הרפואה לא משלימה... את הפער - חלק 1.
טיעוני יסוד להכללת המחקר האקדמי על הטיפול הלא קונבנציונאלי
המקור למונח ממוקדות האדם בטיפול הרפואי המערבי והבסיס להתפתחותן של גישות ממוקדות חולה ברפואה המודרנית, מגיע מתיאוריה ממוקדת אדם (Rogers, 1902 - 1987). זו, גישת ייעוץ בפסיכותראפיה הנחשבת לאחת מהגישות המז'וריות כיום (Stewart, et al, 2003). עיקרה של גישה זו, הינו בהדגשת חשיבות מערכת היחסים והתקשורת הטיפולית ככלי טיפולי בפני עצמו, בחשיבות הבנת חווייתו הסובייקטיבית של האדם על כל רבדיו ושיתופו באחריות תהליך הריפוי (Sommers - Flanagan & Sommers - Flanagan, 2004).
לפי גישה זו, על המטפל לתקשר את מערכת היחסים הטיפולית באמצעות מספר תנאים המהווים את הבסיס למערכת היחסים זו ואת התמצית לתרפיה ממוקדת אדם והם הרמוניה, קבלה ללא תנאי ואמפתיה (Strickland, 2001). בראשון, הכוונה לאוטנטיות המטפל. כלומר, לכנותו ומודעותו לרגשותיו ומחשבותיו וליכולתו, לשקף את המציאות הפנימית אותה הוא חווה. בשני, הכוונה ליכולת המטפל לקבל את החולה על כל היבטיו, החיוביים והשליליים ללא שפיטה וללא תנאים מקדימים. בשלישי, הכוונה לתחושת הבנה מדויקת, של עולמו של החולה והיכולת, להעביר הבנה זו אליו (Rogers, 1957).
נטען, שתנאים אלו מהווים בסיס תקשורתי משותף ושהם יכולים לאפיין את כל שיטות הטיפול, סוגי המטופלים והבעיות ושהם נחשבים כבסיס מקדים לכלי הטיפולי באשר הוא (Rogers, 1957). אכן, השפעתה של גישה זו חצתה את גבולותיה ולרעיונות והמושגים המאפיינים אותה, חשיבות ברוב צורות התראפיה כיום (Sommers - Flanagan & Sommers - Flanagan, 2004). כאמור, גישה זו מצאה דרכה גם אל הרפואה הקונבנציונאלית, כשזו אימצה את עקרונותיה בטיפול הרפואי (Stewart, et al, 2003). סביר להניח, שבהקשר למערכת היחסים הטיפולית, הגישות הלא קונבנציונאלית לטיפול יטענו שהאמפתיה, הקבלה ללא תנאי וההרמוניה, מהווים גם להם עקרונות מנחים למערכת היחסים. מכיוון שכך, הם יכולים לאפשר מידה של הקבלה כשמתייחסים להשפעתם על התקשורת הבין אישית.
כשנבדקו מאפיינים המשפיעים על תוצאות הנתפסות כרצויות ומוצלחות בטיפול הפסיכולוגי, נמצא שמאפיינים המגדירים את מערכת היחסים מהווים 30% מהשונות. זאת, לעומת מאפייני המודל הטיפולי והכלים הטיפוליים, שמהווים 15% מהשונות. מערכת היחסים, נמצאה כמשתנה הפועל על פני כל הגישות ושאינו מוגדר או ספציפי למודל או תיאוריה מסוימים ושהוא בעל חשיבות חיונית לשינוי המתרחש. זאת, על פני מגוון של מטופלים, בעיות, מיקומים, מודלים וגישות שונות (Asay & Lambert, 1999). מכיוון שמערכת היחסים הינה משתנה שהוא משותף ובלתי נמנע בכל אינטראקציה המבטאת קשר של עוזר ונעזר ומכיוון, שבבסיסה של הרפואה הלא קונבנציונאלית, עומדת ההתייחסות ההוליסטית והחתירה לאבחון, קביעת מטרות, אופן טיפול ותוצאות טיפול, שלהם אוריינטציה רגשית (או במילים אחרות פסיכולוגית), עובדה זו רלוונטית.
טענה נוספת, הינה בדמיון הקיים בין הרפואה הלא קונבנציונאליות לבין עקרונות הטיפול הרפואי ממוקד החולה. כאמור, רובו של הבסיס המדעי לגבי מערכת היחסים בין הרופא לחולה, מגיע מגישות ממוקדות חולה (Institute of Medicine, 2001), שהם גישות רפואיות מערביות, שאימצו את עקרונות הגישה הממוקדת האדם, מהפסיכותרפיה (Stewart, et al, 2003). לא קיים קונצנזוס לגבי בהירותו ומשמעותו של מושג זה במודלים השונים, אולם ישנם מספר הנחות בסיסיות, מימדי מפתח המשותפים לכולם ושמבדילים גישה זו, מהמודל הביו רפואי המקובל (Mead & Bower, 2000). מימדים אלו, מקבילים במידה רבה להתייחסותה של הרפואה הלא קונבנציונאלית, כפי שיוצג בהמשך ולכן, יכולים להוות טיעון תומך להשפעתה הדומה של מערכת היחסים.
נושא המפתח הראשי, הינו נקודת מבט הוליסטית ביו - פסיכו - סוציאלית. זו, מבטאת התבוננות רחבה בה בנוסף להתייחסות להיבטים רפואיים, נלקחים בחשבון היבטים פסיכולוגיים וסוציאליים (Mead & Bower, 2000). זו ההכרה שבצורך לשילוב בין האבחון הביו רפואי של המחלה ובין ההבנה של התנסותו ותפיסתו של החולה את החיים ואת מחלתו, בכדי לטפל בו כאדם שלם (Stewart, et al, 2003). ניתן להגיד, שההכרה בגורמים הפסיכו סוציאליים בנוסף לגורמים הביו רפואיים כהכרחיים בכדי להקיף את מגוון הבעיות בטיפול הרפואי, משקפת נקודת מבט הוליסטית, בדומה לשיטות הרפואה הלא קונבנציונאליות (Nezu, Nezu & Geller, 2003).
מימד שני, הינו ההתייחסות לחולה כאדם (Mead & Bower, 2000). הדבר כולל את הבנת תלונות החולה לא רק במונחי מחלה, אלא גם כביטוי להתנסותו וייחודיותו כאינדיבידואל בהיבט הרחב של חייו (Stewart, et al, 2003). זו ההכרה שבכדי לפתח הבנה מלאה למצבו של החולה, על הרופא לחתור להבנת אישיותו הייחודית (Bower, 1998). לבסוף, זו ההנחה שבכדי ליעל את הטיפול הרפואי, ישנה חשיבות ביצירת מרחב בו יכול החולה להביע את דאגותיו, צפיותיו ורגשותיו (Borrell - Carrio, et al, 2004). גישה זו משקפת את התייחסותה והתמקדותה של הרפואה הלא קונבנציונאלית אל האדם ולא אל מחלה (Castillo, 2001).
מימד שלישי, הינו שיתוף בכוח ואחריות. זוהי ההכרה בחשיבות שיתוף במידע לגבי החולי, הטיפול ומטרותיו ושיתוף בהחלטות הנוגעות לטיפול (Mead & Bower, 2000). זהו הצורך במסירת מידע לגבי התנהגויות בריאות בדרך מובנת, יעילה ושמשפיעה על המוטיבציה (Roter, 2000) וזו ההכרה שערכיו והעדפותיו, של החולה, מהווים היבט חשוב (Galin, et al, 2008). התייחסות זו, משקפת גם היא את גישתה של הרפואה הלא קונבנציונאלית, אם בנטייתו של המטפל להנחות את המטופל לגבי שינוי התנהגויות בריאות שונות, כגון תזונה ופעילות גופנית ואם, בנדיבות המידע לגבי הטיפול והגישה שמאחוריו (לדוגמה בטיפול השיאצו, Long, 2007).
מימדי רביעי, הינו הימצאותה של ברית טיפולית (Mead & Bower, 2000). זו ההכרה בחשיבות התנהלות היחסים הבין אישיים כמרכיב חיוני ובסיסי ולא כתוספת מועילה לטיפול (Galin, et al, 2008). היבט זה מציג את הרופא כתומך ומעורב בתהליך, בנוסף להיותו כשיר למתן שירות רפואי. הוא בא לביטוי בתפקידו של הרופא כמייעץ ובדרך בה הוא משקף את השפעתו המקצועית הרפואית על מערכת יחסים, כשהוא מדגיש את חשיבות המודעות העצמית, לגבי הרגשות וההתנהגות (Mead & Bower, 2000). מימד זה מבטא את ההכרה המשותפת לגישות אלו ולרפואה הלא קונבנציונאלית בחשיבות התקשורת המתרחשת במסגרת המפגש הרפואי (Bell, et al, 2000).
המימד האחרון, הינו הרופא כאדם. זו ההתייחסות לרופא כאינטגראלי ביחסים וההבנה שהוא והחולה אינם נפרדים ושהם משפיעים אחד על השני (Mead & Bower, 2000). זו ההכרה, שהתקשורת הטיפולית חשובה גם לתחושת הסיפוק של נותן השרות הרפואי (Stewart, et al, 2003) וההכרה בחובתו של הרופא כאדם, לטפל ולהעמיק את הידע על עצמו (Borrell - Carrio, et al, 2004). מימד זה משקף את הכרתה ותמיכתה של הרפואה לא קונבנציונאלית בתהליכי התפתחות אישיים של המטפל אם בעקרונותיה, אם בשימת הדגש על כך במערכות הלימוד ואם באוריינטציה הכללית וגישתם של המטפלים (ניתן למצוא תכנים אלו באינטרנט בהצגתן של תוכניות הלימוד של המכללות המובילות בתחום).
טיעון נוסף לאפשרות ההקבלה בין גישות אלו, מבטא מספר הנחות יסוד משותפות לגבי מערכת היחסים הרפואית. טיעונים אלו, מדגישים את חשיבות התקשורת הבין אישית ומהווים יסוד משכנע לחשיבותה הקריטית במפגש הרפואי. הם מצביעים על הצורך הקריטי בערוץ תקשורת ועל העובדה שללא ערוץ זה, אין הדבר אפשרי לנהל מערכת יחסים רפואית אופטימאלית (Bensing, et al, 2000). כפי שיוצג, טיעונים אלו מהותיים במידה רלוונטית לכל מפגש רפואי ויכולים להיות מוכללים, גם על מערכת היחסים הרפואית בטיפול הלא קונבנציונאלי.
הנחה ראשונה, הינה שהחולים הם המומחים בחווייתם את התסמינים של המחלה ונותן השירות הרפואי, תלוי בהם מבחינת שיתוף הפעולה והאינפורמטיביות. הנחה שנייה, הינה השונות בביטוי העדפותיהם האישיות של החולים. חוויית המחלה יכולה להיות מפורשת במימדים רבים ובעיה רפואית לא תחווה באותה צורה על ידי שני חולים. כמו כן, גם הטיפול הרפואי ואף המרפא, אינם מקלים בהכרח על הסבל באותה המידה, אצל שני חולים שונים. הנחה שלישית, הינה שבמקרים רבים נותן השירות הרפואי מקבל בעל כורחו את תפקיד היועץ, במקום את תפקיד המומחה והוא צריך להיות ממוקד לכיוון תמיכה וחיזוק יכולותיו של החולה (Bensing, et al, 2000).
לבסוף, טיעון אחרון להקבלה זו, אינו מצביע על דמיון תפיסתי או פילוסופי בין גישות אלו, אלא על העובדה שהן מוכרות כיום לגיטימיות ושירותים אלו ניתנים לקהל הרחב גם במסגרת הממסד הרפואי (Niskar, Peled - Leviatan & Garty - Sandalon, 2007, Barry, 2006, Barrett, et al, 2003). לדוגמה, ההכרה בשיטת השיאצו באירופה (European Parliament, 1997) וגם בישראל, בה השיאצו משולב במרכזים רפואיים ובקופות החולים (לדוגמה, שירותי בריאות כללית, 2008, מכבי שירותי בריאות, 2008, מרכז רפואי הדסה עין כרם, 2008, המרכז הרפואי תל - אביב על שם סוראסקי, 2008). ההנחה היא, שישנה אפשרות שהדמיון במסגרת העבודה, הן מבחינת מספר המקרים ביום, מבחינת הזמנים הנתונים של הטיפול, אופיים הרפואי של המקרים או העובדה שלמטפל אין אפשרות לברור את מטופליו, השפעה דומה.
כול אלו, מהווים כראיות התומכות בהנחה שבבסיסו של כל מפגש רפואי באשר הוא, נמצאת השפעתה של התקשורת הבין אישית ושל מערכת היחסים. הם תומכים בכך שמתוקף האינטראקציה הבלתי נמנעת שבמפגש, מופעלים מנגנונים ההתנהגותיים, רגשיים וקוגניטיביים המאפיינים אינטראקציה זו ומשותפים לכולנו מעצם היותנו בני אדם. בהמשך יוצגו היבטים ספציפיים המדגימים את השפעתה של התקשורת הבין אישית ומערכת יחסים זו. הרפואה לא משלימה... את הפער - חלק 3.
טיעוני יסוד להכללת המחקר האקדמי על הטיפול הלא קונבנציונאלי
המקור למונח ממוקדות האדם בטיפול הרפואי המערבי והבסיס להתפתחותן של גישות ממוקדות חולה ברפואה המודרנית, מגיע מתיאוריה ממוקדת אדם (Rogers, 1902 - 1987). זו, גישת ייעוץ בפסיכותראפיה הנחשבת לאחת מהגישות המז'וריות כיום (Stewart, et al, 2003). עיקרה של גישה זו, הינו בהדגשת חשיבות מערכת היחסים והתקשורת הטיפולית ככלי טיפולי בפני עצמו, בחשיבות הבנת חווייתו הסובייקטיבית של האדם על כל רבדיו ושיתופו באחריות תהליך הריפוי (Sommers - Flanagan & Sommers - Flanagan, 2004).
לפי גישה זו, על המטפל לתקשר את מערכת היחסים הטיפולית באמצעות מספר תנאים המהווים את הבסיס למערכת היחסים זו ואת התמצית לתרפיה ממוקדת אדם והם הרמוניה, קבלה ללא תנאי ואמפתיה (Strickland, 2001). בראשון, הכוונה לאוטנטיות המטפל. כלומר, לכנותו ומודעותו לרגשותיו ומחשבותיו וליכולתו, לשקף את המציאות הפנימית אותה הוא חווה. בשני, הכוונה ליכולת המטפל לקבל את החולה על כל היבטיו, החיוביים והשליליים ללא שפיטה וללא תנאים מקדימים. בשלישי, הכוונה לתחושת הבנה מדויקת, של עולמו של החולה והיכולת, להעביר הבנה זו אליו (Rogers, 1957).
נטען, שתנאים אלו מהווים בסיס תקשורתי משותף ושהם יכולים לאפיין את כל שיטות הטיפול, סוגי המטופלים והבעיות ושהם נחשבים כבסיס מקדים לכלי הטיפולי באשר הוא (Rogers, 1957). אכן, השפעתה של גישה זו חצתה את גבולותיה ולרעיונות והמושגים המאפיינים אותה, חשיבות ברוב צורות התראפיה כיום (Sommers - Flanagan & Sommers - Flanagan, 2004). כאמור, גישה זו מצאה דרכה גם אל הרפואה הקונבנציונאלית, כשזו אימצה את עקרונותיה בטיפול הרפואי (Stewart, et al, 2003). סביר להניח, שבהקשר למערכת היחסים הטיפולית, הגישות הלא קונבנציונאלית לטיפול יטענו שהאמפתיה, הקבלה ללא תנאי וההרמוניה, מהווים גם להם עקרונות מנחים למערכת היחסים. מכיוון שכך, הם יכולים לאפשר מידה של הקבלה כשמתייחסים להשפעתם על התקשורת הבין אישית.
כשנבדקו מאפיינים המשפיעים על תוצאות הנתפסות כרצויות ומוצלחות בטיפול הפסיכולוגי, נמצא שמאפיינים המגדירים את מערכת היחסים מהווים 30% מהשונות. זאת, לעומת מאפייני המודל הטיפולי והכלים הטיפוליים, שמהווים 15% מהשונות. מערכת היחסים, נמצאה כמשתנה הפועל על פני כל הגישות ושאינו מוגדר או ספציפי למודל או תיאוריה מסוימים ושהוא בעל חשיבות חיונית לשינוי המתרחש. זאת, על פני מגוון של מטופלים, בעיות, מיקומים, מודלים וגישות שונות (Asay & Lambert, 1999). מכיוון שמערכת היחסים הינה משתנה שהוא משותף ובלתי נמנע בכל אינטראקציה המבטאת קשר של עוזר ונעזר ומכיוון, שבבסיסה של הרפואה הלא קונבנציונאלית, עומדת ההתייחסות ההוליסטית והחתירה לאבחון, קביעת מטרות, אופן טיפול ותוצאות טיפול, שלהם אוריינטציה רגשית (או במילים אחרות פסיכולוגית), עובדה זו רלוונטית.
טענה נוספת, הינה בדמיון הקיים בין הרפואה הלא קונבנציונאליות לבין עקרונות הטיפול הרפואי ממוקד החולה. כאמור, רובו של הבסיס המדעי לגבי מערכת היחסים בין הרופא לחולה, מגיע מגישות ממוקדות חולה (Institute of Medicine, 2001), שהם גישות רפואיות מערביות, שאימצו את עקרונות הגישה הממוקדת האדם, מהפסיכותרפיה (Stewart, et al, 2003). לא קיים קונצנזוס לגבי בהירותו ומשמעותו של מושג זה במודלים השונים, אולם ישנם מספר הנחות בסיסיות, מימדי מפתח המשותפים לכולם ושמבדילים גישה זו, מהמודל הביו רפואי המקובל (Mead & Bower, 2000). מימדים אלו, מקבילים במידה רבה להתייחסותה של הרפואה הלא קונבנציונאלית, כפי שיוצג בהמשך ולכן, יכולים להוות טיעון תומך להשפעתה הדומה של מערכת היחסים.
נושא המפתח הראשי, הינו נקודת מבט הוליסטית ביו - פסיכו - סוציאלית. זו, מבטאת התבוננות רחבה בה בנוסף להתייחסות להיבטים רפואיים, נלקחים בחשבון היבטים פסיכולוגיים וסוציאליים (Mead & Bower, 2000). זו ההכרה שבצורך לשילוב בין האבחון הביו רפואי של המחלה ובין ההבנה של התנסותו ותפיסתו של החולה את החיים ואת מחלתו, בכדי לטפל בו כאדם שלם (Stewart, et al, 2003). ניתן להגיד, שההכרה בגורמים הפסיכו סוציאליים בנוסף לגורמים הביו רפואיים כהכרחיים בכדי להקיף את מגוון הבעיות בטיפול הרפואי, משקפת נקודת מבט הוליסטית, בדומה לשיטות הרפואה הלא קונבנציונאליות (Nezu, Nezu & Geller, 2003).
מימד שני, הינו ההתייחסות לחולה כאדם (Mead & Bower, 2000). הדבר כולל את הבנת תלונות החולה לא רק במונחי מחלה, אלא גם כביטוי להתנסותו וייחודיותו כאינדיבידואל בהיבט הרחב של חייו (Stewart, et al, 2003). זו ההכרה שבכדי לפתח הבנה מלאה למצבו של החולה, על הרופא לחתור להבנת אישיותו הייחודית (Bower, 1998). לבסוף, זו ההנחה שבכדי ליעל את הטיפול הרפואי, ישנה חשיבות ביצירת מרחב בו יכול החולה להביע את דאגותיו, צפיותיו ורגשותיו (Borrell - Carrio, et al, 2004). גישה זו משקפת את התייחסותה והתמקדותה של הרפואה הלא קונבנציונאלית אל האדם ולא אל מחלה (Castillo, 2001).
מימד שלישי, הינו שיתוף בכוח ואחריות. זוהי ההכרה בחשיבות שיתוף במידע לגבי החולי, הטיפול ומטרותיו ושיתוף בהחלטות הנוגעות לטיפול (Mead & Bower, 2000). זהו הצורך במסירת מידע לגבי התנהגויות בריאות בדרך מובנת, יעילה ושמשפיעה על המוטיבציה (Roter, 2000) וזו ההכרה שערכיו והעדפותיו, של החולה, מהווים היבט חשוב (Galin, et al, 2008). התייחסות זו, משקפת גם היא את גישתה של הרפואה הלא קונבנציונאלית, אם בנטייתו של המטפל להנחות את המטופל לגבי שינוי התנהגויות בריאות שונות, כגון תזונה ופעילות גופנית ואם, בנדיבות המידע לגבי הטיפול והגישה שמאחוריו (לדוגמה בטיפול השיאצו, Long, 2007).
מימדי רביעי, הינו הימצאותה של ברית טיפולית (Mead & Bower, 2000). זו ההכרה בחשיבות התנהלות היחסים הבין אישיים כמרכיב חיוני ובסיסי ולא כתוספת מועילה לטיפול (Galin, et al, 2008). היבט זה מציג את הרופא כתומך ומעורב בתהליך, בנוסף להיותו כשיר למתן שירות רפואי. הוא בא לביטוי בתפקידו של הרופא כמייעץ ובדרך בה הוא משקף את השפעתו המקצועית הרפואית על מערכת יחסים, כשהוא מדגיש את חשיבות המודעות העצמית, לגבי הרגשות וההתנהגות (Mead & Bower, 2000). מימד זה מבטא את ההכרה המשותפת לגישות אלו ולרפואה הלא קונבנציונאלית בחשיבות התקשורת המתרחשת במסגרת המפגש הרפואי (Bell, et al, 2000).
המימד האחרון, הינו הרופא כאדם. זו ההתייחסות לרופא כאינטגראלי ביחסים וההבנה שהוא והחולה אינם נפרדים ושהם משפיעים אחד על השני (Mead & Bower, 2000). זו ההכרה, שהתקשורת הטיפולית חשובה גם לתחושת הסיפוק של נותן השרות הרפואי (Stewart, et al, 2003) וההכרה בחובתו של הרופא כאדם, לטפל ולהעמיק את הידע על עצמו (Borrell - Carrio, et al, 2004). מימד זה משקף את הכרתה ותמיכתה של הרפואה לא קונבנציונאלית בתהליכי התפתחות אישיים של המטפל אם בעקרונותיה, אם בשימת הדגש על כך במערכות הלימוד ואם באוריינטציה הכללית וגישתם של המטפלים (ניתן למצוא תכנים אלו באינטרנט בהצגתן של תוכניות הלימוד של המכללות המובילות בתחום).
טיעון נוסף לאפשרות ההקבלה בין גישות אלו, מבטא מספר הנחות יסוד משותפות לגבי מערכת היחסים הרפואית. טיעונים אלו, מדגישים את חשיבות התקשורת הבין אישית ומהווים יסוד משכנע לחשיבותה הקריטית במפגש הרפואי. הם מצביעים על הצורך הקריטי בערוץ תקשורת ועל העובדה שללא ערוץ זה, אין הדבר אפשרי לנהל מערכת יחסים רפואית אופטימאלית (Bensing, et al, 2000). כפי שיוצג, טיעונים אלו מהותיים במידה רלוונטית לכל מפגש רפואי ויכולים להיות מוכללים, גם על מערכת היחסים הרפואית בטיפול הלא קונבנציונאלי.
הנחה ראשונה, הינה שהחולים הם המומחים בחווייתם את התסמינים של המחלה ונותן השירות הרפואי, תלוי בהם מבחינת שיתוף הפעולה והאינפורמטיביות. הנחה שנייה, הינה השונות בביטוי העדפותיהם האישיות של החולים. חוויית המחלה יכולה להיות מפורשת במימדים רבים ובעיה רפואית לא תחווה באותה צורה על ידי שני חולים. כמו כן, גם הטיפול הרפואי ואף המרפא, אינם מקלים בהכרח על הסבל באותה המידה, אצל שני חולים שונים. הנחה שלישית, הינה שבמקרים רבים נותן השירות הרפואי מקבל בעל כורחו את תפקיד היועץ, במקום את תפקיד המומחה והוא צריך להיות ממוקד לכיוון תמיכה וחיזוק יכולותיו של החולה (Bensing, et al, 2000).
לבסוף, טיעון אחרון להקבלה זו, אינו מצביע על דמיון תפיסתי או פילוסופי בין גישות אלו, אלא על העובדה שהן מוכרות כיום לגיטימיות ושירותים אלו ניתנים לקהל הרחב גם במסגרת הממסד הרפואי (Niskar, Peled - Leviatan & Garty - Sandalon, 2007, Barry, 2006, Barrett, et al, 2003). לדוגמה, ההכרה בשיטת השיאצו באירופה (European Parliament, 1997) וגם בישראל, בה השיאצו משולב במרכזים רפואיים ובקופות החולים (לדוגמה, שירותי בריאות כללית, 2008, מכבי שירותי בריאות, 2008, מרכז רפואי הדסה עין כרם, 2008, המרכז הרפואי תל - אביב על שם סוראסקי, 2008). ההנחה היא, שישנה אפשרות שהדמיון במסגרת העבודה, הן מבחינת מספר המקרים ביום, מבחינת הזמנים הנתונים של הטיפול, אופיים הרפואי של המקרים או העובדה שלמטפל אין אפשרות לברור את מטופליו, השפעה דומה.
כול אלו, מהווים כראיות התומכות בהנחה שבבסיסו של כל מפגש רפואי באשר הוא, נמצאת השפעתה של התקשורת הבין אישית ושל מערכת היחסים. הם תומכים בכך שמתוקף האינטראקציה הבלתי נמנעת שבמפגש, מופעלים מנגנונים ההתנהגותיים, רגשיים וקוגניטיביים המאפיינים אינטראקציה זו ומשותפים לכולנו מעצם היותנו בני אדם. בהמשך יוצגו היבטים ספציפיים המדגימים את השפעתה של התקשורת הבין אישית ומערכת יחסים זו. הרפואה לא משלימה... את הפער - חלק 3.
050-3331-331