וכפי שציינתי לעיל, כל העצמים ביקום כולל הגוף שלי - כולנו מייצגים גושים של מידע ואלו אינם משתנים לעולם. הם צפופים על פני מסלול של משבצות אין סופיות, כאשר כל גוש שונה מהשני הדבוק בו, ואנו מלווים בעינינו חתך מסויים של המסלול הזה, מעבירים את המידע למוח שמפענח אותו ומסיק ממנו עקומות: הגוש הזה שליווית בעיניך את משבצותיו השונות על מסלול באורך אלף קילומטרים - מייצג עקומה של אבן, והגוש השני מייצג עקומה של שולחן... המוח מפענח את האב - טיפוס של מכלול הגושים שליווינו אותם בעינינו על המסלול, ומשייך אותם למשפחות. למעשה המדובר בזיהוי עקומה בעלת גרף משתנה - ולא בזיהוי של גוף בעל מידע משתנה.
ובכן כל העצמים נמצאים בתנועה יחסית אלינו, ותוך כדי התנועה הזאת אנו מבחינים בהם ומשרטטים את העקומות שלהם בשביל לזהותם, ברם ישנו הבדל בין עקומה של עצם שנקרא בלשונינו נייח כמו אבן ושולחן, לבין עצם שנמצא בתנועה כמו אדם, על אף ושני העצמים נמצאים בעצם בתנועה, אך תנועת האדם היא הרבה יותר ניכרת ולכן הוא מייצר במוחינו מספר עקומות כאשר לכל תנועה שמבצע - עקומה משלה. וכך אנו מזהים את האדם דרך שלל עקומות משתנות, ובכל אופן גם כאן מדובר בעקומות בעלות גרף משתנה ולא בזיהוי "גופות" בעלות מידע משתנה. המידע לא משתנה.
מכאן אני רוצה ללכת לאדם שמבחין בעקומות למיניהם. הוא הגוש המלוכד היחיד ביקום בעל האופציה להבחין. עמדנו באריכות לעיל על הביטוי שמתאר את המעגל בו נוצר הגוש המלוכד הזה "אדם".
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את - כל - פני האדמה. הביטוי הזה תמיד עובד ומספק במרחב את הגוף בעל אופצית ההבחנה. אגב, וכאשר האופציה הזו יוצאת לאור, היא הופכת לפוטנציה. הייתי רוצה כאן להתבונן באדם מזווית האופציה הזו. אומנם לא ניתן לתאר את האדם ללא האופציה הזו כי אין אדם שלא מבחין, עצם "ההבחנה" היא זו שמבדילה בין החיים למתים, אדם מת הוא כאבן - לא מבחין, אבל תסכימו איתי שישנן רמות של "הבחנה", יש אדם ער חי שמבחין בכל דבר, ויש אחר רדום כמעט מת שאין לו עניין בשום דבר...
בואו נלך לקצה קיצו של אדם שאינו מבחין בשום דבר, וישנה דוגמה כזאת, אדם שאיבד את הכרתו הוא גוף אנושי נטול האופציה להבחנה. מהדירוג האפסי הזה של "גוף נטול אופצית ההבחנה" האדם מתחיל לעלות ולהפעיל את האופציה שבו. אני רוצה להדגיש שאין גוף אנושי נטול אופציה, כל גוף אנושי הותקן במרחב עם האופציה הזו, אולם לא כולנו מפעילים את האופציה הזו באותה המידה, יש מי שמפעיל אותה בפול גז וישנם כאלו שכמעט ומוותרים עליה.
אם כן יש מקום למשוואה הזאת:
גוף אנושי + אופציה בלתי פעילה = גוף אנושי
כלומר קיים במרחב גוף אנושי שבעליו לא מפעיל את האופציה הזו, ולמעשה הוא יישאר גוף אנושי ולא יחול בו שום שינוי במרחב. הגוף הזה יתקיים במרחב וייצטופף על פני אין סוף משבצות, אבל העקומה שלו תהיה דומה לעקומה בודדה של אבן או של כל חפץ דומם.
מאידך, קיים במרחב גם גוף אנושי שבעליו מפעיל את האופציה הזו, והנוסחה להלן תבטא את זאת:
גוף אנושי + אופציה פעילה = אדם
מהנוסחה הזאת אפשר לעמוד על הרבה מונחים נפוצים ולצקת בהם תוכן, כמו המונח "אדם". אדם ולמעשה הוא לא רק גוף אנושי כי אם גוף אנושי שאופצית ההבחנה הופעלה על ידו, מיוזמתו ומרצונו. אפשר לצקת תוכן בעוד מונח שכה נזנח והתנוון על פני הזמן, ואני מדבר על "הנשמה" היא היא אותה "האופציה בפעולה". הנשמה היא אופציה הטמונה בגוף האנושי, נרצה - נפעיל אותה ונהפוך לבני אדם, נרצה - נישאר גופות נושמים ללא נשמה. "הנשמה" היא לא איבר בתוך הגוף, היא אופציה הנלווית לגוף.
גוף אנושי + (נשמה) אופציה פעילה = אדם
ולמעשה ניתן בנוסחה הזאת לעמוד על עוד מונח עתיק ולהסיר את האבק מעליו. אני מדבר על המונח "ישות", וישות היא לא קיום ולא הימצאות כי אם מימוש ההימצאות במרחב, כי למעשה גם האבן קיימת במרחב אך כידוע אין לאבן ישות כי אינה מבחינה בקיומה במרחב ולבטח לא בקיום העצמים לידה, בעוד האדם כן, הוא האדם בעל אופצית הבחנה פעילה.
גוף אנושי + אופציה פעילה = אדם בעל ישות
הייתי רוצה להגדיר עוד שני ממצאים טכנים שעולים מהנוסחה הזאת. אתחיל בגוף האנושי שלמעשה הוא מידע שהתלכד והפך לגוש. גם האבן היא גוש של מידע מלוכד, ולעומתה הגוף האנושי הוא גוש של מידע מלוכד ומורכב יותר. עוד גוש של מידע מורכב הוא גוש החיה, ולמעשה אין שום הבדל בין שני הגושים מלבד האופציה הטמונה בגוש האנושי. ובעצם ישנו עוד הבדל בין גוש החיה המורכב לגוש האנושי המורכב, וההבדל הוא בהרכב האנטומי של המוח, באדם הוא מורכב יותר, כי המוח אמור להיות במצב כוננות מתמיד עד אשר יחליט האדם להוציא את האופציה שבתוכו לפועל, או אז המוח ייכנס לתמונה ויהיה לעזר.
אשנן ואדגיש: גוף אנושי הוא גוש מידע לכל דבר ועיקר שאינו נבדל מכל גוש של מידע ביקום.
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה בלתי פעילה = גוש של מידע
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה פעילה = אדם
אדם - נשמה = גוף אנושי
ההגדרה האחרונה תתייחס לטכניקה של ההבחנה, עמדנו לעיל ארוכות על הביטוי הטכני הזה. אנו מלווים את מסלול האבן בעינינו, מעבירים את הנתונים הנקלטים למוחינו שמעבד את הנתונים האלה ובונה מהם עקומה שמשייכת את שורת הגושים השונים שקלטנו על פני המסלול - למשפחת גושים שבראשה עומד אב - טיפוס המזוהה על ידינו כאבן. אם כן הגושים שמצטופפים בשורה שונים הם האחד מהשני, כי על כל אחת מהמשבצות שלהם פועל מינון אחר של כוחות, ולכן היה עלינו להעזר במוח בשביל לזהות את האב טיפוס שלהם. אבל, וזו הנקודה החשובה, גופים אלה אינם משתנים, כי כל גוש וגוש שמצטופף על המסלול - מייצג חבילה של מידע, והמידע אינו משתנה לעולם.
באופן הטכני הזה אנו מבחינים גם באחינו האדם, שגופו מצטופף על פני משבצות אין סופיות במרחב, כאשר כל גוף העומד על כל משבצת מייצג חבילה של מידע שאינה משתנה לעולם. וגם הצופה האנושי מבחין בשרשרת הגופות השונים שמצטופפים להם עד אין סוף במרחב, ושולח את הנתונים הנקלטים למוח שבונה באמצעותם עקומה המשייכת את שורת הגושים השונים שקלטנו על פני המסלול - למשפחת האדם. יש לנו אם כן עקומה שמזהה בבירור את האדם, אבל ובניגוד לאבן שנעה במרחב במסלול כמעט שווה והעקומה שלה אינה משתנה תדירות, האדם נע ונד לאורך כל המסלול כי הוא מייצר בעצמו חוקים שמשנה באמצעותם את מינון הכוחות בכל משבצת ומשבצת. הווה אומר - הוא זז ולא נח לאורך כל המסלול הנצפה, הוא מרים ידיים, בונה בניינים... לכן וכאשר אנו צופים בו ומעבירים את הנתונים למוחינו, הוא מייצר עקומה שמתעדת כל תנועה שלו בכל משבצת ולמעשה מדובר במליארדי עקומות שמתחברות להן לעקומה אחת משתנה שמלווה את תנועת האדם הנצפה. ושוב עלינו להזהר, העקומה המשתנה שנעה לעינינו אינה מעידה על קיום המידע המשתנה, אלא על תיעוד המידע השונה.
אפשר להגיד שהעקומה המשתנה מצטיירת במוחינו גם כשמבחינים באבן שעפה באוויר או בחיה שמשוטטת בשדה... בכל אופן "העקומה המשתנה" הינו מונח שנדבק מטבעו לאדם הפעיל בעל "האופציה הפעילה" שתנועותיו במרחב הן רציונליות. מכאן אפשר להגיד, הגם ואיננו מדייקים, כי גוף אנושי ללא אופציה פעילה אינו בעל עקומה משתנה כי אם עקומה בודדת כזו של אבן.
גוף אנושי + אופציה פעילה = עקומה משתנה
ואפשר ליצוק את כל הבחנותינו בנוסחה אחת:
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה פעילה (נשמה) = אדם (ישות) = עקומה משתנה
ומאידך...
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה רדומה = גוש של מידע = עקומה בודדה
מכאן אני עובר להכללה תקנית שמהווה בעצם כלל חוקי לכל דבר ועיקר:
גוף + נשמה רדומה = גוף = עקומה בודדה
מידע + אופציה רדומה = מידע = עקומה בודדה
דוגמה טובה לכלל הזה ניתן לראות בכל העצמים בעולם, באבן, בבניין, בעץ, בירח... וגם בספר, כי גם הספר נושא מידע שאין בו שום אופציה, ולכן הוא ישקף בהכרח את אותה הנוסחה, כאשר המשבצת של "האופציה" תסומן ב - (0) כלהלן:
ספר + (0) = ספר
אבן + (0) = אבן
מידע + (0) = מידע
וכמובן כל מידע והערך שלו ביחס לצופה. במילים אחרות, וכשאני מבחין במרחב בגוש המידע המלוכד של אבן באמצעות העקומה הבודדה שבונה המוח שלי, ובעצם אני מבחין דרך העקומה הזו במיקום שלי במרחב, כלומר ערך העקומה הזאת מבחינתי הוא כערך תרומתה לשיפור מיקומי במרחב, וכגודל ערכה כך גודל תרומתה.
גוש המידע המלוכד של אבן יעניין אותי לפרק זמן קצר במרחב, כלומר אני אבחן את העקומה של הגוש הזה לשיעור של מרחק קצר יחסי, ואולי אגלגל אותה ברגלי ובזאת יסתיים תפקידה לגבי. אולם גוש המידע המלוכד בספר יעניין אותי לפרק זמן ארוך יותר, ואני אבחן את העקומה שלו ואתעכב עליה על פני חתך של מרחק ארוך יותר ואולי אף אחזור אל אותה העקומה מספר פעמים ואבחן אותה לעומק, כי בכל פעם היא משפרת את מיקומי במרחב.
אולם, וזו הנקודה העדינה שדורשת הדגשה, עקומה של גוש המידע החשוב ביותר - ולעולם לא תשתנה ביחס אלי ותראה לי לכאורה פנים אחרות באופן שאשפר את מעמדי ואת מיקומי במרחב עם כל פן ופן... לכל עקומת מידע במרחב פן אחד ולא יותר, גם לעקומה של גוש המידע המלוכד בספר החשוב ביותר לאדם. הסיבה היא המופשטת הידועה: למידע פן אחד שלא משתנה.
למעשה "הספר" היחיד בעולם שיכול להציג עקומות שונות - היינו פנים נבדלות הוא האדם שיכול להציג בפניך עקומה של מידע, כמו לספר לך סיפור, ולאחר מכאן להתנתק מהעקומה הזאת ולהציג בפניך עקומה אחרת בעלת פן שונה וכך עד לאין סוף... אין סוף לעקומות שהאדם יכול להציג וזאת בזכות ייחודו כי הוא היחיד ביקום בעל "עקומה משתנה". העקומה שהצופה בונה עבורו במרחב משתנה עם כל תנועה, דהיינו ועם כל תנועה האדם מציג בפני הצופה עקומה נבדלת.
לא כן הספר, הוא מייצג גוש מידע מלוכד אחד ויחיד שאינו משתנה לעולם. כמוהו כמו המידע המלוכד באבן או בשולחן. אני יכול בעצם להציג סיפורים נבדלים ולכרוך אותם בתוך ספר אחד, אולם הדבר לא ישנה מהעיקרון שלנו: כל הספר על כל הסיפורים המופיעים בתוכו מיוצג על ידי עקומה אחת ויחידה ואין שני לה.
וכאשר אני מתעמק בעקומה של הספר וחוזר אליה הלוך ושוב, איני חייב לשוב בכל פעם אל התחלת העקומה, אני יכול לחזור אל החלק האמצעי בה או לקראת סיומה... בעוד בעקומה נבדלת אני חייב בכל פעם להבחין בה מהתחלתה, איני יכול להבחין בה מהאמצע או לקראת סופה. סימן ההיכר השני להבדל בין עקומה לשניה הוא הרכב המידע שבונה את העקומה, כל בדל של מידע חייב להתאים לכל מבנה העקומה, הוא לא יכול להתאים לחלק ולהתכחש לחלק האחר. כלומר איני יכול לקרוא ספר ולחזור עם "חזון" אחר לקריאתו כאשר התפיסה השניה מתיישבת יפה על חלק מהספר ופחות על החלק האחר.
זה ההבדל המובהק בין פן לפן, לספר יש פן אחד, לא יכול להיות בעל שני פנים, כי למידע פן אחד שלא משתנה.
וזה מביא אותי לספר של התורה ולמידע שמכיל. על הספר הזה ולמעשה אמורים לחול כל העקרונות שמניתי לעיל שהנוסחאות להלן מבטאות אותם:
מידע + (0) = מידע
מטוס + (0) = מטוס
ספר + (0) = ספר
אבן + (0) = אבן
תורה + (0) = תורה = עקומה בודדה שלא יכולה להשתנות כי למידע פן אחד לא שניים.
להזכירכם, האדם הוא הגוש היחיד מבין גושי המידע ביקום שיש לו את אופציית ההבחנה במרחב, והוא יכול להפעיל את האופציה הזו או לא - הדבר נתון לשיקולו. בנוסף הוא גוש המידע היחיד במרחב שניתן לצפות בו ע"י "עקומה משתנה" כי עקומתו במרחב משתנה ללא הרף.
לעומתו, הספר נושא מידע שאין בו שום אופציה, ולכן הוא ישקף בהכרח את אותן הנוסחאות שלעיל כאשר משבצת "האופציה" סומנה בהן ב - (0). בנוסף, ספר התורה אמור להיות מזוהה על ידינו באמצעות עקומה בודדה שלא יכולה להשתנות כי למידע פן אחד ויחיד שלא משתנה לעולם.
אבל ספר התורה יצא מגדר העקרונות האלה, וזו הנקודה שאבקש לבחון. הבחנתי בספר התורה כי כאשר אני עובר בחברתו מרחקים פיזיקלים - אני מתוודע בכל מרחק לפן אחר בתוכו, פן שמשנה איתו את כל מונחי התורה ואת כל תוכנה. השינוי הוא מקיף ומוחלט, כל התורה משתנה באחת על כל מונחיה / ערכיה / מושגיה, בכל חמשת חומשיה ובכל פינה ופרק. עמדתי לפני מספר עמודים באריכות על התכונה הזו והבאתי מספר דוגמאות.
ובכן כל העצמים נמצאים בתנועה יחסית אלינו, ותוך כדי התנועה הזאת אנו מבחינים בהם ומשרטטים את העקומות שלהם בשביל לזהותם, ברם ישנו הבדל בין עקומה של עצם שנקרא בלשונינו נייח כמו אבן ושולחן, לבין עצם שנמצא בתנועה כמו אדם, על אף ושני העצמים נמצאים בעצם בתנועה, אך תנועת האדם היא הרבה יותר ניכרת ולכן הוא מייצר במוחינו מספר עקומות כאשר לכל תנועה שמבצע - עקומה משלה. וכך אנו מזהים את האדם דרך שלל עקומות משתנות, ובכל אופן גם כאן מדובר בעקומות בעלות גרף משתנה ולא בזיהוי "גופות" בעלות מידע משתנה. המידע לא משתנה.
מכאן אני רוצה ללכת לאדם שמבחין בעקומות למיניהם. הוא הגוש המלוכד היחיד ביקום בעל האופציה להבחין. עמדנו באריכות לעיל על הביטוי שמתאר את המעגל בו נוצר הגוש המלוכד הזה "אדם".
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את - כל - פני האדמה. הביטוי הזה תמיד עובד ומספק במרחב את הגוף בעל אופצית ההבחנה. אגב, וכאשר האופציה הזו יוצאת לאור, היא הופכת לפוטנציה. הייתי רוצה כאן להתבונן באדם מזווית האופציה הזו. אומנם לא ניתן לתאר את האדם ללא האופציה הזו כי אין אדם שלא מבחין, עצם "ההבחנה" היא זו שמבדילה בין החיים למתים, אדם מת הוא כאבן - לא מבחין, אבל תסכימו איתי שישנן רמות של "הבחנה", יש אדם ער חי שמבחין בכל דבר, ויש אחר רדום כמעט מת שאין לו עניין בשום דבר...
בואו נלך לקצה קיצו של אדם שאינו מבחין בשום דבר, וישנה דוגמה כזאת, אדם שאיבד את הכרתו הוא גוף אנושי נטול האופציה להבחנה. מהדירוג האפסי הזה של "גוף נטול אופצית ההבחנה" האדם מתחיל לעלות ולהפעיל את האופציה שבו. אני רוצה להדגיש שאין גוף אנושי נטול אופציה, כל גוף אנושי הותקן במרחב עם האופציה הזו, אולם לא כולנו מפעילים את האופציה הזו באותה המידה, יש מי שמפעיל אותה בפול גז וישנם כאלו שכמעט ומוותרים עליה.
אם כן יש מקום למשוואה הזאת:
גוף אנושי + אופציה בלתי פעילה = גוף אנושי
כלומר קיים במרחב גוף אנושי שבעליו לא מפעיל את האופציה הזו, ולמעשה הוא יישאר גוף אנושי ולא יחול בו שום שינוי במרחב. הגוף הזה יתקיים במרחב וייצטופף על פני אין סוף משבצות, אבל העקומה שלו תהיה דומה לעקומה בודדה של אבן או של כל חפץ דומם.
מאידך, קיים במרחב גם גוף אנושי שבעליו מפעיל את האופציה הזו, והנוסחה להלן תבטא את זאת:
גוף אנושי + אופציה פעילה = אדם
מהנוסחה הזאת אפשר לעמוד על הרבה מונחים נפוצים ולצקת בהם תוכן, כמו המונח "אדם". אדם ולמעשה הוא לא רק גוף אנושי כי אם גוף אנושי שאופצית ההבחנה הופעלה על ידו, מיוזמתו ומרצונו. אפשר לצקת תוכן בעוד מונח שכה נזנח והתנוון על פני הזמן, ואני מדבר על "הנשמה" היא היא אותה "האופציה בפעולה". הנשמה היא אופציה הטמונה בגוף האנושי, נרצה - נפעיל אותה ונהפוך לבני אדם, נרצה - נישאר גופות נושמים ללא נשמה. "הנשמה" היא לא איבר בתוך הגוף, היא אופציה הנלווית לגוף.
גוף אנושי + (נשמה) אופציה פעילה = אדם
ולמעשה ניתן בנוסחה הזאת לעמוד על עוד מונח עתיק ולהסיר את האבק מעליו. אני מדבר על המונח "ישות", וישות היא לא קיום ולא הימצאות כי אם מימוש ההימצאות במרחב, כי למעשה גם האבן קיימת במרחב אך כידוע אין לאבן ישות כי אינה מבחינה בקיומה במרחב ולבטח לא בקיום העצמים לידה, בעוד האדם כן, הוא האדם בעל אופצית הבחנה פעילה.
גוף אנושי + אופציה פעילה = אדם בעל ישות
הייתי רוצה להגדיר עוד שני ממצאים טכנים שעולים מהנוסחה הזאת. אתחיל בגוף האנושי שלמעשה הוא מידע שהתלכד והפך לגוש. גם האבן היא גוש של מידע מלוכד, ולעומתה הגוף האנושי הוא גוש של מידע מלוכד ומורכב יותר. עוד גוש של מידע מורכב הוא גוש החיה, ולמעשה אין שום הבדל בין שני הגושים מלבד האופציה הטמונה בגוש האנושי. ובעצם ישנו עוד הבדל בין גוש החיה המורכב לגוש האנושי המורכב, וההבדל הוא בהרכב האנטומי של המוח, באדם הוא מורכב יותר, כי המוח אמור להיות במצב כוננות מתמיד עד אשר יחליט האדם להוציא את האופציה שבתוכו לפועל, או אז המוח ייכנס לתמונה ויהיה לעזר.
אשנן ואדגיש: גוף אנושי הוא גוש מידע לכל דבר ועיקר שאינו נבדל מכל גוש של מידע ביקום.
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה בלתי פעילה = גוש של מידע
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה פעילה = אדם
אדם - נשמה = גוף אנושי
ההגדרה האחרונה תתייחס לטכניקה של ההבחנה, עמדנו לעיל ארוכות על הביטוי הטכני הזה. אנו מלווים את מסלול האבן בעינינו, מעבירים את הנתונים הנקלטים למוחינו שמעבד את הנתונים האלה ובונה מהם עקומה שמשייכת את שורת הגושים השונים שקלטנו על פני המסלול - למשפחת גושים שבראשה עומד אב - טיפוס המזוהה על ידינו כאבן. אם כן הגושים שמצטופפים בשורה שונים הם האחד מהשני, כי על כל אחת מהמשבצות שלהם פועל מינון אחר של כוחות, ולכן היה עלינו להעזר במוח בשביל לזהות את האב טיפוס שלהם. אבל, וזו הנקודה החשובה, גופים אלה אינם משתנים, כי כל גוש וגוש שמצטופף על המסלול - מייצג חבילה של מידע, והמידע אינו משתנה לעולם.
באופן הטכני הזה אנו מבחינים גם באחינו האדם, שגופו מצטופף על פני משבצות אין סופיות במרחב, כאשר כל גוף העומד על כל משבצת מייצג חבילה של מידע שאינה משתנה לעולם. וגם הצופה האנושי מבחין בשרשרת הגופות השונים שמצטופפים להם עד אין סוף במרחב, ושולח את הנתונים הנקלטים למוח שבונה באמצעותם עקומה המשייכת את שורת הגושים השונים שקלטנו על פני המסלול - למשפחת האדם. יש לנו אם כן עקומה שמזהה בבירור את האדם, אבל ובניגוד לאבן שנעה במרחב במסלול כמעט שווה והעקומה שלה אינה משתנה תדירות, האדם נע ונד לאורך כל המסלול כי הוא מייצר בעצמו חוקים שמשנה באמצעותם את מינון הכוחות בכל משבצת ומשבצת. הווה אומר - הוא זז ולא נח לאורך כל המסלול הנצפה, הוא מרים ידיים, בונה בניינים... לכן וכאשר אנו צופים בו ומעבירים את הנתונים למוחינו, הוא מייצר עקומה שמתעדת כל תנועה שלו בכל משבצת ולמעשה מדובר במליארדי עקומות שמתחברות להן לעקומה אחת משתנה שמלווה את תנועת האדם הנצפה. ושוב עלינו להזהר, העקומה המשתנה שנעה לעינינו אינה מעידה על קיום המידע המשתנה, אלא על תיעוד המידע השונה.
אפשר להגיד שהעקומה המשתנה מצטיירת במוחינו גם כשמבחינים באבן שעפה באוויר או בחיה שמשוטטת בשדה... בכל אופן "העקומה המשתנה" הינו מונח שנדבק מטבעו לאדם הפעיל בעל "האופציה הפעילה" שתנועותיו במרחב הן רציונליות. מכאן אפשר להגיד, הגם ואיננו מדייקים, כי גוף אנושי ללא אופציה פעילה אינו בעל עקומה משתנה כי אם עקומה בודדת כזו של אבן.
גוף אנושי + אופציה פעילה = עקומה משתנה
ואפשר ליצוק את כל הבחנותינו בנוסחה אחת:
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה פעילה (נשמה) = אדם (ישות) = עקומה משתנה
ומאידך...
גוש של מידע (גוף אנושי) + אופציה רדומה = גוש של מידע = עקומה בודדה
מכאן אני עובר להכללה תקנית שמהווה בעצם כלל חוקי לכל דבר ועיקר:
גוף + נשמה רדומה = גוף = עקומה בודדה
מידע + אופציה רדומה = מידע = עקומה בודדה
דוגמה טובה לכלל הזה ניתן לראות בכל העצמים בעולם, באבן, בבניין, בעץ, בירח... וגם בספר, כי גם הספר נושא מידע שאין בו שום אופציה, ולכן הוא ישקף בהכרח את אותה הנוסחה, כאשר המשבצת של "האופציה" תסומן ב - (0) כלהלן:
ספר + (0) = ספר
אבן + (0) = אבן
מידע + (0) = מידע
וכמובן כל מידע והערך שלו ביחס לצופה. במילים אחרות, וכשאני מבחין במרחב בגוש המידע המלוכד של אבן באמצעות העקומה הבודדה שבונה המוח שלי, ובעצם אני מבחין דרך העקומה הזו במיקום שלי במרחב, כלומר ערך העקומה הזאת מבחינתי הוא כערך תרומתה לשיפור מיקומי במרחב, וכגודל ערכה כך גודל תרומתה.
גוש המידע המלוכד של אבן יעניין אותי לפרק זמן קצר במרחב, כלומר אני אבחן את העקומה של הגוש הזה לשיעור של מרחק קצר יחסי, ואולי אגלגל אותה ברגלי ובזאת יסתיים תפקידה לגבי. אולם גוש המידע המלוכד בספר יעניין אותי לפרק זמן ארוך יותר, ואני אבחן את העקומה שלו ואתעכב עליה על פני חתך של מרחק ארוך יותר ואולי אף אחזור אל אותה העקומה מספר פעמים ואבחן אותה לעומק, כי בכל פעם היא משפרת את מיקומי במרחב.
אולם, וזו הנקודה העדינה שדורשת הדגשה, עקומה של גוש המידע החשוב ביותר - ולעולם לא תשתנה ביחס אלי ותראה לי לכאורה פנים אחרות באופן שאשפר את מעמדי ואת מיקומי במרחב עם כל פן ופן... לכל עקומת מידע במרחב פן אחד ולא יותר, גם לעקומה של גוש המידע המלוכד בספר החשוב ביותר לאדם. הסיבה היא המופשטת הידועה: למידע פן אחד שלא משתנה.
למעשה "הספר" היחיד בעולם שיכול להציג עקומות שונות - היינו פנים נבדלות הוא האדם שיכול להציג בפניך עקומה של מידע, כמו לספר לך סיפור, ולאחר מכאן להתנתק מהעקומה הזאת ולהציג בפניך עקומה אחרת בעלת פן שונה וכך עד לאין סוף... אין סוף לעקומות שהאדם יכול להציג וזאת בזכות ייחודו כי הוא היחיד ביקום בעל "עקומה משתנה". העקומה שהצופה בונה עבורו במרחב משתנה עם כל תנועה, דהיינו ועם כל תנועה האדם מציג בפני הצופה עקומה נבדלת.
לא כן הספר, הוא מייצג גוש מידע מלוכד אחד ויחיד שאינו משתנה לעולם. כמוהו כמו המידע המלוכד באבן או בשולחן. אני יכול בעצם להציג סיפורים נבדלים ולכרוך אותם בתוך ספר אחד, אולם הדבר לא ישנה מהעיקרון שלנו: כל הספר על כל הסיפורים המופיעים בתוכו מיוצג על ידי עקומה אחת ויחידה ואין שני לה.
וכאשר אני מתעמק בעקומה של הספר וחוזר אליה הלוך ושוב, איני חייב לשוב בכל פעם אל התחלת העקומה, אני יכול לחזור אל החלק האמצעי בה או לקראת סיומה... בעוד בעקומה נבדלת אני חייב בכל פעם להבחין בה מהתחלתה, איני יכול להבחין בה מהאמצע או לקראת סופה. סימן ההיכר השני להבדל בין עקומה לשניה הוא הרכב המידע שבונה את העקומה, כל בדל של מידע חייב להתאים לכל מבנה העקומה, הוא לא יכול להתאים לחלק ולהתכחש לחלק האחר. כלומר איני יכול לקרוא ספר ולחזור עם "חזון" אחר לקריאתו כאשר התפיסה השניה מתיישבת יפה על חלק מהספר ופחות על החלק האחר.
זה ההבדל המובהק בין פן לפן, לספר יש פן אחד, לא יכול להיות בעל שני פנים, כי למידע פן אחד שלא משתנה.
וזה מביא אותי לספר של התורה ולמידע שמכיל. על הספר הזה ולמעשה אמורים לחול כל העקרונות שמניתי לעיל שהנוסחאות להלן מבטאות אותם:
מידע + (0) = מידע
מטוס + (0) = מטוס
ספר + (0) = ספר
אבן + (0) = אבן
תורה + (0) = תורה = עקומה בודדה שלא יכולה להשתנות כי למידע פן אחד לא שניים.
להזכירכם, האדם הוא הגוש היחיד מבין גושי המידע ביקום שיש לו את אופציית ההבחנה במרחב, והוא יכול להפעיל את האופציה הזו או לא - הדבר נתון לשיקולו. בנוסף הוא גוש המידע היחיד במרחב שניתן לצפות בו ע"י "עקומה משתנה" כי עקומתו במרחב משתנה ללא הרף.
לעומתו, הספר נושא מידע שאין בו שום אופציה, ולכן הוא ישקף בהכרח את אותן הנוסחאות שלעיל כאשר משבצת "האופציה" סומנה בהן ב - (0). בנוסף, ספר התורה אמור להיות מזוהה על ידינו באמצעות עקומה בודדה שלא יכולה להשתנות כי למידע פן אחד ויחיד שלא משתנה לעולם.
אבל ספר התורה יצא מגדר העקרונות האלה, וזו הנקודה שאבקש לבחון. הבחנתי בספר התורה כי כאשר אני עובר בחברתו מרחקים פיזיקלים - אני מתוודע בכל מרחק לפן אחר בתוכו, פן שמשנה איתו את כל מונחי התורה ואת כל תוכנה. השינוי הוא מקיף ומוחלט, כל התורה משתנה באחת על כל מונחיה / ערכיה / מושגיה, בכל חמשת חומשיה ובכל פינה ופרק. עמדתי לפני מספר עמודים באריכות על התכונה הזו והבאתי מספר דוגמאות.
050-3331-331