לעיתים מרוב פרטים לא מבחינים בעיקר, במהות.

השבוע אנו מתחילים את העיון והלימוד בחומש וַיִּקְרָא. חומש וַיִּקְרָא הוא השלישי מחמשת חומשי התורה, והוא קרוי גם "תורת כהנים". עיקר עיסוקם של הכהנים היה בתפעול בית המקדש ובהקרבת הקורבנות, חומש וַיִּקְרָא נקרא גם "תורת כהנים" כי בו מפורטים כללי עבודת הקורבנות בבית המקדש וגם שאר דיני המקדש, הטומאה והטהרה.

פרשת השבוע, הפרשה הפותחת את החומש, כמו בחומשים אחרים, נקראת כשם כל החומש - וַיִּקְרָא.

פרשה זו כוללת פירוט הקורבנות: "עֹלָה" (פרק א), "קָרְבַּן מִנְחָה" (פרק ב), "זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ" (פרק ג). קרבנות אלה מוגדרים כקרבנות נדבה: "כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין" [1].

בהמשך הפרשה, פרקים ד - ה, מוצגות הנסיבות בהן אדם מישראל מצווה להקריב: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה... וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה לְחַטָּאת" [2]. האדם מצווה להקריב כי חטא בשגגה, וכך הוא יכול לכפר, אלה קרויים קורבנות חובה.

בכל הפרשה מובאות הנחיות רבות של ההקרבה, בפירוט.

כמעט ורצינו להציג אותן ואז נזכרנו ששמואל הנביא יצא בשצף קצף על שאול שהקריב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" [3]. גם הנביא ישעיהו לא חסך שבטו מהם: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" [4].

הנביא ישעיהו מוסיף ומדגיש: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" [5].

במלים אחרות, שמואל וישעיהו ממעיטים בערך הקורבנות, ומדגישים את האמונה באלוהים ואת ההתנהגות המוסרית של האדם.

לכן, נדון הפעם בהיבט אחר שמצוי בפרשה.

נקודת המוצא שלנו היא: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" [6].

כלומר, אין אדם שהוא חסין מעשיית מעשה שאינו תקין, במשמעות זו אחרת.

התורה גם היא מציגה הנחה זו.

אחד המקורות לזיהוי הנחה זו היא במניית אלה שעלולים לחטוא, בפרשת "וַיִּקְרָא": "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ", "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא", "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא", "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ".

בכל המקרים האלה אנו עוסקים בחטא בִשְׁגָגָה.

כל אדם, עלול לחטוא: בשל אי ידיעה, בשל פיזור דעת, בשל חולשה רגעית, בשל פיתוי או לחץ שמחלישים או אף מבטלים את שיקול הדעת גם את כוח ההתנגדות.

"ואנכי אדם ולא אל, שלא אוכל להתעלם או לשכוח, כי דרך אנשים לי. וכל עדת ישראל ישגו כי השגגה מצויה בכל אדם." [7].

נכון, האדם אינו אל.

אבל "אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" [8].

ומה משמעות בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בהקשר הנוכחי?

לאחר החטא בשגגה, ההחלטה היא בידי האדם, להיות עבד ליצריו או לזקף הראש והנפש, ולמשול בהם.

יכול אדם להתעלם או להסתיר או להכחיש, או אף להאשים את "כל העולם ואת אשתו"...

מצד שני יכול אדם לפעול על פי "צֶלֶם אֱלֹהִים" שבו: לגלות בגרות ולומר אכן חטאתי, טעיתי.

האחריות היא שלי ואני מוכן לשאת במחיר.

זה הצעד הראשון למימוש "צֶלֶם אֱלֹהִים" שבכל אדם.

זו הדרך היחידה לחזור ולהיות נקי: "בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש:

וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא" [9].

זו המשמעות הרצינית של חזרה בתשובה, על כן נאמר "ולמדו מזה ואמרו גדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים" [10].

ובאופן מפורש יותר: "אמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין" [11].

מבהיר הרמב"ם "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם" [12].

על בסיס זה נתפסת גם כלליות אלוהי ישראל: "ללמד שהאל יתברך חומל על בעלי תשובה מאיזה עם שיהיו ומוחל להם וכל שכן כשהם רבים" [13].

במלים אחרות, לדעתנו, הקרבנות בפרשת ויקרא הם רק דימוי להקרבה נפשית שעל אדם לעשות לאחר שחטא.

כי לא קל, גם לא פשוט להודות ולקחת אחריות [14].

ואכן זו הקרבה.

לכן, אין צורך לחזור לפולחן הפגאני של שחיטת בעלי - חיים ככפרה [15], אלא פשוט לחזור בתשובה אמיתית שיש בה הודאה וקבלת אחריות.

הבהרות ומראה מקום:

[1] רש"י, ויקרא א, ב.

[2] ויקרא ד, ב - ג.

[3] שמ"א טו, כב.

[4] ישעיהו א, יא.

[5] שם, טז - יז.

[6] קהלת ז, כ.

[7] אלשיך, ויקרא ד, ב.

[8] בראשית א, כז.

[9] רמב"ן, ויקרא ד, ב.

[10] רד"ק, ישעיהו פרק נז, יט.

[11] בבלי, ברכות לד, ב.

[12] רמב"ם, הלכות תשובה פרק ז הלכה ד. זו גם משמעות יום הכיפורים: "אך בעשור לחדש... מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינן שבים" רמב"ן, ויקרא כג, כז.

[13] רד"ק, יונה א, א.

[14] בלי להזכיר אף אחד, זיכרונך יכול להעלות דוגמאות לא מעטות של שועי הארץ שקשה היה להם מאוד, פשוט להודות...

[15] גם בנוהג כפרות לפני יום הכיפורים מומלץ במקום להניף תרנגול מבועת מעל לראש, לקחת מעות ואותן לנדב לנצרך.