כיבוד הבן זוג עד כמה?

"ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותלך לדרוש את ה'" (כה כב)

וכבר שאלו במדרש: "וכי כל אשה שהיא מעוברת הולכת ודורשת בנבואה? "

חייבים לומר שלא הייתה זו התרוצצות רגילה. אלא "זה להרוג את זה וזה להרוג את זה" (בראשית רבה סג)

"והיו עולים ויורדים במעיה כגלי הים" (מדרש הגדול, הובא בתורה שלמה צא)

וכאשר הייתה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת, ובעברה לפני פתחי עבודה זרה היה עשיו מפרכס לצאת, ואמנם אובדת עצות הייתה.

הלכה לדרוש את ה' ונענתה על ידי מלאך (בראשית רבה) כי שני עמים בבטנה, הגדול יעבוד את הצעיר. ידעה איפה רבקה שהצעיר הוא הנעלה והנבחר, ממשיך השושלת והמורשת? וראתה שהאב נוטה לעבר הגדול ומבכר אותו על פני הצעיר.

מדוע לא גילתה את אוזנו?

מדוע לא סיפרה לו מה שנתגלה לה בנבואה, מדוע החרישה?

והסבירו רבותינו: הן גם יצחק אבינו נביא היה, וה' דיבר עימו והבטיחו הבטחות מפליגות? ודבר זה לא הודיעו, שיעקב הוא נבחר והמעולה, ועשיו מתחזה ומרמה. ועכשיו תבוא לפניו רעייתו? נביאה גם היא!? ותאמר שנתגלה לה דבר שלא נתגלה לו, ויודעת היא דבר שאינו יודע, הרי יש בכך משום פגיעה בכבודו! אמנם, אין הם צעירים, ומאחריהם עשרות שנות נישואין מאושרים? ובכל זאת!!!

עוברות שנים

ועשיו מגלה מצפוניו.

מתחבר הוא עם פריצי חיות

גוזל נשים והורג נפשות (ב"ב ט"ז ע"ב)

מנסה לגנוב את דעת אביו. מספר שהוא בא מבית המדרש ומתחבט הוא בשאלות הלכה (תנחומא תולדות), מתחזה כתם יושב אוהלים. ורבקה רואה את הכל, יודעת את האמת, יודעת מי מסתופף באוהלי תורה ומי בטלן ואיש שדה.

מדוע אינה משוחחת על כך עם בעלה, מדוע מניחה היא לישיו לשבות את ליבו?

כי כהו עיני בעלה, ואין זה מן הנימוס לומר לו: אתה אינך רואה ואינך יודע, אבל אני רואה ולפיכך אני יודעת...

אמנם, כבר למעלה משמונים שנות נישואין מאושרים מאחריהם, כמה חזק הקשר וכמה אמיץ האמון ההדדי, עם כל זאת יש לחשוב על כל מילה, לתכנן כל משפט, ולהעדיף לשתוק...

ממי למדה זאת?

מהבורא יתברך, בכבודו ובעצמו!

כאשר שרה אמנו התבשרה בגיל תשעים על הריונה הצפוי וצחקה בקרבה: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה, ואדוני זקן" (בראשית יח יב) שינה הבורא יתברך, מקור האמת, והתרעם: "למה זה צחקה שרה לאמר: "האף אמנם אלד ואני זקנתי היפלא מה' דבר?! "? "ואני זקנתי", ולא "ואדוני זקן"! למרות שהיה בן מאה, עמוד החסד וסמל המידות הטובות. ונשואים היו עשרות שנים, עברו ביחד נסיונות כה רבים ומגבשים. הכל נכון, ועל הדיבור יש לשמור. לא לומר מלה העלולה לפגוע, להחשיד בזלזול!

כמה נוקבים הם הדברים, ואמורים הם? ומקל וחומר! לשני הכיוונים! שכן חיובו של הבעל להקפיד בכבודה של אשתו כתוב וחתום על ידו! הן התחייב מפורשות בכתובה שהעניק לרעייתו תחת החופה? "ואני אפרנסך? ואכבדך"! ההתחייבות מפורשת, התובעת פרעונה? וכל מילה שאינה מחושבת עלולה להפר את ההבטחה!

ואם הצטוינו: "לעולם יאהב אדם את אשתו כגופו ויכבדנה יותר מגופו" (יבמות ס"ב ע"ב), כי צער האשה גדול מצער האיש (ב"מ נ"ט ע"א), ועל אחת כמה וכמה שלא יפגע בה במלה בלתי מחושבת!

שתי קהילות התקיימו באמסטרדם שבהולנד לפני כשלוש נאות שנה. בראשות הקהילה הספרדית, הפורטוגזית, עמד הגאון רבי שלמה איליון זצ"ל, ובראשות הקהילה האשכנזית עמד הגאון "חכם צבי" זצ"ל (השם חכם ניתן לו, על היותו תלמידם של גדולי הספרדים באיטליה).

יום אחד עלה החכם צבי לבית הדיין הרב הספרדי לדון עמו בענייניי הציבור, והופתע למראה ההוד וההדר שנגלה לעיניו: מפת חג פרושה הייתה על השולחן, פרחים רעננים באגרטל, וריח וורדים עמד באוויר, הכל אמר חג. היה זה ביקורו הראשון בבית הרב, והוא תמה: "וכי כך דרכה של תורה?!

נענה רבי שלמה בלחישה: "זוכים אנו לביקורו של המלך! "

אם כך, הכל מובן! אם מתכוננים לביקור מלכותי, צריך לקשט את הבית כדבעי! מתי אמור המלך לבוא? התעניין החכם צבי.

מקווה אני שכבר הגיע, נענה הרב. "היכן הוא? חרד החכם צבי, הרי כבוד המלכות אינו דבר של מה בכך!

"כבודו מלא עולם" ענה הרב. הלא חז"ל אמרו כי: איש ואשה, זכו שכינה עימהם! (סוטה י"ז ע"א) אם השלום שורר בבית, אזי הקב"ה שוכן איתם! ואם זכיתי וביתי הוא מעון לשכינה? כלום אין ראוי לקשטו כיאות?

ועוד אמרו חכמים (אבות פ"ג מ"ו) כי אדם מישראל העוסק בתורה? שכינה כנגדו, שנאמר: "כל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ כ"א).

וכי אין זה רואי שאקדם את פני הבורא יתברך בכבוד הראוי?!