* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 5.
ה. "תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי, בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי" (איוב ל 21) : חוויות ההתגלות השטניות
עד כה עסקנו בעיקר בפן היפה של ההתגלות, אבל יש גם צד אחר. חוויית ההתגלות, אם נכונה ההשערה המוצעת כאן, מקורה לעתים קרובות בקונפליקט עם ההורה. על כן, רק טבעי הוא שבחוויה זו יתגלו לא רק פניו השוחקות של האל אלא גם פנים אחרות, זועמות ואפילו רודפניות. ההפנמה של דמות הורה עוינת, הנחשבת כגורם להתפתחות הדיכאון, יכולה לתרום להופעת אל עוין. לעתים זה האלוהים עצמו הממיט ייסורים קשים על האדם, ובמקרים שבהם הפן השלילי הוא קיצוני יותר, יהיה זה השטן או יציר - בלהות אחר.
המקרה של שרבר35 שייך בבירור לקבוצה זו. במרכז מערכת הדלוזיות שלו עומדים ד"ר פלכזיך, בעל הסגולות העל - אנושיות שהסית את האלוהים נגד שרבר, והאל עצמו שהתעלל בשרבר עד שזה הוכיח לו את חפותו. מחברים שאחרי פרויד, כנידרלאנד, 36 המחישו את הדמיון הכמעט - המילולי בין ההלוצינציות על מה שעשו לחולה דמויות שטניות אלה לבין חוויות ההתעללות הממשיות שעבר בילדותו מידי האב הסאדיסטי שנפטר קודם פרוץ המחלה, התגלות מפורשת של השטן מופיעה במקרה שתואר ע"י פרויד, "נוירוזה דמונולוגית מהמאה ה - 17. " בפרשה זו התגלו ישוע, מרים והשטן אל צייר בשם כריסטוף הייצמן, שלקה בדיכאון אחרי מות אביו. כבר יונג, על סמך מקרה דומה, ראה בשטן ובאלוהים את שני פני היחס אל האב. פסיכיאטר שטיפל בשנות השבעים באמריקאים שסבלו מ"דיבוק" בעקבות הסרט "מגרש השדים" מצא אצלם, כמו אצל הנערה שבסרט, אובדן אב על רקע מערכת יחסים משובשת.
בשנים האחרונות דווח על מקרים רבים והולכים של "פולחן השטן" בארצות המערב וגם בישראל, שחלקם הסתיימו באובדן חייהם של צעירים חברי כתות אלה. לאור הנאמר לעיל יש עניין בבדיקה פסיכודינמית של מקרים כאלה. לא מן הנמנע שצעירים אלה גודלו בידי הורה מתעלל.
האינטרפרטציה של הרודף הדמוני בהלוצינציות דתיות כמייצגת דמות - אב עוינת, שהופנמה בתהליך אבל לא - תקין, הדריכה מטפלים ישראליים שטיפלו בצעירים דתיים עם תסמונות דומות של "דיבוק. " במסגרת פסיכותרפיה רגישה לתרבות (culturally - sensitive psychotherapy) שילבו המטפלים אמצעים מסורתיים המקובלים בעולמו הדתי של המטופל, והתוצאות התרפויטיות מצטיינות לעתים באיכות דרמאטית מרגשת. בילו וחב' תיארו תגובה פוסט - טראומטית שפקדה צעיר לאחר פיגוע חבלני, שבמהלכה התגלה אליו מלאך ואיים להרגו. הלוצינציות אלה נמצאו קשורות לאובדן אביו של המטופל בתאונה בהיותו בן שמונה. בעזרת טכניקות היפנוטיות, יצאו המטפלים עם הצעיר למסעות בעולמו הפנימי, מרחיקים אותו מן המדבר בו היה המלאך מציק לו, אל "גן העדן התחתון" בו יכול היה להיפגש עם נשמת אביו. ויצטום וחב' פרסמו מקרה של הופעת מלאך רודפני אל צעיר שאיבד את אביו בנסיבות אפופות אשמה קשה. תשע שנים קודם ביקש האב, אלכוהוליסט כרוני, מבנו בן ה - 15 להביא לו מים ולהישאר לידו. הנער הביא את המים אך סירב להישאר, ולמחרת נמצא האב מת. אחרי תקופה קצרה של שימוש בסמים קשים נענה הבחור לשידולי אחיו הרב, התגייס לצבא ונעשה אדוק, השתחרר והתחתן. הוא ציפה לבן כדי שיוכל לקראו על שם האב, ומשנולדה לו בת, החל מצבו להתדרדר. במרכז הזיותיו היה מלאך שאיים להענישו על יחסו אל אביו והורה לו לצום ולהתנזר ממין. כיוון שאחד משני המטפלים הוא בעצמו דתי, החל דיאלוג מתמשך שבמהלכו גייסו המטפלים את האח הבכור לטקס, הנראה כשואב את השראתו מה"משפטים" שהיה יהודה פריד עורך לחולי פרנויה: השלושה הקימו "בית - דין" על פי ההלכה, שבו נתבע המלאך לדין תורה. המטופל נכנס לטראנס במהלך הטיפול ודיווח על הופעת המלאך בחדר. בית הדין ציווה על המלאך להניח למטופל. בניגוד לכוונתו של הרב, שבפעולה מהירה של כיבוי הנר ופתיחת החלון ביקש לסלק את המלאך אחת לתמיד, התברר בימים הבאים כי למלאך הייתה דווקא אוריינטאציה פסיכודינמית יותר: הוא המשיך להופיע לפני המטופל כפי שציפו המטפלים, לומר, כדמות שהפכה בהדרגה לאוהדת וחיובית לפני היעלמותה הסופית. גרינברג וחב' תיארו שלושה מקרים נוספים של הירדפות ע"י דמות דימונית שפקדו צעירים ישראליים, כולם חוזרים בתשובה. כולם חוו אובדן של חברים או בני משפחה, ובמקרה אחד היה רגש אשמה כבד בשל החשש שחברו של החולה נהרג במארב מחבלים מכדוריו שלו.
רגש האשמה כלפי הנפטר פעל, מן הסתם, בצורה מודעת יותר בימי קדם. פרייזר הביא דוגמאות רבות מרחבי העולם לאמונה לפיה לא קיים מוות סתם, כל פטירה היא תוצאה של כישוף או מחשבות עוינות. התלמוד (בבא מציעא ק"ז 2) מצטט את רב (אבא אריכא), שהלך לבית הקברות ומצא שתשעים ותשעה מכל מאה מתים מתו כתוצאה מעין - הרע. זוהי ה"אומניפוטנציה של המחשבות, " השלטת על פי פרויד בנפש הילד, ועל פי קליין אף בנפש התינוק. גם פיאז'ה, מנקודת הראות ההתפתחותית, שם לב לזיהוי שעושה הילד בין מוות ורצח. רגש האשמה שמעוררת חשיבה ארכאית זו גורר את מנגנוני ההשלכה, היוצר דמויות רודפניות. לכאן שייכת ההבחנה החודרת שמצטט פרויד11 מפי קליינפאול: לא במקרה מתואר מלאך המוות בדמיון העממי כשלד מת, שכן דווקא המת נתפס כמי שחש שנאה כלפי הנותרים בחיים, כפי שיעידו אינספור פולחני הפיוס כלפי המתים בתרבויות העולם.
מסתבר שהצעירים שתיארו ויצטום וחב' ובילו מצויים בחברה טובה, שכן בתולדות הקבלה ידועים אנשים שקיבלו את סודות הקבלה מפי "מגיד, " דהיינו מלאך שהיה מתגלה אליהם דרך קבע. המפורסם במקרים אלה הוא זה של ר' יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך. " ויצטום וחב', 71 המצטטים סיפור זה, מעירים כי תיאור ה"מגיד" של יוסף קארו דומה להתגלויות העוינות שבמקרים המודרניים לעיל משום שגם מלאך זה נהג להטיח בקארו האשמות על עבירות שעשה ולצוות עליו מנהגי צום ופרישות. המחברים לא הבחינו כי בין המקרים שתיארו לסיפורו של קארו קיימת עוד נקודת דמיון מכרעת: חייו של קארו סובבים סביב האובדן והשכול במידה שאף באותם ימים הייתה בולטת בטראגיות שלה. ה"מגיד" מזכיר לקארו איך, בפרק זמן קצר, שכל את שני בניו, בתו ואשתו. העובדה שקארו נישא חמש פעמים מלמדת כי הוא גם התאלמן פעמים אחדות. לדברי ורבלובסקי (שיחה אישית), קרוב לודאי שקארו איבד בוודאי בילדותו את אביו, שכן האב אינו מופיע בסיפור חייו והוא גדל אצל דודו, ששכל את כל בניו שלו, ובמכתביו הוא מכנהו "בני יקירי. " קשה שלא לראות קשר בין הופעתו הקבועה של ה"מגיד" לבין שורת האסונות הללו ששילש הגורל ברוחב - יד כזה לאיש אחד.
השטן החל למלא תפקיד של ממש באמונה היהודית רק במקורות הבתר - מקראיים, באגדות ובמדרשים התלמודיים. בתנ"ך יש לו תפקיד שולי ביותר, עקב הדחייה התקיפה של כל רשות אלוהית לבד מהאלוהים עצמו. תחת זאת, ממלא האל עצמו פעמים רבות תפקיד הרסני. למעשה, מתוך כלל התגלויות האל שמתאר התנ"ך, דומה שלא ההתגלויות האוהבות הן הרוב אלא דווקא התגלויות הכעס והענישה. יש והאירציונאליות בפן הזועם של האל בולטת מאוד, כמו בסיפור ההתגלות של משה. האלוהים, כפי שראינו, התגלה אליו מייד לאחר מות המלך רוצח - התינוקות שבארמונו גדל ושניסה לרצוח גם אותו. אם כך, האם יכולים אנו לצפות שבאל זה יתגלו קווי דמיון לאב הארצי המת? הנה תיאור שליחתו של משה למצרים:
(שמות ד' 19 - 26) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר יְהוָה: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ: שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי. וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ, הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, אָז אָמְרָה: חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.
הרצף האסוציאטיבי אומר הכל: א) האל מודיע כי יגרום לצורר המציק לעם ישראל להגביר עוד יותר את אכזריותו, ב) קורא לעם ישראל בנו בכורו, ג) מאיים על הצורר כי יהרוג את בכורו, ד) ועומד להרוג את הנביא עצמו. מה פשר חילופי - התפקידים האלה בין דמויות האל והאויב? הגם שממעשה האשה עולה כי אי - מילת הבנים היא העילה לזעם האל, אין בכך כדי להסביר התפרצות פתאומית זו דווקא עתה, לאחר המפגשים הקודמים ביניהם. אולם אם נכונה השערתנו שהתגלות האל קשורה למות אביו החורג של משה, שרצה אף הוא להרגו, ניתן להבין מדוע אירע השינוי ביחס האל דווקא בזמן שמשה היה בדרכו חזרה אל בית פרעה.
ואמנם, פרשת היחסים בין משה והאלוהים היא מסכת רוויית אימה ואלימות. האל לא רק ביקש להמית את משה כבר בתחילת שליחותו, אלא הכה בצרעת את אחותו והרג את שני בני אחיו, ובסוף כל פרשת - החיים הזאת, בשל חטא ההכאה בסלע, גזר עליו, חרף כל תחנוניו, כי לא יבוא אל הארץ! דומה כאילו הצליח פרעה המת, למרות הכל, למנוע ממשה את משאת חייו.
הבה נקשיב לכמה מהאמירות הסתומות שאומרים הנביאים בחוגיהם הסגורים: הן חושפות לפנינו עולם חשאי שאבד, ושהניתוח הפסיכואנליטי מסוגל להחיותו. הנה, לדוגמא, דברי משה אל אחיו מול גופות נדב ואביהוא:
(ויקרא י 3) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.
כמידת הקרבה האינטימית עם האל, כך סכנת פגיעתו. כך ממש אומר האלוהים למשה על מרים הנביאה:
(במדבר י"ב 14) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ! הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים!
לא פחות מאלפת היא פליטת - הפה של אליהו המבקש מהאל על חיי בנה של האשה שנתנה לו מחסה:
(מלכים - א' י"ז 20) יְהוָה אֱלֹהָי! הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?
הנביא המבקש רחמים על זולתו מקבל כמובנת מאליה את העובדה שהאלוהים פוגע בו! החוויה הדתית נותנת ביטוי, אם כן, גם לפניו העוינות של ההורה.
אולם, כיוון שהמונותיאיזם מנע בתוקף פיצול של דמות האב לחלק טוב ורע, הוא גרם לעתים קרובות לפיצול ה"אני" עצמו. הא ראיה שתורת ישראל מציגה, בהנגדה מדויקת למושג העם הנבחר, את המקרה הראשון בהיסטוריה הכתובה בו הוכרז עם כבן - מוות מעצם קיומו, לדורי דורות: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר (שמות י"ז 17). גם כאן, קשה למצוא יחס נאות בין חטאו של העם המסתורי לבין שנאת - הנצח כלפיו. אבל התשובה נרמזת ממקום אחר: שוב ושוב ביקש האלוהים להשמיד דווקא את עמו שלו (שמות ל"ב 10, במדבר י"ד 12, י"ז 9). פעמים רבות הכה אותם במגיפות, באש ובנחשים (במדבר י"א 33, י"ז 14, כ"ה 9), ולבסוף גזר כי איש מהיוצאים ממצרים לא יזכה לבוא ארצה. כמה מוזר: עם סגולה, בחירו של האלוהים, שהובטחה לו ברית נצח עם האל, מוצא עצמו שוב ושוב תחת סכנת השמדה טוטאלית מידי אלוהיו שלו! המילים שאומר אלוהים למשה, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ (דברים ט' 14), דומות למילים בהם נשבע על עמלק: כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות י"ז 14). בקונפליקט הבלתי - אפשרי הזה, כשהאל נותן - החיים הוא גם זה הנתקף לעתים בחמת - רצח, הכרח שיימצא עם מקולל ושנוא שינקז אליו את כל הצדדים השליליים של עַם הבחירה.
התלמוד, כמו יונג, לא רק הכיר בעובדה שה"צל" הוא חלק מנפש המאמין עצמו, אלא אף הזהיר מפני התנכרות לו. "כל הגדול מחברו, " אומרת מסכת סוכה (נ"ב 1), "יצרו גדול הימנו. " לומר, ככל שאדם צדיק יותר, כך גם היצר הרע שלו גדול יותר! והתלמוד ממחיש על בשרם של שניים מגדולי חכמיו את תוצאות הניסיון להתכחש לעובדה פשוטה זו:
ר' עקיבא היה מתלוצץ בעוברי עברה. פעם אחת נדמה לו השטן כאשה בראש הדקל. תפס בדקל והחל מטפס ועולה. כשהגיע לחצי הדקל הניחו יצרו. אמר לו: אלמלא שהכריזו עליך ברקיע "היזהרו בר' עקיבא ותורתו, " עשיתי דמיך שני מעין!
ר' מאיר היה מתלוצץ בעוברי עברה. פעם אחת נדמה לו השטן כאשה עומדת בעבר הנהר. לא היה שם גשר. תפס במצר והחל עובר בו והולך. כשהגיע לחצי המצר הניחו. אמר לו: אלמלא שהכריזו ברקיע "היזהרו בר' מאיר ותורתו, " עשיתי דמיך שני מעין! (קידושין פ"א 1).
דומה שהשטן מנסה להעביר בדברים אלה מסר פסיכודינמי בסיסי: דווקא האדם הנראה רחוק מהתאוות, הטוען כי אינו נתון לשליטתן, עלול ליפול קורבן להן בנסיבות שסתם אדם היה מתגבר עליהן.
כאן נכנסים אנו לאחד התחומים הסודיים, שלא לומר האפלים, ביהדות כולה: כמה מצוות שנראו בפירוש אליליות זכו במהלך הדורות לפירושים סודיים, שהמפרשים הצניעו ברמזים שונים, ונחשפו בהדרגה במהלך הדורות. הבולטת בהן היא מצוות השעיר לעזאזל (ויקרא ט"ז), שרק הרמב"ו אמר עליה, תוך התנצלויות, את מה שקודמיו הסכימו רק לרמוז: זהו קורבן המוקרב לשטן כדי שלא יסכסך בין ישראל לאלוהים. ה"זוהר" (פרשת תרומה קפ"ב - קפ"ד) הרחיק לכת וקבע כי כמה ממצוות היהדות (כגון השיער שבתפילין או מצוות עגלה ערופה) כוונתן, בעצם, לעבוד את השטן, ומי שמנסה להיות צדיק מדי ולהתחמק מקיומן, כפי שעשה איוב, ייענש ע"י השטן. מסתבר, אם כן, כי גם השטן, על פי הקבלה, ראוי לפיוס במסגרת עבודת האלוהים!
שני מקורות, אם כן, לאובייקטים הטמאים שיוצרת הדת: ההיבטים השנואים (או השונאים) של ההורה הנפטר, שאינם מתיישבים עם הרגשות האוהבים כלפיו, יוצרים את דמות האל הזועם או השטן, וכן ההיבטים הדחויים והמוכחשים של "האני" מושלכים על דמות חיצונית, הזויה או ממשית, כגון יצר - הרע או עמלק. בתפקיד "שטנים" מופיעים בדתות השונות גם אובייקטים אמיתיים, המשמשים מושאים להתקה של הרגשות השליליים כלפי המנהיג ה"נערץ, " העם ה"נבחר" או כל אובייקט המוכרז כעליון, והמחייב יצירת אובייקט נגדי שינקז אליו את כל הרגשות האסורים. הדתות השונות מציגות מידות שונות של פיצול, החל מההנגדה המוחלטת בין האל והשטן בנצרות וכלה בחילופי תפקידים מפתיעים ביניהם במיסטיקה היהודית. ה"זוהר" (פרשת משפטים צ"ח 1) היטיב להקדים את הפירוש הפסיכואנליטי של האלוהים והשטן כדמויות משלימות: הוא קבע שאלוהים הוא אביו של אדם מגיל שלוש - עשרה ואילך, בעוד שקודם לכן ממלא תפקיד זה... השטן. הלכה מעניינת אחרת שקובע ה"זוהר" (פרשת כי תצא רע"ז 1) היא שהיצר הרע הוא שד יהודי. טרם, ככל הידוע לי, הוגשה הצעה לתיקון חוק השבות לאור קביעה זו.
* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 7.
ה. "תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי, בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי" (איוב ל 21) : חוויות ההתגלות השטניות
עד כה עסקנו בעיקר בפן היפה של ההתגלות, אבל יש גם צד אחר. חוויית ההתגלות, אם נכונה ההשערה המוצעת כאן, מקורה לעתים קרובות בקונפליקט עם ההורה. על כן, רק טבעי הוא שבחוויה זו יתגלו לא רק פניו השוחקות של האל אלא גם פנים אחרות, זועמות ואפילו רודפניות. ההפנמה של דמות הורה עוינת, הנחשבת כגורם להתפתחות הדיכאון, יכולה לתרום להופעת אל עוין. לעתים זה האלוהים עצמו הממיט ייסורים קשים על האדם, ובמקרים שבהם הפן השלילי הוא קיצוני יותר, יהיה זה השטן או יציר - בלהות אחר.
המקרה של שרבר35 שייך בבירור לקבוצה זו. במרכז מערכת הדלוזיות שלו עומדים ד"ר פלכזיך, בעל הסגולות העל - אנושיות שהסית את האלוהים נגד שרבר, והאל עצמו שהתעלל בשרבר עד שזה הוכיח לו את חפותו. מחברים שאחרי פרויד, כנידרלאנד, 36 המחישו את הדמיון הכמעט - המילולי בין ההלוצינציות על מה שעשו לחולה דמויות שטניות אלה לבין חוויות ההתעללות הממשיות שעבר בילדותו מידי האב הסאדיסטי שנפטר קודם פרוץ המחלה, התגלות מפורשת של השטן מופיעה במקרה שתואר ע"י פרויד, "נוירוזה דמונולוגית מהמאה ה - 17. " בפרשה זו התגלו ישוע, מרים והשטן אל צייר בשם כריסטוף הייצמן, שלקה בדיכאון אחרי מות אביו. כבר יונג, על סמך מקרה דומה, ראה בשטן ובאלוהים את שני פני היחס אל האב. פסיכיאטר שטיפל בשנות השבעים באמריקאים שסבלו מ"דיבוק" בעקבות הסרט "מגרש השדים" מצא אצלם, כמו אצל הנערה שבסרט, אובדן אב על רקע מערכת יחסים משובשת.
בשנים האחרונות דווח על מקרים רבים והולכים של "פולחן השטן" בארצות המערב וגם בישראל, שחלקם הסתיימו באובדן חייהם של צעירים חברי כתות אלה. לאור הנאמר לעיל יש עניין בבדיקה פסיכודינמית של מקרים כאלה. לא מן הנמנע שצעירים אלה גודלו בידי הורה מתעלל.
האינטרפרטציה של הרודף הדמוני בהלוצינציות דתיות כמייצגת דמות - אב עוינת, שהופנמה בתהליך אבל לא - תקין, הדריכה מטפלים ישראליים שטיפלו בצעירים דתיים עם תסמונות דומות של "דיבוק. " במסגרת פסיכותרפיה רגישה לתרבות (culturally - sensitive psychotherapy) שילבו המטפלים אמצעים מסורתיים המקובלים בעולמו הדתי של המטופל, והתוצאות התרפויטיות מצטיינות לעתים באיכות דרמאטית מרגשת. בילו וחב' תיארו תגובה פוסט - טראומטית שפקדה צעיר לאחר פיגוע חבלני, שבמהלכה התגלה אליו מלאך ואיים להרגו. הלוצינציות אלה נמצאו קשורות לאובדן אביו של המטופל בתאונה בהיותו בן שמונה. בעזרת טכניקות היפנוטיות, יצאו המטפלים עם הצעיר למסעות בעולמו הפנימי, מרחיקים אותו מן המדבר בו היה המלאך מציק לו, אל "גן העדן התחתון" בו יכול היה להיפגש עם נשמת אביו. ויצטום וחב' פרסמו מקרה של הופעת מלאך רודפני אל צעיר שאיבד את אביו בנסיבות אפופות אשמה קשה. תשע שנים קודם ביקש האב, אלכוהוליסט כרוני, מבנו בן ה - 15 להביא לו מים ולהישאר לידו. הנער הביא את המים אך סירב להישאר, ולמחרת נמצא האב מת. אחרי תקופה קצרה של שימוש בסמים קשים נענה הבחור לשידולי אחיו הרב, התגייס לצבא ונעשה אדוק, השתחרר והתחתן. הוא ציפה לבן כדי שיוכל לקראו על שם האב, ומשנולדה לו בת, החל מצבו להתדרדר. במרכז הזיותיו היה מלאך שאיים להענישו על יחסו אל אביו והורה לו לצום ולהתנזר ממין. כיוון שאחד משני המטפלים הוא בעצמו דתי, החל דיאלוג מתמשך שבמהלכו גייסו המטפלים את האח הבכור לטקס, הנראה כשואב את השראתו מה"משפטים" שהיה יהודה פריד עורך לחולי פרנויה: השלושה הקימו "בית - דין" על פי ההלכה, שבו נתבע המלאך לדין תורה. המטופל נכנס לטראנס במהלך הטיפול ודיווח על הופעת המלאך בחדר. בית הדין ציווה על המלאך להניח למטופל. בניגוד לכוונתו של הרב, שבפעולה מהירה של כיבוי הנר ופתיחת החלון ביקש לסלק את המלאך אחת לתמיד, התברר בימים הבאים כי למלאך הייתה דווקא אוריינטאציה פסיכודינמית יותר: הוא המשיך להופיע לפני המטופל כפי שציפו המטפלים, לומר, כדמות שהפכה בהדרגה לאוהדת וחיובית לפני היעלמותה הסופית. גרינברג וחב' תיארו שלושה מקרים נוספים של הירדפות ע"י דמות דימונית שפקדו צעירים ישראליים, כולם חוזרים בתשובה. כולם חוו אובדן של חברים או בני משפחה, ובמקרה אחד היה רגש אשמה כבד בשל החשש שחברו של החולה נהרג במארב מחבלים מכדוריו שלו.
רגש האשמה כלפי הנפטר פעל, מן הסתם, בצורה מודעת יותר בימי קדם. פרייזר הביא דוגמאות רבות מרחבי העולם לאמונה לפיה לא קיים מוות סתם, כל פטירה היא תוצאה של כישוף או מחשבות עוינות. התלמוד (בבא מציעא ק"ז 2) מצטט את רב (אבא אריכא), שהלך לבית הקברות ומצא שתשעים ותשעה מכל מאה מתים מתו כתוצאה מעין - הרע. זוהי ה"אומניפוטנציה של המחשבות, " השלטת על פי פרויד בנפש הילד, ועל פי קליין אף בנפש התינוק. גם פיאז'ה, מנקודת הראות ההתפתחותית, שם לב לזיהוי שעושה הילד בין מוות ורצח. רגש האשמה שמעוררת חשיבה ארכאית זו גורר את מנגנוני ההשלכה, היוצר דמויות רודפניות. לכאן שייכת ההבחנה החודרת שמצטט פרויד11 מפי קליינפאול: לא במקרה מתואר מלאך המוות בדמיון העממי כשלד מת, שכן דווקא המת נתפס כמי שחש שנאה כלפי הנותרים בחיים, כפי שיעידו אינספור פולחני הפיוס כלפי המתים בתרבויות העולם.
מסתבר שהצעירים שתיארו ויצטום וחב' ובילו מצויים בחברה טובה, שכן בתולדות הקבלה ידועים אנשים שקיבלו את סודות הקבלה מפי "מגיד, " דהיינו מלאך שהיה מתגלה אליהם דרך קבע. המפורסם במקרים אלה הוא זה של ר' יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך. " ויצטום וחב', 71 המצטטים סיפור זה, מעירים כי תיאור ה"מגיד" של יוסף קארו דומה להתגלויות העוינות שבמקרים המודרניים לעיל משום שגם מלאך זה נהג להטיח בקארו האשמות על עבירות שעשה ולצוות עליו מנהגי צום ופרישות. המחברים לא הבחינו כי בין המקרים שתיארו לסיפורו של קארו קיימת עוד נקודת דמיון מכרעת: חייו של קארו סובבים סביב האובדן והשכול במידה שאף באותם ימים הייתה בולטת בטראגיות שלה. ה"מגיד" מזכיר לקארו איך, בפרק זמן קצר, שכל את שני בניו, בתו ואשתו. העובדה שקארו נישא חמש פעמים מלמדת כי הוא גם התאלמן פעמים אחדות. לדברי ורבלובסקי (שיחה אישית), קרוב לודאי שקארו איבד בוודאי בילדותו את אביו, שכן האב אינו מופיע בסיפור חייו והוא גדל אצל דודו, ששכל את כל בניו שלו, ובמכתביו הוא מכנהו "בני יקירי. " קשה שלא לראות קשר בין הופעתו הקבועה של ה"מגיד" לבין שורת האסונות הללו ששילש הגורל ברוחב - יד כזה לאיש אחד.
השטן החל למלא תפקיד של ממש באמונה היהודית רק במקורות הבתר - מקראיים, באגדות ובמדרשים התלמודיים. בתנ"ך יש לו תפקיד שולי ביותר, עקב הדחייה התקיפה של כל רשות אלוהית לבד מהאלוהים עצמו. תחת זאת, ממלא האל עצמו פעמים רבות תפקיד הרסני. למעשה, מתוך כלל התגלויות האל שמתאר התנ"ך, דומה שלא ההתגלויות האוהבות הן הרוב אלא דווקא התגלויות הכעס והענישה. יש והאירציונאליות בפן הזועם של האל בולטת מאוד, כמו בסיפור ההתגלות של משה. האלוהים, כפי שראינו, התגלה אליו מייד לאחר מות המלך רוצח - התינוקות שבארמונו גדל ושניסה לרצוח גם אותו. אם כך, האם יכולים אנו לצפות שבאל זה יתגלו קווי דמיון לאב הארצי המת? הנה תיאור שליחתו של משה למצרים:
(שמות ד' 19 - 26) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר יְהוָה: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ: שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי. וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ, הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, אָז אָמְרָה: חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.
הרצף האסוציאטיבי אומר הכל: א) האל מודיע כי יגרום לצורר המציק לעם ישראל להגביר עוד יותר את אכזריותו, ב) קורא לעם ישראל בנו בכורו, ג) מאיים על הצורר כי יהרוג את בכורו, ד) ועומד להרוג את הנביא עצמו. מה פשר חילופי - התפקידים האלה בין דמויות האל והאויב? הגם שממעשה האשה עולה כי אי - מילת הבנים היא העילה לזעם האל, אין בכך כדי להסביר התפרצות פתאומית זו דווקא עתה, לאחר המפגשים הקודמים ביניהם. אולם אם נכונה השערתנו שהתגלות האל קשורה למות אביו החורג של משה, שרצה אף הוא להרגו, ניתן להבין מדוע אירע השינוי ביחס האל דווקא בזמן שמשה היה בדרכו חזרה אל בית פרעה.
ואמנם, פרשת היחסים בין משה והאלוהים היא מסכת רוויית אימה ואלימות. האל לא רק ביקש להמית את משה כבר בתחילת שליחותו, אלא הכה בצרעת את אחותו והרג את שני בני אחיו, ובסוף כל פרשת - החיים הזאת, בשל חטא ההכאה בסלע, גזר עליו, חרף כל תחנוניו, כי לא יבוא אל הארץ! דומה כאילו הצליח פרעה המת, למרות הכל, למנוע ממשה את משאת חייו.
הבה נקשיב לכמה מהאמירות הסתומות שאומרים הנביאים בחוגיהם הסגורים: הן חושפות לפנינו עולם חשאי שאבד, ושהניתוח הפסיכואנליטי מסוגל להחיותו. הנה, לדוגמא, דברי משה אל אחיו מול גופות נדב ואביהוא:
(ויקרא י 3) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.
כמידת הקרבה האינטימית עם האל, כך סכנת פגיעתו. כך ממש אומר האלוהים למשה על מרים הנביאה:
(במדבר י"ב 14) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ! הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים!
לא פחות מאלפת היא פליטת - הפה של אליהו המבקש מהאל על חיי בנה של האשה שנתנה לו מחסה:
(מלכים - א' י"ז 20) יְהוָה אֱלֹהָי! הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?
הנביא המבקש רחמים על זולתו מקבל כמובנת מאליה את העובדה שהאלוהים פוגע בו! החוויה הדתית נותנת ביטוי, אם כן, גם לפניו העוינות של ההורה.
אולם, כיוון שהמונותיאיזם מנע בתוקף פיצול של דמות האב לחלק טוב ורע, הוא גרם לעתים קרובות לפיצול ה"אני" עצמו. הא ראיה שתורת ישראל מציגה, בהנגדה מדויקת למושג העם הנבחר, את המקרה הראשון בהיסטוריה הכתובה בו הוכרז עם כבן - מוות מעצם קיומו, לדורי דורות: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר (שמות י"ז 17). גם כאן, קשה למצוא יחס נאות בין חטאו של העם המסתורי לבין שנאת - הנצח כלפיו. אבל התשובה נרמזת ממקום אחר: שוב ושוב ביקש האלוהים להשמיד דווקא את עמו שלו (שמות ל"ב 10, במדבר י"ד 12, י"ז 9). פעמים רבות הכה אותם במגיפות, באש ובנחשים (במדבר י"א 33, י"ז 14, כ"ה 9), ולבסוף גזר כי איש מהיוצאים ממצרים לא יזכה לבוא ארצה. כמה מוזר: עם סגולה, בחירו של האלוהים, שהובטחה לו ברית נצח עם האל, מוצא עצמו שוב ושוב תחת סכנת השמדה טוטאלית מידי אלוהיו שלו! המילים שאומר אלוהים למשה, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ (דברים ט' 14), דומות למילים בהם נשבע על עמלק: כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות י"ז 14). בקונפליקט הבלתי - אפשרי הזה, כשהאל נותן - החיים הוא גם זה הנתקף לעתים בחמת - רצח, הכרח שיימצא עם מקולל ושנוא שינקז אליו את כל הצדדים השליליים של עַם הבחירה.
התלמוד, כמו יונג, לא רק הכיר בעובדה שה"צל" הוא חלק מנפש המאמין עצמו, אלא אף הזהיר מפני התנכרות לו. "כל הגדול מחברו, " אומרת מסכת סוכה (נ"ב 1), "יצרו גדול הימנו. " לומר, ככל שאדם צדיק יותר, כך גם היצר הרע שלו גדול יותר! והתלמוד ממחיש על בשרם של שניים מגדולי חכמיו את תוצאות הניסיון להתכחש לעובדה פשוטה זו:
ר' עקיבא היה מתלוצץ בעוברי עברה. פעם אחת נדמה לו השטן כאשה בראש הדקל. תפס בדקל והחל מטפס ועולה. כשהגיע לחצי הדקל הניחו יצרו. אמר לו: אלמלא שהכריזו עליך ברקיע "היזהרו בר' עקיבא ותורתו, " עשיתי דמיך שני מעין!
ר' מאיר היה מתלוצץ בעוברי עברה. פעם אחת נדמה לו השטן כאשה עומדת בעבר הנהר. לא היה שם גשר. תפס במצר והחל עובר בו והולך. כשהגיע לחצי המצר הניחו. אמר לו: אלמלא שהכריזו ברקיע "היזהרו בר' מאיר ותורתו, " עשיתי דמיך שני מעין! (קידושין פ"א 1).
דומה שהשטן מנסה להעביר בדברים אלה מסר פסיכודינמי בסיסי: דווקא האדם הנראה רחוק מהתאוות, הטוען כי אינו נתון לשליטתן, עלול ליפול קורבן להן בנסיבות שסתם אדם היה מתגבר עליהן.
כאן נכנסים אנו לאחד התחומים הסודיים, שלא לומר האפלים, ביהדות כולה: כמה מצוות שנראו בפירוש אליליות זכו במהלך הדורות לפירושים סודיים, שהמפרשים הצניעו ברמזים שונים, ונחשפו בהדרגה במהלך הדורות. הבולטת בהן היא מצוות השעיר לעזאזל (ויקרא ט"ז), שרק הרמב"ו אמר עליה, תוך התנצלויות, את מה שקודמיו הסכימו רק לרמוז: זהו קורבן המוקרב לשטן כדי שלא יסכסך בין ישראל לאלוהים. ה"זוהר" (פרשת תרומה קפ"ב - קפ"ד) הרחיק לכת וקבע כי כמה ממצוות היהדות (כגון השיער שבתפילין או מצוות עגלה ערופה) כוונתן, בעצם, לעבוד את השטן, ומי שמנסה להיות צדיק מדי ולהתחמק מקיומן, כפי שעשה איוב, ייענש ע"י השטן. מסתבר, אם כן, כי גם השטן, על פי הקבלה, ראוי לפיוס במסגרת עבודת האלוהים!
שני מקורות, אם כן, לאובייקטים הטמאים שיוצרת הדת: ההיבטים השנואים (או השונאים) של ההורה הנפטר, שאינם מתיישבים עם הרגשות האוהבים כלפיו, יוצרים את דמות האל הזועם או השטן, וכן ההיבטים הדחויים והמוכחשים של "האני" מושלכים על דמות חיצונית, הזויה או ממשית, כגון יצר - הרע או עמלק. בתפקיד "שטנים" מופיעים בדתות השונות גם אובייקטים אמיתיים, המשמשים מושאים להתקה של הרגשות השליליים כלפי המנהיג ה"נערץ, " העם ה"נבחר" או כל אובייקט המוכרז כעליון, והמחייב יצירת אובייקט נגדי שינקז אליו את כל הרגשות האסורים. הדתות השונות מציגות מידות שונות של פיצול, החל מההנגדה המוחלטת בין האל והשטן בנצרות וכלה בחילופי תפקידים מפתיעים ביניהם במיסטיקה היהודית. ה"זוהר" (פרשת משפטים צ"ח 1) היטיב להקדים את הפירוש הפסיכואנליטי של האלוהים והשטן כדמויות משלימות: הוא קבע שאלוהים הוא אביו של אדם מגיל שלוש - עשרה ואילך, בעוד שקודם לכן ממלא תפקיד זה... השטן. הלכה מעניינת אחרת שקובע ה"זוהר" (פרשת כי תצא רע"ז 1) היא שהיצר הרע הוא שד יהודי. טרם, ככל הידוע לי, הוגשה הצעה לתיקון חוק השבות לאור קביעה זו.
* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 7.
050-3331-331