והעניין הוא כי האדם רוצה שלמות. ולמרות שלאדם לא בדיוק ברור מהי אותה שלמות שהוא רוצה אף על פי כן כל מעשיו / תיכנוניו / פועלו וכו, נעשים מתוך מטרה להגיע לשלמות.
והנה, בהתחלה האדם חושב בטעות (באמת?) שאת השלמות הנ"ל, הוא ישיג באמצעות דברים חיצוניים כלשהם כגון כסף רכוש וכו,. ואח"כ עם הזמן / כשהאדם מקבל קצת יותר שכל הוא מגלה שכל הדברים האלו נותנים לי טוב רגעי אך בהחלט לא עוזרים לו להגיע לשלמות, ואז הוא חושב שאת השלמות הוא ישיג באמצעות אהבה / רוחניות / חשיבה חיובית וכו,, ואז הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות ולהתבונן יותר על עצמו ועל הנפש שלו.
והעניין כי החיפוש אחר האהבה והרוחניות גם הוא לא מביא את האדם אל השלמות.
אמנם הוא באופן יחסי הרבה יותר קרוב מחיפוש אחר דברים גשמיים אך אף על פי כן גם הוא עצמו לא מביא את השלמות אל האדם.
ואחרי שמתפקחות עיניו של האדם לגלות שגם החיפוש אחר הרוחניות גם הוא לא מביא אותו אל השלמות, אז הוא מגלה את הסיבה האמיתית לכך שלא משנה מה הוא עושה משיג או אפילו חושב, הוא לא מגיע לשלמות המדוברת.
והעניין הוא, כי האדם לא מגיע לשלמות הנ"ל בגלל סיבה אחת ויחידה שהיא אחראית להכל והיא עצם קיומו של האני של האדם.
כי האדם קיים בזכות הנפרדות שיוצרת תחושת ה"אני" שלו כנפרד ושונה מה"לא אני". ואותה התחושה היא זו שגורמת לחיסרון התמידי שהאדם מרגיש. כי האדם תמיד יהיה חסר את מה שלא הוא מעצם קיומו כנפרד ממה שלא הוא.
ולא משנה מה האדם יעשה יקבל יחשוב או ירגיש (ובכלל זה כל תיאוריות הרוחניות למינהם כגון ה"רק מתבונן" וה"רק צופה מבחוץ על מה שקורה"), הוא לא ישיג את השלמות.
כי עצם תחושת האני של האדם, שהוא מרגיש את עצמו קיים היא סותרת מהותית את השלמות והיא ההפך שלה ממש.
וככל שהאדם מתעמק בזה ויותר ויותר מגלה את זה, כך הוא יותר ויותר שונא את הקיום שלו עצמו ממש. וכך הוא פחות ופחות חושב שיש משהו שהוא יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה.
כי לאדם אין שום דרך להעלים את הקיום העצמי של עצמו. כי קיומו העצמי לא תלוי בו בשום צורה. וזה פרדוקס של ממש שהאדם ינסה להעלים את עצמו בכוחות עצמו. כי ככל שהאדם יותר מנסה להעלים את עצמו כך הוא בעצם יותר מחזק אצל עצמו את התחושה שהוא קיים וזה האבסורד הגדול ביותר.
וככל שהאדם מתעמק בעניין הזה כנ"ל הוא בעצם מאבד כמעט כל תקווה וזה שיא הגיהנום שעליו דיברו בכל הספרים. ומהות איבוד התקווה הזו, היא השורש של של כל תחושות ההשפלה / היאוש / העייפות הנפשית / חוסר החשק / ניגוד רצון והרע בכלל שיש ושיכול להיות לאדם בחיים. שהאדם מבין שהוא הולך לסבול לנצח נצחים ללא שום פתרון.
והרגע שבו האדם מבין את זה כל כולו, הוא שיא הגיהנום כנ"ל.
ובמאמר מוסגר נאמר כי האבסורד הכי גדול בסיפור הוא, שככל שהאדם מבין את זה יותר דהיינו דווקא ככל שהוא מבין יותר טוב שהוא לא יכול להשיג את השלמות, כך ביחס ישיר ממש הרצון שלו לשלמות גדל וממלא הוא סובל יותר ויותר עד לשיא הסבל שמגיע שהאדם מבין את זה כל כולו.
ולא יעזרו לאדם שום עצה ושום תחבולה כדי להינצל מהמצב הזה. כי עצם קיומו הוא זה שמונע ממנו להגיע אל השלמות כאמור.
(ההמשך בחלק 2)
והנה, בהתחלה האדם חושב בטעות (באמת?) שאת השלמות הנ"ל, הוא ישיג באמצעות דברים חיצוניים כלשהם כגון כסף רכוש וכו,. ואח"כ עם הזמן / כשהאדם מקבל קצת יותר שכל הוא מגלה שכל הדברים האלו נותנים לי טוב רגעי אך בהחלט לא עוזרים לו להגיע לשלמות, ואז הוא חושב שאת השלמות הוא ישיג באמצעות אהבה / רוחניות / חשיבה חיובית וכו,, ואז הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות ולהתבונן יותר על עצמו ועל הנפש שלו.
והעניין כי החיפוש אחר האהבה והרוחניות גם הוא לא מביא את האדם אל השלמות.
אמנם הוא באופן יחסי הרבה יותר קרוב מחיפוש אחר דברים גשמיים אך אף על פי כן גם הוא עצמו לא מביא את השלמות אל האדם.
ואחרי שמתפקחות עיניו של האדם לגלות שגם החיפוש אחר הרוחניות גם הוא לא מביא אותו אל השלמות, אז הוא מגלה את הסיבה האמיתית לכך שלא משנה מה הוא עושה משיג או אפילו חושב, הוא לא מגיע לשלמות המדוברת.
והעניין הוא, כי האדם לא מגיע לשלמות הנ"ל בגלל סיבה אחת ויחידה שהיא אחראית להכל והיא עצם קיומו של האני של האדם.
כי האדם קיים בזכות הנפרדות שיוצרת תחושת ה"אני" שלו כנפרד ושונה מה"לא אני". ואותה התחושה היא זו שגורמת לחיסרון התמידי שהאדם מרגיש. כי האדם תמיד יהיה חסר את מה שלא הוא מעצם קיומו כנפרד ממה שלא הוא.
ולא משנה מה האדם יעשה יקבל יחשוב או ירגיש (ובכלל זה כל תיאוריות הרוחניות למינהם כגון ה"רק מתבונן" וה"רק צופה מבחוץ על מה שקורה"), הוא לא ישיג את השלמות.
כי עצם תחושת האני של האדם, שהוא מרגיש את עצמו קיים היא סותרת מהותית את השלמות והיא ההפך שלה ממש.
וככל שהאדם מתעמק בזה ויותר ויותר מגלה את זה, כך הוא יותר ויותר שונא את הקיום שלו עצמו ממש. וכך הוא פחות ופחות חושב שיש משהו שהוא יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה.
כי לאדם אין שום דרך להעלים את הקיום העצמי של עצמו. כי קיומו העצמי לא תלוי בו בשום צורה. וזה פרדוקס של ממש שהאדם ינסה להעלים את עצמו בכוחות עצמו. כי ככל שהאדם יותר מנסה להעלים את עצמו כך הוא בעצם יותר מחזק אצל עצמו את התחושה שהוא קיים וזה האבסורד הגדול ביותר.
וככל שהאדם מתעמק בעניין הזה כנ"ל הוא בעצם מאבד כמעט כל תקווה וזה שיא הגיהנום שעליו דיברו בכל הספרים. ומהות איבוד התקווה הזו, היא השורש של של כל תחושות ההשפלה / היאוש / העייפות הנפשית / חוסר החשק / ניגוד רצון והרע בכלל שיש ושיכול להיות לאדם בחיים. שהאדם מבין שהוא הולך לסבול לנצח נצחים ללא שום פתרון.
והרגע שבו האדם מבין את זה כל כולו, הוא שיא הגיהנום כנ"ל.
ובמאמר מוסגר נאמר כי האבסורד הכי גדול בסיפור הוא, שככל שהאדם מבין את זה יותר דהיינו דווקא ככל שהוא מבין יותר טוב שהוא לא יכול להשיג את השלמות, כך ביחס ישיר ממש הרצון שלו לשלמות גדל וממלא הוא סובל יותר ויותר עד לשיא הסבל שמגיע שהאדם מבין את זה כל כולו.
ולא יעזרו לאדם שום עצה ושום תחבולה כדי להינצל מהמצב הזה. כי עצם קיומו הוא זה שמונע ממנו להגיע אל השלמות כאמור.
(ההמשך בחלק 2)
050-3331-331