, שבה אני משתמשת בעבודתי, ועליה אני ממליצה גם לכם

אחת הטכניקות שממנה צמחתי, ושאני אוהבת במיוחד, מבוססת על תיאוריה פסיכולוגית בשם יעוץ הדדי להערכה מחדש, או בקיצור יעוץ הדדי. זו טכניקה קלה שאפשר ללמוד בסדנה אחת לא יקרה, ומשם להמשיך עם חברים או בני משפחה שמכירים אותה. כמובן שככל ששולטים ביותר טכניקות, מפיקים יותר תועלת מכל אחת מהן. ביעוץ הדדי לומדים לנהל שיחה ("סשן") שבה בכל זמן צד אחד הוא היועץ, והצד השני הוא הנועץ. אח"כ מתחלפים. הנועץ מדבר, והמטרה שלו היא להתחבר ולבטא את הרגשות שלו, בנושא כלשהו שחשוב וקשה לו, ובסופו של דבר להשתחרר מהם. למשל, כעסים על בן זוג או ילדים. הנועץ מנסה להרגיש כמה שיותר, להכנס כמה שיותר לעומק הרגשות. היועץ מנסה לעזור לנועץ להתחבר לרגש שלו. אחרי שחווים לעומק את הרגשות ומוציאים אותם - פורקים אותם - מגיעה ה"הערכה מחדש". ראיה חדשה של המציאות, ראיה חיובית יותר בד"כ, נינוחה, יצירתית, מלאה באפשרויות חדשות.

עקרון החומר

יש כמה עקרונות נפלאים לשיחה הזו. אחד מהם הוא העקרון של חומר. כל מה שהנועץ אומר הוא "חומר", כלומר דיבורים שכל מטרתם לעזור לו להתחבר לרגש שלו, ולהשתחרר מהם. הוא לא מחויב להיגיון, למידתיות, לרציונליות. וההסכם בין בני הזוג הוא ששניהם יודעים את זה, כך שאפשר לדבר חופשי. החומר הוא גם סודי. לא רק שליועץ אסור לספר את מה שהנועץ אמר לו, אסור לו אפילו להעלות את הנושאים הללו בשיחה ביניהם, בתום השיחה הזו. זה מאוד משחרר.

עקרון ההחלפה

עקרון אחר שאני מאוד אוהבת בשיטה הזו הוא עקרון ההחלפה. בכל פעם ברור לחלוטין מי היועץ ומי הנועץ. הנועץ מקבל את מרכז הבמה. היועץ שם בשבילו, לא עם הרגשות של עצמו ולא עם הנושאים שלו. למשל אם הנועץ אומר, אני מאוד עצוב היום, היועץ לא יאמר, גם אני. הוא לא יסיט את השיחה אליו, אלא ישאיר אותה תמיד אצל הנועץ, עד לסיום השיחה. אח"כ מתחלפים.

עקרון האופטימיות

יש עוד חלק חשוב, שאפשר לקרוא לו אופטימיות. הנחת היסוד ביעוץ הדדי היא שכל אדם יכול לחזור להיות מה שהוא היה בילדות - "גמיש", כלומר מסוגל להגיב לכל מצב בצורה המתאימה. ההנחה היא שכולם יכולים לחיות בצורה שמחה ויעילה.

מאז שלמדתי יעוץ הדדי אני משתדלת לישם את העקרונות האלה (עד כמה שאפשר) בכל שיחה עם חברה. אני משתדלת שבכל רגע יהיה ברור (לפחות לי)... אצל מי חוט השיחה, לא לחטוף את החוט מהשני ולהסיט אותו אלי. אני גם משתדלת לא להכנס לרציונליזציות כאשר ברור לי שהחברה מעוניינת בעיקר "לשפוך רגשות", תמיד לזכור שיש פתח לשינוי אפשרי.

באימון אישי או כל יעוץ אישי הכיף הוא שאפשר להיות בצד המקבל לכל אורך הזמן, בנדיבות, מה שהרבה פעמים חסר בחיים העמוסים שלנו. בחיים של הרבה מאיתנו אין זמן לדון עם מישהו שעה שלמה בדברים המטרידים אותנו. והרבה פעמים אותו אדם, בצורה לא מודעת ולא מכוונת, יסיט את השיחה לעצמו, וכך הנושא שלנו ישאר פתוח ולא נגיע לשום התקדמות לגביו.

דוגמה משלי

אחרי שילדתי את בני הצעיר, לא האמנתי כמה כעסים עלו בי על ביתי הבכורה. הבת שאהבתי כל כך, אהבה מטורפת, פשוט התקלקלה. לפני שילדתי אותו, אני זוכרת שתיארתי את עצמי כ"בת שש עשרה מאוהבת" - בה. לא היה לי שום רגש כלפיה שלא היה כולו אהבה, הערצה, התפעלות, רצון לקרבה אינסופית. אחרי הלידה השניה הרגשתי שהיא השתנתה לגמרי, והפכה לילדה מרגיזה ביותר, ואני - לאמא כעסנית ביותר. ידעתי רציונלית שזה 100% שלי, והיא לא השתנתה כלל, אבל הידע הרציונלי הזה לא עזר לי. לקח לי כמה חודשים להבין שאני חייבת לעבוד על עצמי חזק, לפני שאני מחריבה את כל מה שבניתי במשך שנים - את הקשר שלי איתה. התחלתי לעשות סשנים של יעוץ הדדי, כמה פעמים בשבוע, לפעמים כל יום. כל מה שעלה לי, פעם אחרי פעם, היה התקופה שאחרי שאמא שלי ילדה את אחותי הצעירה. כל יום בכיתי שוב על כמה שהיתי עצובה אז. והתחברתי בחזרה לכמה שאני יודעת שאמא שלי כן אהבה אותי. ככה כל פעם אותו סשן. וזה עזר בצורה מדהימה. בשניה שסיימתי לבכות הרגשתי הקלה ותחושה טובה כלפי ביתי. עד היום לא ברור לי ב - 100% איך זה קשור כל כך, איך הפגיעה מהילדות מיתרגמת ככה לכעסים על הילד שעומד באותו מצב שאני עמדתי בו. אבל זה לא משנה. זה עבד וזה היה מצוין. לאט לאט שיקמנו את הקשר שלנו.

זהו אחד הדברים הראשונים שאפשר לעשות בכל מצב קשה - לאוורר ולחקור את הרגשות. לעבד. לעבוד. להזכר. לבכות קצת אם רוצים. וצריך מישהו בצד השני שיקשיב באהבה וללא שיפוט, מישהו שיודע שאנחנו מסוגלים להתגבר ולהצליח.