שההודאה באשמה שלנו ראויה לשבח, אלא שהיא גם מרפאת. אנחנו מתרגלים להכיר בשגיאות שלנו בכך שאנחנו מזכירים אותן בתפילותינו מידי יום.
והיום הקדוש ביותר בשנה, יום כיפור, מיוחד ביכולת שלנו להודות בכנות בחסרונות שלנו. ותמציתה של הכנות הזאת, היא שקובעת את מידת המחילה שבה נזכה.
אז זה מה שאני מציע:
בואו ננסה את זה. פעם ביום. אולי במשך שבועיים או משהו כזה. קחו נשימה עמוקה, תעצמו את העיניים ותלחשו: "אני מצטער, טעיתי".
ואז תפתחו את העיניים ותיהנו מחיוכי ההפתעה שסביבכם (לכל הפחות נסו את זה מול המראה כשאין אף אחד בסביבה). ותראו איך הכנפיים שלכם צומחות.
והן לא "אני אוהב/ת אותך"!
מאת הרב יעקב סלומון
אין לי הרבה סבלנות לנאומים.
אם תסתכלו סביבכם, כאשר אתם בהרצאה, על קהל המאזינים (כמו שאני עושה לעתים קרובות), תראו עד כמה שרוב האנשים חסרי מנוחה ומרגישים שלא בנוח - בתנאי שהם עדיין ערים. התעסקות בשיער, ליקוט פירורי אבק, והסתרת פיהוקים הן פעולות שכיחות.
אבל אין ספק שהתופעה הכי נוחה ומרתקת שאי פעם התגלתה, היא ציפורני הידיים. הפלא האנטומי הפשוט הזה יכול לספק שעות של אפשרויות בילוי שונות ואין סופיות. ויש לנו עשר כאלה!
אז ככה ישבתי, בשורה 41, מושב 7. מסיים מניקור אוראלי יצירתי ביותר של עור הציפורן, כשהאוזניים שלי הזדקפו. הנואם, ידיד קרוב שלי (בגלל זה הייתי חייב להיות שם), הציג שאלה שעצרה את הציפורניים שלי באמצע מסלולן.
"מהן שלוש המלים החשובות ביותר בנישואין? "
"קל", אמרתי לעצמי, "אני אוהב אותך".
"והן לא אני אוהב אותך", הוא המשיך.
הקהל התחיל לרחוש. הידיים הפסיקו לבחוש בשער, אפילו כמה מלקטי פירורי אבק התחילו להתרכז. יכולתי לשמוע את הראש של כולם עובד: "מה יכול להיות יותר חשוב מ'אני אוהב אותך'? על איזה ביטוי יכול להיות שהוא מדבר? "
הראש שלי עבד יחד עם כולם. בטח, אני יכול להעלות כמה הצעות משל עצמי. מה בקשר ל: "את לא מבינה? ", "את באמת עייפה? ", "הייתי באמצע המקלחת"...
למרבה המזל הוא שחרר אותנו די מהר יחסית, מהמצוקה הקולקטיבית המתוכננת מראש. שלוש המלים החשובות ביותר בנישואין הן "אני מצטער, טעיתי".
הרבה ראשים הנהנו. קחו גם את הראש שלי בחשבון. הוא פגע בנקודה הנכונה.
להודות בטעות
על פי ד"ר מאיר ויקלר, אין ביטוי בודד שיכול לרומם ולטפח מערכת יחסים יותר מהיכולת להודות על טעות.
לא משנה באיזה סוג קשר מדובר - בן זוג, קולגה, אח, מעסיק, חבר, אולי אפילו הורה - הודאה בכך שטעית יכולה להוסיף מימד בלתי ניתן לשיעור לקשר שלכם. זה מרענן, כנה, מנחם ולעיתים קרובות גם בלתי צפוי. ובכל זאת, הודאה על טעות, במעשה או במחשבה, היא ככל הנראה בין המשימות הקשות ביותר שעמן עלינו להתמודד.
אבל, מדוע? למה רובנו כל כך נעולים על להיות צודקים תמיד? האם האגו שלנו כל כך עדין שהוא לא יכול לסבול אפילו הודאה מקרית בטעות?
ככל הנראה... כן.
האגו שלנו באמת עדין, שברירי, דקיק ורופף.
אנחנו כל כך מפחדים מכל ביטוי של חולשה שמערכת ההגנה שלנו נכנסת להילוך גבוה, הרבה לפני שנספיק להגיד "אופס... באמת פישלתי! "
למעשה, המבנה ההגנתי שלנו כל כך מורכב, שכאשר אנחנו מתעמתים עם המחשבה המדכאת של הצורך להכיר בטעויות או במעידות שלנו, אנחנו גולשים לעיתים קרובות לתוך הכחשה, כדי להימלט מהגילוי המאיים שאנחנו לא מושלמים.
מנגנון ההגנה המשומן שלנו מייצר לנו בקלות רבה תירוצים יצירתיים במיוחד, שלעיתים גובלים בשקר ממש:
"לא זה מה שאמרתי. ", "אני לא שכחתי. את אמרת לי שאת מעדיפה שאני לא אקנה לך מתנת יום נישואין", "אני לא מאמין! בדיוק הרגע התכוונתי להחזיר לך צלצול! "
תופשים את הרעיון? זה כאילו כל תחושת העצמיות שלנו - שיווי המשקל הרגשי - תלויה בעצם בלא לטעות אף פעם בשום דבר. יותר מזה, לעיתים קרובות, בסוף אנחנו משכנעים גם את עצמנו שהשקרים שלנו אמיתיים או שהתירוצים שלנו מוצדקים. עד כדי כך, כל כך הרבה מאיתנו, לא יכולים לסבול להודות בחוסר שלמות או בטעויות.
התנגדות אוניברסאלית
ההתנגדות הגורפת להכיר בטעויות שלנו הופכת להיות בלתי מובנת אפילו יותר, אם ניקח בחשבון את זה שכולנו התנסינו במקרה הנדיר הזה, שבו איזושהי נשמה איתנה באופן מפתיע, קמה ופשוט אומרת, "אני מצטער, טעיתי. " כמו ספורטאי, שמרואיין בלי רחמים, לאחר המשחק, בחדר ההלבשה של הקבוצה המפסידה, וממלמל באיפוק לתוך תריסר מיקרופונים ומליון בתים: "פישלתי בגדול. אני לוקח אחריות מלאה על ההפסד שלנו היום. "
מהי התגובה המוחלטת של כולנו כלפי ספורטאי שכזה?
"הוא גיבור! " אנחנו קוראים.
"איזה אומץ, כוח פנימי, עוז רוח שיש לו! "
הערצתנו לאותו אדם חסרת גבולות, אבל איכשהו זה לא ממש מצליח לעודד אותנו לעשות כמותו. כמו המחט של הרופא, אנחנו מתעלמים מכל הטובה שתצמח לנו מהדקירה, ומתמקדים רק בכאב הרגעי שהיא גורמת.
אבל, היהדות עושה כל מאמץ להעמיד אותנו על הדרך הנכונה. היא מחדירה בנו את ההכרה שלא רק שההודאה באשמה שלנו ראויה לשבח, אלא שהיא גם מרפאת. אנחנו מתרגלים להכיר בשגיאות שלנו בכך שאנחנו מזכירים אותן בתפילותינו מידי יום.
והיום הקדוש ביותר בשנה, יום כיפור, מיוחד ביכולת שלנו להודות בכנות בחסרונות שלנו. ותמציתה של הכנות הזאת, היא שקובעת את מידת המחילה שבה נזכה.
אז זה מה שאני מציע:
בואו ננסה את זה. פעם ביום. אולי במשך שבועיים או משהו כזה. קחו נשימה עמוקה, תעצמו את העיניים ותלחשו: "אני מצטער, טעיתי".
ואז תפתחו את העיניים ותיהנו מחיוכי ההפתעה שסביבכם (לכל הפחות נסו את זה מול המראה כשאין אף אחד בסביבה). ותראו איך הכנפיים שלכם צומחות.
050-3331-331