לפני שהתגייסתי חייתי בעולם אידאלי בו הטוב והרע היו ברורים, הנכון והלא נכון מוחלטים. לא ידעתי מה אעשה בחיי אבל היה לי ברור שמה שלא אעשה מדובר יהיה בדבר הנכון. וכיון שאעשה את הדבר הנכון לא יהיה מה שיעמוד בדרכי.
התגייסתי לצבא ודברים החלו להשתנות בהשקפת העולם שלי. אני לא יכול לציין אירוע אחד או אירועים בכלל שאחראים לשינוי הזה אך תוך כדי השירות הצבאי הלכה והתערערה האמונה שלי במוסר רציונלי אוניברסלי. את האל זנחתי עוד כילד כך שלא יכולתי להיתלות בו כאמת מידה מוסרית. במובנים רבים החיפוש האינטלקטואלי שבסופו מצאתי את הזן התחיל בזמן הצבא כשהרציו נכשל.
אבל האינטלקט הוא רק צד אחד בסיפור ותהיה זו טעות לא לספר על הצד השני - הוא הצד הרגשי.
כשהייתי בן חמש קרו שני דברים. הראשון הוא שנולד אחי והשני הוא שעברנו לחיות בקיבוץ. כילד יחיד עד גיל חמש הייתי באופן טבעי מאד קשור להורי. עם המעבר לקיבוץ עברתי להתגורר בבית הילדים במסגרת הלינה המשותפת. כתוצאה מכך ראיתי את הורי מעט יחסית. כיון שכעת גם היה לי אח חדש הייתי צריך לחלוק את מעט הזמן הזה אתו. היום במבט לאחור נדמה לי שהתקופה הזו הביא לכך שפיתחתי עצמאות גדולה מאד. אבל העצמאות הזו הגם שהיו לה צדדים חיוביים באה לידי ביטוי גם בחשש שלי להקשר. מאוחר יותר החשש הזה להקשר הפך לחשש שמה כל קשר בין אם לאנשים או לרכוש עלול לפגוע בחופש שלי. כמבוגר היו ימים בהם ייחלתי למות הורי בכדי שאוכל להשתחרר מהם. הדבר גרם כמובן לרגשי אשמה עמוקים. מספר התאהבויות כושלות גרם לי להיזהר אפילו יותר ביחסי. בעצם לא היה דבר שהייתי מוכן להתמסר לו, שכן התמסרות נתפסה אצלי כאבדן העצמאות שהייתה כל - כך יקרה לי.
כך קרה שבתקופת הצבא הבשילו הדברים לכדי דיכאון עמוק שנמשך מספר שנים עד שהתחלתי לתרגל זן. באותה תקופה לא ידעתי מה לעשות עם חיי. כל פעולה נראתה לי חסרת ערך, שכן היה לי ברור שרק אני יכול להעניק לה ערך ואני לא הייתי חשוב מספיק בעיני. הייתי בוחר ועושה דברים רק בשביל לספק צורך בשינוי המצב הנוכחי. כל אותם שנים המשכתי לנסות ולמצוא דרך שבה אוכל להבחין בין טוב ורע, שתהיה שונה מאותה אינטואיציה חמקמקה שהנחתה אותי. הידיעה היחידה שלא הרפתה ממני היא שאני לא חשוב יותר מכל אדם אחר. זה היה העוגן המוסרי שלי אך לא היה בו די.
לאחר מספר שנים כאלה נואשתי לחלוטין מיכולתו של האינטלקט למצוא תשובה אך האינטלקט הוא כל שהיה לי אז לא זנחתי אותו.
באותה תקופה קראתי את הספר "עיוור בעזה" מאת אלדוס האקסלי. בספר הזה נתקלתי לראשונה בבודהיזם. הבודהיזם של האקסלי לא היה מגובש דיו אבל לראשונה נפתחתי לאפשרות שתהיה אמת שמקורה חווייתי שיהיה לה תוקף גדול יותר מהאמת האינטלקטואלית. לא ידעתי עדיין דבר וחצי דבר על בודהיזם. אבל הנה כמו נדלק אור קטן בחשכה גדולה. במשך מספר חודשים התגלית הזו (שנדמית אולי טריויאלית), הגם שלא ידעתי מה לעשות אתה, גרמה לי אושר גדול. במסגרת הלימודים נחשפתי למאמר "אני אתה" מאת מרטין בובר. היה נדמה לי שהוא מדבר במאמר על משהו שמאד דומה למה שחשבתי, על ציווי מוסרי שנולד מתוך חוויית המפגש הבלתי אמצעי. אבל אצל בובר מדובר במפגש עם ה"אתה הניצחי", קרי אלוהים. ואני לא הייתי יכול לקבל את הרעיון שצריך אלוהים בתמונה. האם המפגש בין שני אנשים אין בו די בכדי להוליד ציווי מוסרי? כיוון שלא חווייתי מן מפגש מיסטי שכזה לא יכולתי לענות על השאלה הזו. בערך באותו זמן נתקלתי בשני ספרים על בודהיזם. האחד היה "הנזיר והפילוסוף" מאת מאתייה ריקאר והשני היה "מה שלימד הבודהה" מאת ראהולה ואלפולה.
כשקראתי את הספרים האלה חשתי שהנה התשובה נמצאת בהישג יד. הנה סוף סוף שיטת מחשבה שמאפשרת קיום של מוסר ללא אלוהים וללא האדם כאמת מידה מוסרית (כך לפחות היה נדמה לי).
אבל היו לי הרבה שאלות והשגות. למה היוולדות מחדש? למה האלטרואיזם לו נדרש הבודהיסט? מה זאת אומרת הכל ריק? מהי החוויה הזו שעלי לעבור בכדי להוליד את הציווי המוסרי? איך מתעוררים? מה אני צריך לעשות כדי להגיע לנירוונה?
במצב הרגשי בו הייתי שרוי הויתור על על כל הרגשות, הרצונות והתשוקות (כך היה נדמה לי שעלי לעשות בכדי להגיע לנירוונה) נראה לי כמו פתרון גדול. אולי רציתי למות בלי למות. כל השאלות האלה אינן שאלות רעות. הן נובעות באופן ישיר מהתפיסה ההינאיאנית של הבודהיזם ומהבנה שהיא אינטלקטואלית בלבד. באותו זמן לזן הייתה קונוטציה שלילית עבורי שכן הייתי שבוי של הדעות הקדומות שלי. אבל בחיפוש אחר חומר קריאה על בודהיזם בעברית נתקלתי גם בזן. קשה לי לומר מה היה הדבר שגרם לי להחליט שמכל המסורות הבודהיסטיות אני אתרגל דווקא זן, אבל בו בחרתי. החלטתי לתרגל בשביל להתעורר ולהיות מואר. לחוות קנשו (הצצה אל טבע המציאות כפי שהוא) וסאטורי (התעוררות פתאומית, הארה). החלטתי לתרגל זן בשביל להפוך לבודהה. כך נפלתי ללא ידיעתי למלכודת אליה נפלו רבים לפני ועתידים ליפול רבים אחרי. זו הסכנה בלימוד מספרים וללא מורה.
כיון שלא ידעתי דבר על המסורות השונות בזן ועל ההבדלים ביניהן החלטתי פשוט למצוא מקום לתרגל בו מבלי לדעת מה הוא התרגול הזה כלל. לא הצלחתי למצוא מקום בארץ ולכן החלטתי לטוס ליפן ולתרגל שם. התחלתי לחפש מנזרים באינטרנט וראיתי שרובם גובים כסף עבור השהייה בהם. בשל ההבנה שלי באותה תקופה את תורת הבודהה לא הצלחתי לקבל את הרעיון שניתן לגבות כסף עבור ההוראה שלה. בחיפושי אחר מנזר שלא גובה כסף מצאתי את אנטאיז'י. כיון שלא ידעתי הרבה על זן או על בודהיזם היה נראה לי שאורח החיים באנטאיז'י מתיישב עם זה שדימיתי להיות אורח החיים במנזר. תירגול, עבודה חקלאית והסתפקות במועט.
באותה תקופה הייתי במערכת יחסים עם האישה שהיום היא אשתי. אבל הפחד שלי להקשר לא אפשר לי להתמסר ולהיות באמת במערכת היחסים הזו. כשטסתי ליפן עוד דימיתי לעצמי שייתכן שאחליט להפוך לנזיר.
לפני הטיסה התחלתי לתרגל זאזן (מדיטציית ישיבה) או לפחות חשבתי שמדובר בזאזן. המטרה שלי הייתה לחוות קנשו. כשהגעתי לאנטאיז'י המשכתי בתחילה לתרגל במטרה זו.
למציאות יש דרכים משלה ללמד אותנו אם אנחנו פתוחים ללמוד. כשהגעתי למנזר הכל היה הפוך ממה שציפיתי. הגעתי שלושה ימים לפני טקס חשוב לאחד הנזירים בתהליך ההסמכה שלו לכהן במסורת הסוטו זן. אמנם הועסקנו בניקיון המנזר לקראת הטקס והאורחים שבאו לכבודו אבל היה מעט מאד זמן לתרגול (הלו"ז היה מאד לא שגרתי) וכל המקום נדמה לי יותר כמחנה קיץ או אכסניית נוער מכמנזר. היינו עשרים אנשים צעירים מלאומים שונים. בשני ערבים מתוך השלושה הייתה מסיבה, בערב שהגעתי אב המנזר, שנראה מוטרד ועצבני יותר מאשר שלו ומואר ביקש מנזירה ששהתה שם לעזוב מסיבות שלא הצלחתי להבין באותו זמן. במסיבות היה אלכוהול והיה גם בשר ולא רק בשר שנתקבל מתרומות אלא בשר שנקנה לכבוד האירוע. השקפת העולם שלי התערערה, הדעות הקדומות שלי החלו לנשור. לא מייד. בהתחלה פשוט חשבתי שהגעתי למקום הלא נכון - מה בין מה שהתרחש שם לבין מנזר או נזירות או זן? נוסף על כך הגעתי חולה והמחלה רק החמירה. בערב הטקס הייתי כל כך אומלל שבקושי הבאתי עצמי להישאר עד סוף ארוחת הערב של אחרי הטקס. כל מה שרציתי היה לזחול למיטה.
במעט הזמן שכן תרגלנו גיליתי שאני לא יודע לשבת. התנוחה שלי לא הייתה נכונה וישיבה לאורך זמן הפכה להיות בלתי נסבלת מבלי לזוז ולהחליף תנוחה. ובאנטאיז'י לא מקובל לזוז בזמן הישיבה. וחמישה ימים לאחר שהגעתי התחילה תקופה של ישיבה אינטנסיבית שנקראת סששין. בכל תחילת חודש באנטאיז'י יש סששין של חמישה ימים בו יושבים מארבע בבוקר עד תשע בלילה עם שתי הפסקות קצרות של ארבעים וחמש דקות. היום מחולק לשלושה חלקים. בכל חלק חמש תקופות ישיבה בנות ארבעים וחמש דקות שביניהן חמש עשרה דקות מדיטציית הליכה. כפי שציינתי לא ישבתי הרבה לפני אותו זמן וגם באנטאיז'י בחמישה ימים שקדמו לסששין הלו"ז הלא סדיר גרם לכך שהגעתי לסששין לא מוכן כלל (רק מאוחר יותר גיליתי שכל סששין הוא אחר ובכל מקרה לא ממש ניתן להתכונן). חמשת הימים של הסששין היו גיהנום של כאב עבורי. כבר אחרי תקופת הישיבה הראשונה ביום השני החלטתי לעזוב. עד היום אני לא ממש יודע מדוע לא עזבתי. תוך כדי החמישה ימים האלה כשכבר כאב לי מכדי לנסות ולהשיג קנשו התחוור לי לפתע שכל הנסיעה אל המנזר, שכל הבודהיזם שלי אינו אלא בריחה מהחיים שלי כאן ועכשיו. שבעצם החיים שלי הם בארץ, במערכת היחסים שלי ושכל מה שאני צריך לעשות זה להפסיק להתאמץ ולהפסיק לברוח. אני לא חושב שהגעתי לתובנות האלה רק בזכות עצמי. באנטאיז'י יש מורה. באנטאיז'י נחשפתי לראשונה לדוגן זנז'י ולהוראתו הייחודית את הבודהיזם. פתאום במספר קטן של ימים עברתי מהפך של התודעה. אבל זה היה מהפך חלקי וקטן. מדוע אני אומר חלקי וקטן? שכן בתוך הכאב של הסששין כמעט כל דבר נראה טוב יותר מהכאן והעכשיו של הסששין. כשהסתיים הסששין כבר הייתי מוכל לקום וללכת. וכבר התחלתי בתהליך של שינוי כרטיס הטיסה שלי. אבל אז סייקאן, נזיר באנטאיז'י, אמר לי, "כבר החלטת ללכת, לאן אתה ממהר? תישאר עוד קצת, תראה מה יקרה". הרגע בו החלטתי להישאר עוד קצת היה הרגע בו הושלם המהפך. הבודהיזם הפך מבודהיזם של בריחה לבודהיזם של שחרור. התקופה הקצרה בה נשארתי באנטאיז'י אחר - כך הייתה מאושרת מאד ונטולת מאמץ.
חזרתי לארץ מבלי לשכוח את ההחלטה שקיבלתי תוך כדי הסששין. גלית ואני עברנו לגור ביחד. אני המשכתי לתרגל יום - יום. לא באותה אינטנסיביות כמו באנטאיז'י. החיים במערב לא מאפשרים זאת. ההחלטה שקיבלתי בסששין אינה סוף הסיפור. כל יום הייתי צריך לקבל את ההחלטה מחדש. לוותר על עצמי לתוך מערכת היחסים מחדש. לקח לי עוד שמונה חודשים להבין ששוב איני פוחד, ששוב אין מקום אחר בו אני מעדיף להיות. גיליתי מחדש את היכולת להתמסר. כמובן שזו תהיה טעות לחשוב שמערכת יחסים מצליחה רק בגלל דבר אחד. יש גם סיבות טובות לחשוב שתרגול הזן בחיי מתקיים בזכות מערכת היחסים הזו. גלית עברה את התהליכים שלה שאפשרו את קיום מערכת היחסים הזו ואני עברתי את שלי. וביחד עברנו משהו גם כן. כל מה שאני רוצה לומר הוא שהתרגול הזה החזיר לי שליטה על חיי. אז התחתנו ועומדת להיות לנו בת עוד מספר חודשים.
החופש שחשבתי שיש לי כשסירבתי להקשר, כשסירבתי להיות בעל רכוש, החופש לו קיוויתי כשייחלתי בסתר למות הוריי, הוא חופש דמיוני שאין לו קשר קלוש לחופש האמתי והעמוק שהוא התרגול הזה. החופש האמתי הוא זה שנובע מבפנים ואינו מופרע על ידי נסיבות חיצוניות. האמת העמוקה היא שאין לשום אובייקט מחוצה לנו התכונות שאנו מייחסים לו. אנחנו אלה שמעניקים את התכונות לאובייקט. אין בכך לומר שאש אינה שורפת ושקרח אינו מקפיא. אבל אש שורפת כי היא אש, ואין בכך לא טוב ולא רע. וקרח מקפיא כי הוא קרח, ואין בכך לא טוב ולא רע. רכוש הוא רק רכוש, הוא לא מגביל אותנו, וגם לא כפי שיש הנוטים לחשוב, משחרר אותנו. הורינו הם רק הורינו ועלינו ללמוד לאהוב אותם למרות זאת ולא בשל כך. האש שורפת חומר אורגני, מים מתאדים באש, ואילו ברזל נמס באש חמה מספיק. האש היא אותה אש אבל הפעולה שלה משתנה בהתאם לחומר אתו היא באה במגע. לכן זו טעות לייחס תכונות קבועות ובלתי משתנות לאובייקטים חיצוניים. אין להבין מכך שיש לייחס תכונות קבועות ובלתי משתנות לאובייקטים פנימיים. הכל תלוי בהכל. אין טוב ללא רע, אין אור ללא חושך, אין חום ללא קור. היכן שיש חום יש גם קור, היכן שיש אור יש גם חושך והיכן שיש טוב יש גם רע. לכן כשאין טוב אין רע, כשאין אור אין חושך וכשאין חום אין קור.
את הטקסט הזה אני כותב במטוס בדרך חזרה מעוד ביקור באנטאיז'י שלושה עשר חודשים אחרי הביקור הראשון. התרגול הזה החזיר לי את חיי. אין לי ספקות. אני לא מחפש יותר אחר דבר. אני רחוק מאד להיות בודהה, אבל יום אחר יום התרגול הזה מאפשר לי לראות את חיי נכוחה ולחיות את חיי נכוחה.
חשבתי שיעברו עוד הרבה שנים בטרם ארגיש שיש לי משהו לחלוק עם אחרים. לפני שארגיש שההבנה שלי מספקת. גם כעת יש לי ספקות. אבל דרכי היא דרך הבודהיסטווה. אם יש ולו הסיכוי הקטן שאדם אחד ויחיד יתחיל לתרגל בזכות זה שאני חולק את חיי והתובנות שלי, אני לא יכול להרשות לעצמי שלא לעשות כן. אני מקווה שבחנתי את כוונותיי בכנות ושאין בפרסום הזה ובאלה שיבואו ניסיון אחר למעט זה.
כל מה שיש לי אני נותן לך בחפץ לב. כל אחד מוזמן לבוא לתרגל איתי את התרגול שהוא השחרור עצמו.
לפני שהחלטתי לכתוב את הדברים האלה שאלתי את מוהו (אב המנזר והמורה באנטאיז'י), "דוגן אומר שעלינו לעורר את הרצון להציל אחרים לפני עצמנו. אני מרגיש שאני כבר ניצלתי על ידי התרגול הזה, איך אני יכול לעורר את הרצון הזה (להציל אחרים) אצלי אם כבר ניצלתי? אני רוצה להפיץ את הדהרמה אבל אני מרגיש שאני לא מוכן. " "למה לא? " הוא שאל אותי חזרה. ואני עניתי שנראה לי שההבנה שלי אינטלקטואלית מדי ולא מאוזנת. הוא אמר לי, "כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לחלוק את החיים שלנו והתרגול שלנו עם אחרים. חלוק את החצי שעה שאתה מתרגל בה בבוקר. זה מה שאני עושה כאן באנטאיז'י. לכן כל מי שרוצה לבוא לתרגל מוזמן. "
אני כותב את הדברים האלה כדי שיהיה למי שרוצה לתרגל איתי קצת יותר ברור מה זה התרגול הזה בכלל, ואני ארחיב בנקודה הזו במאמר הבא. www.bendowa.net/zenblog1/בלוג/איך-ולמה-התחלתי-לתרגל-זן/
התגייסתי לצבא ודברים החלו להשתנות בהשקפת העולם שלי. אני לא יכול לציין אירוע אחד או אירועים בכלל שאחראים לשינוי הזה אך תוך כדי השירות הצבאי הלכה והתערערה האמונה שלי במוסר רציונלי אוניברסלי. את האל זנחתי עוד כילד כך שלא יכולתי להיתלות בו כאמת מידה מוסרית. במובנים רבים החיפוש האינטלקטואלי שבסופו מצאתי את הזן התחיל בזמן הצבא כשהרציו נכשל.
אבל האינטלקט הוא רק צד אחד בסיפור ותהיה זו טעות לא לספר על הצד השני - הוא הצד הרגשי.
כשהייתי בן חמש קרו שני דברים. הראשון הוא שנולד אחי והשני הוא שעברנו לחיות בקיבוץ. כילד יחיד עד גיל חמש הייתי באופן טבעי מאד קשור להורי. עם המעבר לקיבוץ עברתי להתגורר בבית הילדים במסגרת הלינה המשותפת. כתוצאה מכך ראיתי את הורי מעט יחסית. כיון שכעת גם היה לי אח חדש הייתי צריך לחלוק את מעט הזמן הזה אתו. היום במבט לאחור נדמה לי שהתקופה הזו הביא לכך שפיתחתי עצמאות גדולה מאד. אבל העצמאות הזו הגם שהיו לה צדדים חיוביים באה לידי ביטוי גם בחשש שלי להקשר. מאוחר יותר החשש הזה להקשר הפך לחשש שמה כל קשר בין אם לאנשים או לרכוש עלול לפגוע בחופש שלי. כמבוגר היו ימים בהם ייחלתי למות הורי בכדי שאוכל להשתחרר מהם. הדבר גרם כמובן לרגשי אשמה עמוקים. מספר התאהבויות כושלות גרם לי להיזהר אפילו יותר ביחסי. בעצם לא היה דבר שהייתי מוכן להתמסר לו, שכן התמסרות נתפסה אצלי כאבדן העצמאות שהייתה כל - כך יקרה לי.
כך קרה שבתקופת הצבא הבשילו הדברים לכדי דיכאון עמוק שנמשך מספר שנים עד שהתחלתי לתרגל זן. באותה תקופה לא ידעתי מה לעשות עם חיי. כל פעולה נראתה לי חסרת ערך, שכן היה לי ברור שרק אני יכול להעניק לה ערך ואני לא הייתי חשוב מספיק בעיני. הייתי בוחר ועושה דברים רק בשביל לספק צורך בשינוי המצב הנוכחי. כל אותם שנים המשכתי לנסות ולמצוא דרך שבה אוכל להבחין בין טוב ורע, שתהיה שונה מאותה אינטואיציה חמקמקה שהנחתה אותי. הידיעה היחידה שלא הרפתה ממני היא שאני לא חשוב יותר מכל אדם אחר. זה היה העוגן המוסרי שלי אך לא היה בו די.
לאחר מספר שנים כאלה נואשתי לחלוטין מיכולתו של האינטלקט למצוא תשובה אך האינטלקט הוא כל שהיה לי אז לא זנחתי אותו.
באותה תקופה קראתי את הספר "עיוור בעזה" מאת אלדוס האקסלי. בספר הזה נתקלתי לראשונה בבודהיזם. הבודהיזם של האקסלי לא היה מגובש דיו אבל לראשונה נפתחתי לאפשרות שתהיה אמת שמקורה חווייתי שיהיה לה תוקף גדול יותר מהאמת האינטלקטואלית. לא ידעתי עדיין דבר וחצי דבר על בודהיזם. אבל הנה כמו נדלק אור קטן בחשכה גדולה. במשך מספר חודשים התגלית הזו (שנדמית אולי טריויאלית), הגם שלא ידעתי מה לעשות אתה, גרמה לי אושר גדול. במסגרת הלימודים נחשפתי למאמר "אני אתה" מאת מרטין בובר. היה נדמה לי שהוא מדבר במאמר על משהו שמאד דומה למה שחשבתי, על ציווי מוסרי שנולד מתוך חוויית המפגש הבלתי אמצעי. אבל אצל בובר מדובר במפגש עם ה"אתה הניצחי", קרי אלוהים. ואני לא הייתי יכול לקבל את הרעיון שצריך אלוהים בתמונה. האם המפגש בין שני אנשים אין בו די בכדי להוליד ציווי מוסרי? כיוון שלא חווייתי מן מפגש מיסטי שכזה לא יכולתי לענות על השאלה הזו. בערך באותו זמן נתקלתי בשני ספרים על בודהיזם. האחד היה "הנזיר והפילוסוף" מאת מאתייה ריקאר והשני היה "מה שלימד הבודהה" מאת ראהולה ואלפולה.
כשקראתי את הספרים האלה חשתי שהנה התשובה נמצאת בהישג יד. הנה סוף סוף שיטת מחשבה שמאפשרת קיום של מוסר ללא אלוהים וללא האדם כאמת מידה מוסרית (כך לפחות היה נדמה לי).
אבל היו לי הרבה שאלות והשגות. למה היוולדות מחדש? למה האלטרואיזם לו נדרש הבודהיסט? מה זאת אומרת הכל ריק? מהי החוויה הזו שעלי לעבור בכדי להוליד את הציווי המוסרי? איך מתעוררים? מה אני צריך לעשות כדי להגיע לנירוונה?
במצב הרגשי בו הייתי שרוי הויתור על על כל הרגשות, הרצונות והתשוקות (כך היה נדמה לי שעלי לעשות בכדי להגיע לנירוונה) נראה לי כמו פתרון גדול. אולי רציתי למות בלי למות. כל השאלות האלה אינן שאלות רעות. הן נובעות באופן ישיר מהתפיסה ההינאיאנית של הבודהיזם ומהבנה שהיא אינטלקטואלית בלבד. באותו זמן לזן הייתה קונוטציה שלילית עבורי שכן הייתי שבוי של הדעות הקדומות שלי. אבל בחיפוש אחר חומר קריאה על בודהיזם בעברית נתקלתי גם בזן. קשה לי לומר מה היה הדבר שגרם לי להחליט שמכל המסורות הבודהיסטיות אני אתרגל דווקא זן, אבל בו בחרתי. החלטתי לתרגל בשביל להתעורר ולהיות מואר. לחוות קנשו (הצצה אל טבע המציאות כפי שהוא) וסאטורי (התעוררות פתאומית, הארה). החלטתי לתרגל זן בשביל להפוך לבודהה. כך נפלתי ללא ידיעתי למלכודת אליה נפלו רבים לפני ועתידים ליפול רבים אחרי. זו הסכנה בלימוד מספרים וללא מורה.
כיון שלא ידעתי דבר על המסורות השונות בזן ועל ההבדלים ביניהן החלטתי פשוט למצוא מקום לתרגל בו מבלי לדעת מה הוא התרגול הזה כלל. לא הצלחתי למצוא מקום בארץ ולכן החלטתי לטוס ליפן ולתרגל שם. התחלתי לחפש מנזרים באינטרנט וראיתי שרובם גובים כסף עבור השהייה בהם. בשל ההבנה שלי באותה תקופה את תורת הבודהה לא הצלחתי לקבל את הרעיון שניתן לגבות כסף עבור ההוראה שלה. בחיפושי אחר מנזר שלא גובה כסף מצאתי את אנטאיז'י. כיון שלא ידעתי הרבה על זן או על בודהיזם היה נראה לי שאורח החיים באנטאיז'י מתיישב עם זה שדימיתי להיות אורח החיים במנזר. תירגול, עבודה חקלאית והסתפקות במועט.
באותה תקופה הייתי במערכת יחסים עם האישה שהיום היא אשתי. אבל הפחד שלי להקשר לא אפשר לי להתמסר ולהיות באמת במערכת היחסים הזו. כשטסתי ליפן עוד דימיתי לעצמי שייתכן שאחליט להפוך לנזיר.
לפני הטיסה התחלתי לתרגל זאזן (מדיטציית ישיבה) או לפחות חשבתי שמדובר בזאזן. המטרה שלי הייתה לחוות קנשו. כשהגעתי לאנטאיז'י המשכתי בתחילה לתרגל במטרה זו.
למציאות יש דרכים משלה ללמד אותנו אם אנחנו פתוחים ללמוד. כשהגעתי למנזר הכל היה הפוך ממה שציפיתי. הגעתי שלושה ימים לפני טקס חשוב לאחד הנזירים בתהליך ההסמכה שלו לכהן במסורת הסוטו זן. אמנם הועסקנו בניקיון המנזר לקראת הטקס והאורחים שבאו לכבודו אבל היה מעט מאד זמן לתרגול (הלו"ז היה מאד לא שגרתי) וכל המקום נדמה לי יותר כמחנה קיץ או אכסניית נוער מכמנזר. היינו עשרים אנשים צעירים מלאומים שונים. בשני ערבים מתוך השלושה הייתה מסיבה, בערב שהגעתי אב המנזר, שנראה מוטרד ועצבני יותר מאשר שלו ומואר ביקש מנזירה ששהתה שם לעזוב מסיבות שלא הצלחתי להבין באותו זמן. במסיבות היה אלכוהול והיה גם בשר ולא רק בשר שנתקבל מתרומות אלא בשר שנקנה לכבוד האירוע. השקפת העולם שלי התערערה, הדעות הקדומות שלי החלו לנשור. לא מייד. בהתחלה פשוט חשבתי שהגעתי למקום הלא נכון - מה בין מה שהתרחש שם לבין מנזר או נזירות או זן? נוסף על כך הגעתי חולה והמחלה רק החמירה. בערב הטקס הייתי כל כך אומלל שבקושי הבאתי עצמי להישאר עד סוף ארוחת הערב של אחרי הטקס. כל מה שרציתי היה לזחול למיטה.
במעט הזמן שכן תרגלנו גיליתי שאני לא יודע לשבת. התנוחה שלי לא הייתה נכונה וישיבה לאורך זמן הפכה להיות בלתי נסבלת מבלי לזוז ולהחליף תנוחה. ובאנטאיז'י לא מקובל לזוז בזמן הישיבה. וחמישה ימים לאחר שהגעתי התחילה תקופה של ישיבה אינטנסיבית שנקראת סששין. בכל תחילת חודש באנטאיז'י יש סששין של חמישה ימים בו יושבים מארבע בבוקר עד תשע בלילה עם שתי הפסקות קצרות של ארבעים וחמש דקות. היום מחולק לשלושה חלקים. בכל חלק חמש תקופות ישיבה בנות ארבעים וחמש דקות שביניהן חמש עשרה דקות מדיטציית הליכה. כפי שציינתי לא ישבתי הרבה לפני אותו זמן וגם באנטאיז'י בחמישה ימים שקדמו לסששין הלו"ז הלא סדיר גרם לכך שהגעתי לסששין לא מוכן כלל (רק מאוחר יותר גיליתי שכל סששין הוא אחר ובכל מקרה לא ממש ניתן להתכונן). חמשת הימים של הסששין היו גיהנום של כאב עבורי. כבר אחרי תקופת הישיבה הראשונה ביום השני החלטתי לעזוב. עד היום אני לא ממש יודע מדוע לא עזבתי. תוך כדי החמישה ימים האלה כשכבר כאב לי מכדי לנסות ולהשיג קנשו התחוור לי לפתע שכל הנסיעה אל המנזר, שכל הבודהיזם שלי אינו אלא בריחה מהחיים שלי כאן ועכשיו. שבעצם החיים שלי הם בארץ, במערכת היחסים שלי ושכל מה שאני צריך לעשות זה להפסיק להתאמץ ולהפסיק לברוח. אני לא חושב שהגעתי לתובנות האלה רק בזכות עצמי. באנטאיז'י יש מורה. באנטאיז'י נחשפתי לראשונה לדוגן זנז'י ולהוראתו הייחודית את הבודהיזם. פתאום במספר קטן של ימים עברתי מהפך של התודעה. אבל זה היה מהפך חלקי וקטן. מדוע אני אומר חלקי וקטן? שכן בתוך הכאב של הסששין כמעט כל דבר נראה טוב יותר מהכאן והעכשיו של הסששין. כשהסתיים הסששין כבר הייתי מוכל לקום וללכת. וכבר התחלתי בתהליך של שינוי כרטיס הטיסה שלי. אבל אז סייקאן, נזיר באנטאיז'י, אמר לי, "כבר החלטת ללכת, לאן אתה ממהר? תישאר עוד קצת, תראה מה יקרה". הרגע בו החלטתי להישאר עוד קצת היה הרגע בו הושלם המהפך. הבודהיזם הפך מבודהיזם של בריחה לבודהיזם של שחרור. התקופה הקצרה בה נשארתי באנטאיז'י אחר - כך הייתה מאושרת מאד ונטולת מאמץ.
חזרתי לארץ מבלי לשכוח את ההחלטה שקיבלתי תוך כדי הסששין. גלית ואני עברנו לגור ביחד. אני המשכתי לתרגל יום - יום. לא באותה אינטנסיביות כמו באנטאיז'י. החיים במערב לא מאפשרים זאת. ההחלטה שקיבלתי בסששין אינה סוף הסיפור. כל יום הייתי צריך לקבל את ההחלטה מחדש. לוותר על עצמי לתוך מערכת היחסים מחדש. לקח לי עוד שמונה חודשים להבין ששוב איני פוחד, ששוב אין מקום אחר בו אני מעדיף להיות. גיליתי מחדש את היכולת להתמסר. כמובן שזו תהיה טעות לחשוב שמערכת יחסים מצליחה רק בגלל דבר אחד. יש גם סיבות טובות לחשוב שתרגול הזן בחיי מתקיים בזכות מערכת היחסים הזו. גלית עברה את התהליכים שלה שאפשרו את קיום מערכת היחסים הזו ואני עברתי את שלי. וביחד עברנו משהו גם כן. כל מה שאני רוצה לומר הוא שהתרגול הזה החזיר לי שליטה על חיי. אז התחתנו ועומדת להיות לנו בת עוד מספר חודשים.
החופש שחשבתי שיש לי כשסירבתי להקשר, כשסירבתי להיות בעל רכוש, החופש לו קיוויתי כשייחלתי בסתר למות הוריי, הוא חופש דמיוני שאין לו קשר קלוש לחופש האמתי והעמוק שהוא התרגול הזה. החופש האמתי הוא זה שנובע מבפנים ואינו מופרע על ידי נסיבות חיצוניות. האמת העמוקה היא שאין לשום אובייקט מחוצה לנו התכונות שאנו מייחסים לו. אנחנו אלה שמעניקים את התכונות לאובייקט. אין בכך לומר שאש אינה שורפת ושקרח אינו מקפיא. אבל אש שורפת כי היא אש, ואין בכך לא טוב ולא רע. וקרח מקפיא כי הוא קרח, ואין בכך לא טוב ולא רע. רכוש הוא רק רכוש, הוא לא מגביל אותנו, וגם לא כפי שיש הנוטים לחשוב, משחרר אותנו. הורינו הם רק הורינו ועלינו ללמוד לאהוב אותם למרות זאת ולא בשל כך. האש שורפת חומר אורגני, מים מתאדים באש, ואילו ברזל נמס באש חמה מספיק. האש היא אותה אש אבל הפעולה שלה משתנה בהתאם לחומר אתו היא באה במגע. לכן זו טעות לייחס תכונות קבועות ובלתי משתנות לאובייקטים חיצוניים. אין להבין מכך שיש לייחס תכונות קבועות ובלתי משתנות לאובייקטים פנימיים. הכל תלוי בהכל. אין טוב ללא רע, אין אור ללא חושך, אין חום ללא קור. היכן שיש חום יש גם קור, היכן שיש אור יש גם חושך והיכן שיש טוב יש גם רע. לכן כשאין טוב אין רע, כשאין אור אין חושך וכשאין חום אין קור.
את הטקסט הזה אני כותב במטוס בדרך חזרה מעוד ביקור באנטאיז'י שלושה עשר חודשים אחרי הביקור הראשון. התרגול הזה החזיר לי את חיי. אין לי ספקות. אני לא מחפש יותר אחר דבר. אני רחוק מאד להיות בודהה, אבל יום אחר יום התרגול הזה מאפשר לי לראות את חיי נכוחה ולחיות את חיי נכוחה.
חשבתי שיעברו עוד הרבה שנים בטרם ארגיש שיש לי משהו לחלוק עם אחרים. לפני שארגיש שההבנה שלי מספקת. גם כעת יש לי ספקות. אבל דרכי היא דרך הבודהיסטווה. אם יש ולו הסיכוי הקטן שאדם אחד ויחיד יתחיל לתרגל בזכות זה שאני חולק את חיי והתובנות שלי, אני לא יכול להרשות לעצמי שלא לעשות כן. אני מקווה שבחנתי את כוונותיי בכנות ושאין בפרסום הזה ובאלה שיבואו ניסיון אחר למעט זה.
כל מה שיש לי אני נותן לך בחפץ לב. כל אחד מוזמן לבוא לתרגל איתי את התרגול שהוא השחרור עצמו.
לפני שהחלטתי לכתוב את הדברים האלה שאלתי את מוהו (אב המנזר והמורה באנטאיז'י), "דוגן אומר שעלינו לעורר את הרצון להציל אחרים לפני עצמנו. אני מרגיש שאני כבר ניצלתי על ידי התרגול הזה, איך אני יכול לעורר את הרצון הזה (להציל אחרים) אצלי אם כבר ניצלתי? אני רוצה להפיץ את הדהרמה אבל אני מרגיש שאני לא מוכן. " "למה לא? " הוא שאל אותי חזרה. ואני עניתי שנראה לי שההבנה שלי אינטלקטואלית מדי ולא מאוזנת. הוא אמר לי, "כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לחלוק את החיים שלנו והתרגול שלנו עם אחרים. חלוק את החצי שעה שאתה מתרגל בה בבוקר. זה מה שאני עושה כאן באנטאיז'י. לכן כל מי שרוצה לבוא לתרגל מוזמן. "
אני כותב את הדברים האלה כדי שיהיה למי שרוצה לתרגל איתי קצת יותר ברור מה זה התרגול הזה בכלל, ואני ארחיב בנקודה הזו במאמר הבא. www.bendowa.net/zenblog1/בלוג/איך-ולמה-התחלתי-לתרגל-זן/
יפית
050-3331-331