למה אנשים שואלים שאלות כל הזמן? מה מסתתר בעומק השאלות שלנו ומה אנחנו באמת מחפשים.
כשילד קטן שואל "אמא למה יש הבדל בין בנים לבנות?" או שהוא שואל "אבא למה השמיים כחולים?" או כל שאלה שהילד שואל, הוא בעצם מנסה להבין "מה הסיבה", אבל מבפנים ברמה המהותית יותר הילד מנסה להבין האם הכל סיבתי או שאולי הכל אקראי, הילד מנסה להבין את מהות הקשר בין האירועים השונים שהוא רואה ומרגיש במציאות שלו.
הוא שואל "למה" מכיוון שהוא בספק לגבי זה שקיים קשר סיבתי והוא בספק לגבי הבנתו האישית את הקשרים הסיבתיים, במידה והם אכן קיימים.
הילד נאלץ להדחיק את השאלה ונותר עם ספק בקרבו, בתקווה שיום אחד הוא עוד ימצא תשובה לשאלת האקראיות והסיבתיות.
וכל עוד הוא לא מצא תשובה ודאית ומוחלטת לשאלה שלו, השאלה הזו תחזור אליו בעתיד ותמשיך להטריד אותו, היא תחזור אליו כל פעם בלבוש אחר, פעם הוא ישאל את עצמו למשל האם יש קשר סיבתי בין הרצון שלו למידת ההצלחה שלי? האם יש רצף סיבות מסוימות שיכולות להוביל אותו להצלחה עם נשים? הצלחה בעסקים, הצלחה בלימודים וכו.
ופעם הוא ישאל את עצמו האם יכולתי למנוע את הכישלון שלי? האם יש סיבות מסוימות שהוא יכול היה לפעול על פיהן ולהימנע מהכישלון? או שהכישלון הזה הוא אקראי?
באופן כללי כשבנאדם סקרן לגבי משהו, מתעניין במשהו כלשהו, גם אם זה סתם משחק מחשב או תכנית טלוויזיה, מבפנים הסקרנות מתעוררת כדי לנסות להתעמק ולהבין משהו, גם אם האדם עוד לא מודע לזה שזו התכלית שלו. ומה שאנשים באמת מנסים להבין, זה את עצמם - אינסוף שמנסה להבין את עצמו, אינסוף שמנסה להבין מהו אינסוף, את מהותו.
ככל שהשאלה היא פנימית יותר, כך היא מופשטת יותר ולכן ניתן ל"הלביש" את השאלה על מגוון רחב יותר של צורות מציאות חיצוניות, מכיוון ששאלה פנימית מדברת על חוקיות מסוימת ולא על עניין ספציפי כזה או אחר, היא מתעסקת במהות הדברים.
מי שיעקוב אחרי המבנה הפנימי של כל דבר, יראה שהדברים נעשים פשוטים יותר ככל שמתעמקים פנימה, החלקים נעשים מחוברים יותר עד שברמה הפנימית ביותר כל החלקים מתאחדים.
הנוירונים במוח למשל מורכבים מחלקים שנקראים מיקרוטובולים ("טובולים" מהמילה tube - צינור) כך שהמבנה הפנימי יותר הוא "צינורי", החלקים מחוברים יותר אחד לשני, ואם נכנס עוד יותר פנימה, אנו נגלה שהמבנה הוא "רשתי" ומאוחד אף יותר, עד שבעומק הכי פנימי, כל החלקים מתחברים יחד לדבר אחד.
ובדומה לכך המבנה הפנימי של השאלות שלנו, ככל שהשאלה שלנו היא פנימית ועמוקה יותר, כך היא מופשטת יותר וחסרת צורה מוגדרת ולכן ניתן "להלביש" את השאלה על מגוון רחב יותר של נושאים.
כשמישהו שואל למשל את השאלה האם יתכן שיהיה שלום עולמי? מהי מהות השאלה? הוא הרי שואל, האם יכול להיות רק שלום בלי מלחמה? אבל מה שהוא באמת מנסה להבין זה האם יתכן להרגיש רק טוב בלי רע או שהוא מנסה להבין האם יש משהו שיש בו רק יתרונות בלי חסרונות? משהו מושלם = שאין בו חיסרון.
והשורש היותר פנימי של השאלה הוא האם משהו יכול להתקיים בלי הניגוד וההפך שלו? גם אם שואל השאלה, לא מודע לתכלית האמתית של השאלה שלו, מבפנים בתת המודע שלו הוא מנסה לברר לגבי החוקיות שהיא מופשטת יותר, כי מבפנים הוא יודע שאם הוא יגלה שהתשובה לשאלה היא - כן, שדבר אכן יכול להתקיים בלי הניגוד שלו, זה אומר שהוא יכול להרגיש רק טוב בלי להרגיש רע וזה אומר שהוא יכול להרגיש שלם בלי שום חיסרון, מה שהוא באמת מחפש.
ונחזור לשאלה של הילד? האם הכל אקראי או שהכל סיבתי? רב האנשים מעדיפים לשמוע שהתשובה היא שהכל סיבתי ולא אקראי, כי זה נראה להם שרק אם הם יגלו שהכל סיבתי, אז תהיה משמעות לחיים שלהם, כי יש סיבה לזה שהם קיימים.
אבל זה בכלל לא משנה מה תהיה התשובה, אלא שמה שמשנה זה שהתשובה תהיה חד משמעית, כזו שתותיר רושם ודאי ומוחלט ותעלים לגמרי את הספק שהיה בלבו עוד מאז שהיה ילד, כי אז, כשאין בו מאום מפגם הספק - החיסרון ויש בו תחושת ודאות שלמה ומוחלטת, אז הוא כבר מצא את מה שהוא באמת רצה - להרגיש רק טוב בלי רע.
כשילד קטן שואל "אמא למה יש הבדל בין בנים לבנות?" או שהוא שואל "אבא למה השמיים כחולים?" או כל שאלה שהילד שואל, הוא בעצם מנסה להבין "מה הסיבה", אבל מבפנים ברמה המהותית יותר הילד מנסה להבין האם הכל סיבתי או שאולי הכל אקראי, הילד מנסה להבין את מהות הקשר בין האירועים השונים שהוא רואה ומרגיש במציאות שלו.
הוא שואל "למה" מכיוון שהוא בספק לגבי זה שקיים קשר סיבתי והוא בספק לגבי הבנתו האישית את הקשרים הסיבתיים, במידה והם אכן קיימים.
הילד נאלץ להדחיק את השאלה ונותר עם ספק בקרבו, בתקווה שיום אחד הוא עוד ימצא תשובה לשאלת האקראיות והסיבתיות.
וכל עוד הוא לא מצא תשובה ודאית ומוחלטת לשאלה שלו, השאלה הזו תחזור אליו בעתיד ותמשיך להטריד אותו, היא תחזור אליו כל פעם בלבוש אחר, פעם הוא ישאל את עצמו למשל האם יש קשר סיבתי בין הרצון שלו למידת ההצלחה שלי? האם יש רצף סיבות מסוימות שיכולות להוביל אותו להצלחה עם נשים? הצלחה בעסקים, הצלחה בלימודים וכו.
ופעם הוא ישאל את עצמו האם יכולתי למנוע את הכישלון שלי? האם יש סיבות מסוימות שהוא יכול היה לפעול על פיהן ולהימנע מהכישלון? או שהכישלון הזה הוא אקראי?
באופן כללי כשבנאדם סקרן לגבי משהו, מתעניין במשהו כלשהו, גם אם זה סתם משחק מחשב או תכנית טלוויזיה, מבפנים הסקרנות מתעוררת כדי לנסות להתעמק ולהבין משהו, גם אם האדם עוד לא מודע לזה שזו התכלית שלו. ומה שאנשים באמת מנסים להבין, זה את עצמם - אינסוף שמנסה להבין את עצמו, אינסוף שמנסה להבין מהו אינסוף, את מהותו.
ככל שהשאלה היא פנימית יותר, כך היא מופשטת יותר ולכן ניתן ל"הלביש" את השאלה על מגוון רחב יותר של צורות מציאות חיצוניות, מכיוון ששאלה פנימית מדברת על חוקיות מסוימת ולא על עניין ספציפי כזה או אחר, היא מתעסקת במהות הדברים.
מי שיעקוב אחרי המבנה הפנימי של כל דבר, יראה שהדברים נעשים פשוטים יותר ככל שמתעמקים פנימה, החלקים נעשים מחוברים יותר עד שברמה הפנימית ביותר כל החלקים מתאחדים.
הנוירונים במוח למשל מורכבים מחלקים שנקראים מיקרוטובולים ("טובולים" מהמילה tube - צינור) כך שהמבנה הפנימי יותר הוא "צינורי", החלקים מחוברים יותר אחד לשני, ואם נכנס עוד יותר פנימה, אנו נגלה שהמבנה הוא "רשתי" ומאוחד אף יותר, עד שבעומק הכי פנימי, כל החלקים מתחברים יחד לדבר אחד.
ובדומה לכך המבנה הפנימי של השאלות שלנו, ככל שהשאלה שלנו היא פנימית ועמוקה יותר, כך היא מופשטת יותר וחסרת צורה מוגדרת ולכן ניתן "להלביש" את השאלה על מגוון רחב יותר של נושאים.
כשמישהו שואל למשל את השאלה האם יתכן שיהיה שלום עולמי? מהי מהות השאלה? הוא הרי שואל, האם יכול להיות רק שלום בלי מלחמה? אבל מה שהוא באמת מנסה להבין זה האם יתכן להרגיש רק טוב בלי רע או שהוא מנסה להבין האם יש משהו שיש בו רק יתרונות בלי חסרונות? משהו מושלם = שאין בו חיסרון.
והשורש היותר פנימי של השאלה הוא האם משהו יכול להתקיים בלי הניגוד וההפך שלו? גם אם שואל השאלה, לא מודע לתכלית האמתית של השאלה שלו, מבפנים בתת המודע שלו הוא מנסה לברר לגבי החוקיות שהיא מופשטת יותר, כי מבפנים הוא יודע שאם הוא יגלה שהתשובה לשאלה היא - כן, שדבר אכן יכול להתקיים בלי הניגוד שלו, זה אומר שהוא יכול להרגיש רק טוב בלי להרגיש רע וזה אומר שהוא יכול להרגיש שלם בלי שום חיסרון, מה שהוא באמת מחפש.
ונחזור לשאלה של הילד? האם הכל אקראי או שהכל סיבתי? רב האנשים מעדיפים לשמוע שהתשובה היא שהכל סיבתי ולא אקראי, כי זה נראה להם שרק אם הם יגלו שהכל סיבתי, אז תהיה משמעות לחיים שלהם, כי יש סיבה לזה שהם קיימים.
אבל זה בכלל לא משנה מה תהיה התשובה, אלא שמה שמשנה זה שהתשובה תהיה חד משמעית, כזו שתותיר רושם ודאי ומוחלט ותעלים לגמרי את הספק שהיה בלבו עוד מאז שהיה ילד, כי אז, כשאין בו מאום מפגם הספק - החיסרון ויש בו תחושת ודאות שלמה ומוחלטת, אז הוא כבר מצא את מה שהוא באמת רצה - להרגיש רק טוב בלי רע.
050-3331-331