ההעברה והעברה נגדית בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית - חלק 3.
הדגש הוא בכאן ועכשיו, אולם יחד עם זאת, אין הגישות מזניחות את העבר והן מכירות בחשיבותו ובהימצאותו הבלתי נמנעת בהווה. הן מכירות בכך שהעבר קם לתחייה ביחסים המסוימים ושבאינטראקציה האמיתית המתרחשת, הצטלבות קיומם של המטפל והקליינט לעולם לא תתמצה בדבר שקרה בעברו של אחד מהם. לכן הדגש מופנה כלפי ההתנסויות הנחוות ולא כלפי פרשנויות העבר. המטפל והקליינט מובנים כמעורבים באופן מוחשי, כשני אנשים הנאבקים להישאר בפתיחות אחד כלפי השני, כשני אנשים הנאבקים בכדי לארגן משמעות למתרחש.
כפי שנראה, מבחינות רבות רב הדמיון מהשונה בהבנתם והמשגתם של שתי הגישות את התהליכים העברתיים. אמנם, שורשיה של האחת נעוצים בפילוסופיה באופן כמעט בלעדי ושל השנייה בניסיון הפרוידיאני לאמפיריות המדעית ולעיתים, נראה שלא ניתן לגשר על פער זה. אולם יחד עם זאת, כשמצליחים להתגבר על עולם ההמשגה השונה ולהתבונן ברעיון שמעבר למסכה שעוטה כל גישה, הבדלים רבים מתבטלים ומתגלה בסיס הבנתי שהוא בעל מכנה משותף.
אף על פי כן, חשוב להבין שישנו שוני מהותי באופן בו בוחרת כל אחת מהגישות להתייחס ולפעול אל מול הבנות אלו. יתרה מזאת, נראה שהגישה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית נוקטת עמדה שהיא קיצונית יותר מהפסיכואנליזה. לטענתה, במידה ואנו מתקיימים באופן בלתי נמנע ביחסיות, הרי שהדבר מאבד את המשמעות להבדיל בין יחסים אמיתיים או יחסי העברה. התנסויות אלו, פשוט מובנות כהיבטים בקיומם של המטפל והקליינט כבני אדם, כתהליכים טבעיים, המשקפים מערכת יחסים שהיא תמיד כנה ואמיתית. הגישה, מבטלת לחלוטין את ההתייחסות להתנסויות אלו כאל תהליכים העברתיים ומציגה אותם במונחים המשקפים את המאבק המתמיד שבין הפתיחות לסגירות של האדם.
היבט אישי
נקודת מבטי האישית מושפעת באופן עמוק מהעמדה של הפסיכותרפיה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית ומשורשיה הפילוסופים. לכן, אני מוצא שנקודת המוצא ההולמת ביותר לפתיחת מהלך שישקף את הבנתי, תהיה בהצהרה האקזיסטנציאליסטית פנומנולוגית, שהתהליכים העברתיים הינם אך ביטוי לשייכות הקיומית, לבין יחסיות הבלתי נמנעת המתרחשת באופן נצחי. הצהרה זו, מאפשרת להניח כל התרחשות מעצם התרחשותה, כאמת מוחלטת וכל ביטוי שבמפגש האנושי, כטבעי כשלעצמו, מעצם הימצאותו. ההשלכה לכך, הינה שבעצם הצהרת טבעיותם של כל ההתרחשויות, נפרצים גבולות המסגרת הטיפולית בכדי להכיל בתוכם את החיים במלואם. לכן, באופן זה גם אתייחס לכך.
הרי הדבר אינו משנה היכן אני, בשום אינטראקציה בין אישית באשר היא, איני יכול לפסוע אל מחוץ לחיים. במידה והדברים קורים, הרי לבטח הם משקפים את ביטויי בקיום. כל התעלמות מהם, מעצם בין היחסיות שבדברים, מרחיקה אותי מלראות את הדברים כפי שהם. כל התעלמות, היא כהתעלמות מעצמי, מעצם השתייכותי לעולם. זו היא אי הברירה הנותרת של להיות בפתיחות אל מול המציאות האמיתית עם כל המתרחש בה, כשאני חשוף, ערום וכנה למגוון ביטויי. האלטרנטיבה, לוודאי תשקף את הסתתרותי מפן מסוים של ביטויי בקיום, מאותו הדבר שאיני רוצה להכיר, לקבל או לראות.
נקודת מבט זו, מותירה אותי נפעם וחסר אונים בו זמנית. כשאני מעז להסתכל בכנות אמיצה באמת זו, המטיחה בפניי את העובדה הפשוטה המשקפת את אוזלת ידי, אני מבין שהאחריות לקיומי היא תמיד שלי. אין לאן לברוח ואין היכן להתחבא. אני מבין שאיני יכול לצאת מהדבר ושבעל כורכי אני תמיד משפיע ומושפע ובחירותי לנוכח השפעה זו, באופן בלתי נמנע, הן שמעצבות את מערכות יחסיי. כשהכרה זו איתי, אני מוצא עצמי עומד נוכחה אל מול פאר החיים כשתחושת עוצמתם כצמרמורת, מחלחלת לעצמותיי, מתגנבת ועולה לאורך גבי ומעוררת בי אימה עמוקה.
אני מסתכל בכנות אמיתית על מערכות יחסיי, מהן גם אם ארצה לא אוכל לצאת ובוחן את מידת הפתיחות אותה אני מביא ושלוודאי, מעצבת את קיומי בעולם. אני מרגיש התכווצות, הדבר אותו אני מוצא, פעמים רבות אינו מחמיא. אז, במהרה מתגנבים ועולים בי הסברים רבים ותשובות מסנוורות שבכוחן להביא משמעויות מפתות. משמעויות אלו, כעננים רכים, תלויות באוויר בכדי לרכך נפילתי. ממלאות את החלל, בכדי שאוכל להיתלות בנוחות מרגיעה ומניחה את הדעת, בכדי שאוכל לנוח על כנפי הקלות המסמאת שבנחמה, שבהסבר החלקי והמרגיע.
אני מרגיש, שאלו אך שקרים מערפלים. הרי הביטוי כשלעצמו, ההתנסות כשלעצמה, כפעולה ותו לא, לפני כל פרשנות ודעה, הם אלו המשקפים את המציאות האמיתית, את החיים עימם ארצה להיות. לעומתם, הניסיון לאילוף וריסון ההתנסות מאחורי גבולות נכפים המבטאים את כלובי הגדרתה, לעולם ישקף פרשנות חלקית. מורכבותם ועומקם של האדם, ההתנסות או הקיום, אינם ניתנים לרפלקציה והגדרה שלמה. כל ניסיון לעשות זאת, יצמצם את ההתנסות הנחוות ותמיד יסתיים בהפחתה ואף יצטייר כמעשה עוול, בהשוואה לעושרה ומורכבותה של המציאות.
ביטויה של הפתיחות להתנסויות, כפי שאפשרויותיו של האדם, היא לוודאי אינסופית. לכן, היא מאלצת גבולות של סגירות כך שתוכל להכיר את עצמה. זהו מחול האלים הדיוניסי - אפולוני השובב המבטא את האחדות, את טבעו חסר הצורה של הקיום המשתוקק להתגלות ולהיחשף על ידי הגדרתו. הבנה זו מעציבה אותי, היא מצביעה על כך שלעולם לא אוכל להגיע לפתיחות מוחלטת. הרי הפתיחות שבפעולה ההדדית, לעולם תחווה עד לגבול מסוים וגבול זה, לעולם יבטא את הסגירות שביחסים. ללא גבולות הסגירות, הרי שהחוויה אינה מוגדרת, כלומר אינה קיימת. אני מתמלא ביראה ומבין שבכדי להיות עם החיים במלואם, עלי להכיר במגבלותיי אשר נוכחים בוודאות בכל התנסויותיי באשר הן. אני מכיר בסגירות הנוכחת בהגדרתה של כל פתיחות.
עם זאת, מחווייתי האישית, קיימות אותם הפעמים שכשאיני שם לב, חוויה של פתיחות אמיתית ונצחית מתגנבת אליי. אז, לרגע, אל מול אדם מסוים נעלם קיומי ושוב איני כאן. אין לי דרך אחרת לתאר זאת, מלבד כחוויה של התמוססות ואיבוד העצמי אל תוך האחר. אולם כשהכרתי חוזרת ומודעותי מתערבת, שוב מתהווים גבולותיי ואני מזהה מחדש את עצמי. למרות שתחושות של כמיהה לשוב שוב הביתה, אל האחדות, אופפות אותי. שוב איני שם.
במידה ואנו קיימים בעולם של שייכות, במידה ואיננו באמת נפרדים, אזי שתפיסתנו את עצמנו, כעצמיים, כאינדיבידואלים, מרחיקה אותנו מהמציאות האמיתית המשותפת של האחדות. במידה ובשלבי ההתפתחות, כשגרעין העצמי החל להתגבש ולממש את גבולות ההכרה המודעת, התרחקנו מחוויית השייכות לתוכה נולדנו, הרי שהדבר יהיה רק טבעי שנערוג לאיחוד מחודש. אין הדבר מפליא שהאינטימיות הינה היבט נחשק במערכות יחסינו.
יחד עם זאת, משמעותה של החזרה לאחדות, הינה ביטול העצמי הנתפס, התפרקות גבולותינו ואיבוד חוויית היחיד הנפרד. משמעו אי קיום והדבר יכול לעורר חרדה עמוקה. זהו הקונפליקט המבטא את התשוקה העזה לאינטימיות הקדומה הבוערת בישותנו, אל מול חרדתנו מאותו המקום בדיוק. נגזר מכך, שבמידה מסוימת, לעולם נהיה במאבק מתמיד אל מול כל אדם. זהו הביטוי לניסיוננו להתגברות העצמית, על אותו הדבר המבעית ולקראת הדבר הנחשק.
הקיום, כמתהווה באופן נצחי, אינו מאפשר רפלקציה. הניסיון לעשות זאת, מאלץ הקפאה של נקודת זמן בכדי לתארה והדבר סותר את ההתהוות הבלתי פוסקת של הדברים. כל רגע, הינו חדש ומכך, כל מפגש עם אדם אחר, כאילו מתרחש בפעם הראשונה גם הוא. אי יציבות זו, גם היא יכולה להיות בלתי אפשרית, בלתי נסבלת ומעוררת חרדה. לכן, אנו מביאים את הידוע, את התנסויותינו ממערכות היחסים הקדומות, אל המפגש העכשווי. אנו מחזיקים ברגשות, דעות, מחשבות וייצוגים, שלהם השפעה על מערכות יחסינו בהווה ואיננו יכולים להימנע מכך.
עם זאת, עלינו להחשיב את האפשרות שרגשותינו כלפי התנסויות העבר, הן שזולגות להתנסויותינו החברתיות בהווה ולא רגשותינו כלפיי הדמויות המשמעותיות בעברנו. במידה מסוימת, ניתן להגיד שהורינו פשוט היו שם על דרך המקרה, מעצם תפקידם ובאותה הקלות, היו יכולים להיות אחרים. המשמעות עצמה, שייכת לאדם הפרטי ולא לדמויות שחלקו אותה עימו. האחריות לקיום, אינה יכולה להיות תלויה ברוחות רפאים ואיננו יכולים להתכחש לתרומתנו בהווה. בהתנסות היום יומית המחודשת שלנו עם, חברינו, הורינו או עם אותו זר מזדמן, תמיד קיימת האפשרות לפעול אחרת.
הייתי רוצה להאמין שאנו מנצלים אפשרויות אלו כל עת שהדבר מזדמן, אולם איני יכול לעשות זאת. אמנם ההזדמנות להרחבת גבולות הפתיחות תמיד נמצאת, אולם נראה שלעיתים תחושות ככעס, אשמה, תסכול וחרטה, הנובעות מהסגירות אותה אנו מביאים לאותו הרגע, לסיטואציה עם האחר, משתלמות יותר מאי הודאות שבפתיחות. כנראה שלתחושות הפחד והבעתה המתעוררות עם ההתרחקות מאותו הדבר המוכר, יכולה להיות אחיזה אימתנית. זו החרדה העצומה המתעוררת כשאנו ניצבים בפני האפשרות של ההרס העצמי, שהוא המחיר לשינוי.
באותה החוויה הרגשית, מטבעו הבין יחסי של המפגש, תמיד נמצאת תרומתם של כל הנוכחים והתנסויותיהם. לא ניתן לבטל הקשרים אלו. מעצם נוכחותו של העבר, מעצם נוכחותו של האחר ומעצם ההקשר שבעצם הנוכחות, מוגדרת החוויה אצל כל אחד מהנוכחים. במפגש הטיפולי לא קיים מטפל וקליינט, תפיסה זו מצמצמת את החוויה האנושית המתרחשת בלאו הכי. קיימים שם רק שני בני אדם הנאבקים בכדי להתגבר על עצמם ומבחינה זו הם שווים.
שניהם, תמיד חווים בתוכם רגשות ומחשבות ושניהם תמיד משפיעים ומושפעים. למרות שהם יכולים לחוות את עצמם כאינדיבידואלים נפרדים, המפגש הוא תמיד ביניהם, תמיד מחוץ לעצמם. מכיוון שהם אינם יכולים לצאת מעצמם, הדבר המתרחש באמת יהיה נסתר אלא במידה ויבחנו ויבהירו יחדיו את חווייתם. הקליינט, יחשוף עצמו בגבולות יכולתו והמטפל, באחריותו לחשוף את כל מגוון ביטויי אישיותו, כי הרי השפעתם על המפגש נוכחת. אין הדבר אומר שכעת הוא מקבל אישור לפרוק את קשייו שלו ותסכוליו האישיים, אלא שעליו לאפשר לכל מכלול אישיותו להיות זמין למפגש.
מבחינת המטפל, המסגרת היחידה ההכרחית למפגש הינה מודעותו לחוויה ככוללת את כל התנסויותיו כפי שהן נוכחות. למעשה, זהו המקום היחיד בו המטפל והקליינט אינם שווים. באחריותו של המטפל להביא מודעות רחבה ופתוחה לחווייתו שלו את עצמו וזאת לעומת הקליינט, שאחריותו אינה מחויבת בהכרח. הימצאותו של המטפל עם כל אשר ישנו, שומרת עליו מלאבד את עצמו ולהיסחף למרכז ההתמקדות של הטיפול. מודעות זו, יכולה לאפשר לו לבחון את עצמו ואת הדבר אותו הוא מנסה לקדם או להשיג. באופן זה, הוא יכול להישאר ממוקד בתועלתו וטובתו של הקליינט.
איני רואה כל דרך אחרת מאשר להניח את כל התנסויותיי הנחווים בכאן ועכשיו כאדם, ללא יוצא מן הכלל, כמסגרת למפגש הטיפולי. רק ההתכוונות למודעות הערה לדבר המתרחש כשלעצמו ולכל שהוא נושא בחובו אפשרית ולכל השאר איכות סיזיפית. עם זאת, הדבר אינו קל ולעיתים ניתן ליפול לרגעים של שאננות המאפשרת מנוחה מהאמת המטרידה שהמפגש האמיתי יכול לעורר, הדבר רק אנושי. אולם לא השאיפה להצלחה מוחלטת צריכה להיות נוכחת, זו אינה אפשרית. זו ההתכוונות למודעות הערה ולהכרה בפתיחות ובמגבלותיה היא שנכספת.
ההכרה זו, היא שמאפשרת לנו להמשיך ולהתרחב עוד ועוד, כשאנו צוללים אל המעמקים האינסופיים של מערכות יחסינו. הכרה זו מבטאת את החיוביות, לא של הפתיחות או הסגירות, אלא של החיים במציאות השלמה המזהה את כל שישנו. זהו הניצחון שבהתגברות העצמית, ההתגברות על הידוע והחלקי שטבעו להסתיר, לשם קבלת החדש שבכל רגע ורגע. זו ההתגברות העצמית על כל ערך פרטי וחלקי שטבעו להיות משועבד לדימויים הנוכחים שבהתנסויותינו המופנמות. כניעה זו למכלול החיים וקבלתם על כל ביטוייהם באשר הם, היא אהבת הגורל.
מנקודת מבט זו, הסגירות אינה מייצגת את החוויה כמתסכלת, למרות שלעיתים זו יכולה להיחוות ככזאת והפתיחות, אינה מייצגת את החוויה כנעימה, אלא פשוט מגדירה את גבולות ההתנסות לאותו הרגע. זהו הביטוי לעקרון השייכות, אנו לעולם לא פתוחים לחלוטין ולעולם לא סגורים לחלוטין. בהרגשת הסגירות, הרי שאנו פתוחים עד לאותו המקום שנחשף ובהרגשת הפתיחות, הרי שאנו סגורים מאותו המקום ואל האפשרויות שמעבר לו. קביעתנו את הפתיחות או הסגירות כשליליות או חיוביות, מבטאת את היחסיות הערכית לפיה אנו תופסים את העולם ובאותה המידה היינו יכול להחליט גם אחרת. זהו הביטוי לחופש המוחלט שבמסגרתו אחריותנו לממש את עצמנו על ידי בחירותנו.
השאיפה להביא כוונה זו לחיים ולמערכות היחסים הנחשפות דרכם יכולה לאפשר לכל אדם להעצים את יכולתו להיות נוכח באמת בכל מפגש אנושי והדבר לוודאי יועיל ויתרום גם למפגש הטיפולי. הרי בכל רגע ורגע, לפני הפרשנות האישית, כל התרחשות מעצם התרחשותה היא כאמת מוחלטת וכל ביטוי שבמפגש האנושי, טבעי כשלעצמו, מעצם הימצאותו. המפגש הטיפולי אינו יוצא אל מחוץ לחיים, הם אלו שפוסעים לתוכו במלואם והוא כבבואה להם בשלמותם.
ביבליוגרפיה
מיטשל, ס' א' ובלאק, מ' ג' (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תורגם לעברית על ידי עמית פכלר. הוצאת תולעת ספרים.
מיי, ר. (1983). גילוי ההוויה: על הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית. תורגם לעברית על ידי ספן, ש. (1985). הוצאת ספרים רשפים.
מירון, ר. (2006). קרל יאספרס: מהעצמיות אל ההוויה. הוצאת אוניברסיטת בר אילן.
פרלוב, מ' (2009). העברה נגדית: סקירה היסטורית. נצפה והוצא מהאתר לפסיכולוגיה עברית בתאריך 02 / 09 / 09
Boeree, C. G. (2006),. Personality Theories. Original E -Text - Site, Can be sited at http:/ / webspace.ship.edu/cgboer/perscontents.html
Cohn, H. W. (1997). Existential thought and therapeutic practice: an introduction to existential psychotherapy. London: Sage.
Cooper, M. (2003). Existential Therapies. Sage Publications Ltd.
Jacobsen, B. (2008). Invitation to Existential Psychology: A Psychology for the Unique Human Being and its Applications in Therapy. John Wiley & Sons Publications, Ltd.
Lieberman, P. B., & Havens, L. L. (2002). Existential Psychotherapy. in M. Hersen & W. Sledge (Eds).. Encyclopedia of Psychotherapy, (pp. 741 - 754). Elsevier Science. USA.
Marcus, E. R. (2002). Tertransference. In M. Hersen & W. H. Sledge (Eds). Encyclopedia of psychotherapy (Vol. 2, pp. 851 - 854). Academic Press.
Orfanos, S. D. (2002). Relational Psychoanalysis. In M. Hersen & W. Sledge (Eds). Encyclopedia of psychotherapy. Academic Press.
Sommers - Flanagan, j., & Sommers - Flanagan, R. (2004). Counseling and Psychotherapy theories in context and practice: Skills, strategies and techniques. John Wiley & Sons, Inc., Hoboken, New Jersey.
Spinelli, E. (2007). Practicing Existential Psychotherapy: The Relational World. Sage Publications Ltd.
Strickland, B. R. (2001). The Gale Encyclopedia of Psychology: Second Edition. Gale Group.
Summers, F. (2002). Object relations psychotherapy. In M. Hersen & W. Sledge (Eds). Encyclopedia of psychotherapy. Academic Press.
Van Deurzen, E. & Kenward, R. (2005). The Dictionary of Existential Psychotherapy and Counselling. Sage Publications Ltd.
Van Deurzen - Smith, E. (2002). Existential counselling and psychotherapy in practice. London: Sage
Van Deurzen - Smith, E. (2004). Everyday mysteries: existential dimensions of psychotherapy. New York: Routledge.
Wong, P. T. P. (2006). Existential and Humanistic Theories. In J. C., Thomas & D. L., Segal (Eds).. Comprehensive handbook of personality and psychopathology: Volume 1 Personality and Everyday Functioning, (pp. 192 - 211). John Wiley & Sons, Inc. Hoboken, New Jersey.
Yalom, I. D. (1980). Existential Psychotherapy. Basic Books.
הדגש הוא בכאן ועכשיו, אולם יחד עם זאת, אין הגישות מזניחות את העבר והן מכירות בחשיבותו ובהימצאותו הבלתי נמנעת בהווה. הן מכירות בכך שהעבר קם לתחייה ביחסים המסוימים ושבאינטראקציה האמיתית המתרחשת, הצטלבות קיומם של המטפל והקליינט לעולם לא תתמצה בדבר שקרה בעברו של אחד מהם. לכן הדגש מופנה כלפי ההתנסויות הנחוות ולא כלפי פרשנויות העבר. המטפל והקליינט מובנים כמעורבים באופן מוחשי, כשני אנשים הנאבקים להישאר בפתיחות אחד כלפי השני, כשני אנשים הנאבקים בכדי לארגן משמעות למתרחש.
כפי שנראה, מבחינות רבות רב הדמיון מהשונה בהבנתם והמשגתם של שתי הגישות את התהליכים העברתיים. אמנם, שורשיה של האחת נעוצים בפילוסופיה באופן כמעט בלעדי ושל השנייה בניסיון הפרוידיאני לאמפיריות המדעית ולעיתים, נראה שלא ניתן לגשר על פער זה. אולם יחד עם זאת, כשמצליחים להתגבר על עולם ההמשגה השונה ולהתבונן ברעיון שמעבר למסכה שעוטה כל גישה, הבדלים רבים מתבטלים ומתגלה בסיס הבנתי שהוא בעל מכנה משותף.
אף על פי כן, חשוב להבין שישנו שוני מהותי באופן בו בוחרת כל אחת מהגישות להתייחס ולפעול אל מול הבנות אלו. יתרה מזאת, נראה שהגישה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית נוקטת עמדה שהיא קיצונית יותר מהפסיכואנליזה. לטענתה, במידה ואנו מתקיימים באופן בלתי נמנע ביחסיות, הרי שהדבר מאבד את המשמעות להבדיל בין יחסים אמיתיים או יחסי העברה. התנסויות אלו, פשוט מובנות כהיבטים בקיומם של המטפל והקליינט כבני אדם, כתהליכים טבעיים, המשקפים מערכת יחסים שהיא תמיד כנה ואמיתית. הגישה, מבטלת לחלוטין את ההתייחסות להתנסויות אלו כאל תהליכים העברתיים ומציגה אותם במונחים המשקפים את המאבק המתמיד שבין הפתיחות לסגירות של האדם.
היבט אישי
נקודת מבטי האישית מושפעת באופן עמוק מהעמדה של הפסיכותרפיה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית ומשורשיה הפילוסופים. לכן, אני מוצא שנקודת המוצא ההולמת ביותר לפתיחת מהלך שישקף את הבנתי, תהיה בהצהרה האקזיסטנציאליסטית פנומנולוגית, שהתהליכים העברתיים הינם אך ביטוי לשייכות הקיומית, לבין יחסיות הבלתי נמנעת המתרחשת באופן נצחי. הצהרה זו, מאפשרת להניח כל התרחשות מעצם התרחשותה, כאמת מוחלטת וכל ביטוי שבמפגש האנושי, כטבעי כשלעצמו, מעצם הימצאותו. ההשלכה לכך, הינה שבעצם הצהרת טבעיותם של כל ההתרחשויות, נפרצים גבולות המסגרת הטיפולית בכדי להכיל בתוכם את החיים במלואם. לכן, באופן זה גם אתייחס לכך.
הרי הדבר אינו משנה היכן אני, בשום אינטראקציה בין אישית באשר היא, איני יכול לפסוע אל מחוץ לחיים. במידה והדברים קורים, הרי לבטח הם משקפים את ביטויי בקיום. כל התעלמות מהם, מעצם בין היחסיות שבדברים, מרחיקה אותי מלראות את הדברים כפי שהם. כל התעלמות, היא כהתעלמות מעצמי, מעצם השתייכותי לעולם. זו היא אי הברירה הנותרת של להיות בפתיחות אל מול המציאות האמיתית עם כל המתרחש בה, כשאני חשוף, ערום וכנה למגוון ביטויי. האלטרנטיבה, לוודאי תשקף את הסתתרותי מפן מסוים של ביטויי בקיום, מאותו הדבר שאיני רוצה להכיר, לקבל או לראות.
נקודת מבט זו, מותירה אותי נפעם וחסר אונים בו זמנית. כשאני מעז להסתכל בכנות אמיצה באמת זו, המטיחה בפניי את העובדה הפשוטה המשקפת את אוזלת ידי, אני מבין שהאחריות לקיומי היא תמיד שלי. אין לאן לברוח ואין היכן להתחבא. אני מבין שאיני יכול לצאת מהדבר ושבעל כורכי אני תמיד משפיע ומושפע ובחירותי לנוכח השפעה זו, באופן בלתי נמנע, הן שמעצבות את מערכות יחסיי. כשהכרה זו איתי, אני מוצא עצמי עומד נוכחה אל מול פאר החיים כשתחושת עוצמתם כצמרמורת, מחלחלת לעצמותיי, מתגנבת ועולה לאורך גבי ומעוררת בי אימה עמוקה.
אני מסתכל בכנות אמיתית על מערכות יחסיי, מהן גם אם ארצה לא אוכל לצאת ובוחן את מידת הפתיחות אותה אני מביא ושלוודאי, מעצבת את קיומי בעולם. אני מרגיש התכווצות, הדבר אותו אני מוצא, פעמים רבות אינו מחמיא. אז, במהרה מתגנבים ועולים בי הסברים רבים ותשובות מסנוורות שבכוחן להביא משמעויות מפתות. משמעויות אלו, כעננים רכים, תלויות באוויר בכדי לרכך נפילתי. ממלאות את החלל, בכדי שאוכל להיתלות בנוחות מרגיעה ומניחה את הדעת, בכדי שאוכל לנוח על כנפי הקלות המסמאת שבנחמה, שבהסבר החלקי והמרגיע.
אני מרגיש, שאלו אך שקרים מערפלים. הרי הביטוי כשלעצמו, ההתנסות כשלעצמה, כפעולה ותו לא, לפני כל פרשנות ודעה, הם אלו המשקפים את המציאות האמיתית, את החיים עימם ארצה להיות. לעומתם, הניסיון לאילוף וריסון ההתנסות מאחורי גבולות נכפים המבטאים את כלובי הגדרתה, לעולם ישקף פרשנות חלקית. מורכבותם ועומקם של האדם, ההתנסות או הקיום, אינם ניתנים לרפלקציה והגדרה שלמה. כל ניסיון לעשות זאת, יצמצם את ההתנסות הנחוות ותמיד יסתיים בהפחתה ואף יצטייר כמעשה עוול, בהשוואה לעושרה ומורכבותה של המציאות.
ביטויה של הפתיחות להתנסויות, כפי שאפשרויותיו של האדם, היא לוודאי אינסופית. לכן, היא מאלצת גבולות של סגירות כך שתוכל להכיר את עצמה. זהו מחול האלים הדיוניסי - אפולוני השובב המבטא את האחדות, את טבעו חסר הצורה של הקיום המשתוקק להתגלות ולהיחשף על ידי הגדרתו. הבנה זו מעציבה אותי, היא מצביעה על כך שלעולם לא אוכל להגיע לפתיחות מוחלטת. הרי הפתיחות שבפעולה ההדדית, לעולם תחווה עד לגבול מסוים וגבול זה, לעולם יבטא את הסגירות שביחסים. ללא גבולות הסגירות, הרי שהחוויה אינה מוגדרת, כלומר אינה קיימת. אני מתמלא ביראה ומבין שבכדי להיות עם החיים במלואם, עלי להכיר במגבלותיי אשר נוכחים בוודאות בכל התנסויותיי באשר הן. אני מכיר בסגירות הנוכחת בהגדרתה של כל פתיחות.
עם זאת, מחווייתי האישית, קיימות אותם הפעמים שכשאיני שם לב, חוויה של פתיחות אמיתית ונצחית מתגנבת אליי. אז, לרגע, אל מול אדם מסוים נעלם קיומי ושוב איני כאן. אין לי דרך אחרת לתאר זאת, מלבד כחוויה של התמוססות ואיבוד העצמי אל תוך האחר. אולם כשהכרתי חוזרת ומודעותי מתערבת, שוב מתהווים גבולותיי ואני מזהה מחדש את עצמי. למרות שתחושות של כמיהה לשוב שוב הביתה, אל האחדות, אופפות אותי. שוב איני שם.
במידה ואנו קיימים בעולם של שייכות, במידה ואיננו באמת נפרדים, אזי שתפיסתנו את עצמנו, כעצמיים, כאינדיבידואלים, מרחיקה אותנו מהמציאות האמיתית המשותפת של האחדות. במידה ובשלבי ההתפתחות, כשגרעין העצמי החל להתגבש ולממש את גבולות ההכרה המודעת, התרחקנו מחוויית השייכות לתוכה נולדנו, הרי שהדבר יהיה רק טבעי שנערוג לאיחוד מחודש. אין הדבר מפליא שהאינטימיות הינה היבט נחשק במערכות יחסינו.
יחד עם זאת, משמעותה של החזרה לאחדות, הינה ביטול העצמי הנתפס, התפרקות גבולותינו ואיבוד חוויית היחיד הנפרד. משמעו אי קיום והדבר יכול לעורר חרדה עמוקה. זהו הקונפליקט המבטא את התשוקה העזה לאינטימיות הקדומה הבוערת בישותנו, אל מול חרדתנו מאותו המקום בדיוק. נגזר מכך, שבמידה מסוימת, לעולם נהיה במאבק מתמיד אל מול כל אדם. זהו הביטוי לניסיוננו להתגברות העצמית, על אותו הדבר המבעית ולקראת הדבר הנחשק.
הקיום, כמתהווה באופן נצחי, אינו מאפשר רפלקציה. הניסיון לעשות זאת, מאלץ הקפאה של נקודת זמן בכדי לתארה והדבר סותר את ההתהוות הבלתי פוסקת של הדברים. כל רגע, הינו חדש ומכך, כל מפגש עם אדם אחר, כאילו מתרחש בפעם הראשונה גם הוא. אי יציבות זו, גם היא יכולה להיות בלתי אפשרית, בלתי נסבלת ומעוררת חרדה. לכן, אנו מביאים את הידוע, את התנסויותינו ממערכות היחסים הקדומות, אל המפגש העכשווי. אנו מחזיקים ברגשות, דעות, מחשבות וייצוגים, שלהם השפעה על מערכות יחסינו בהווה ואיננו יכולים להימנע מכך.
עם זאת, עלינו להחשיב את האפשרות שרגשותינו כלפי התנסויות העבר, הן שזולגות להתנסויותינו החברתיות בהווה ולא רגשותינו כלפיי הדמויות המשמעותיות בעברנו. במידה מסוימת, ניתן להגיד שהורינו פשוט היו שם על דרך המקרה, מעצם תפקידם ובאותה הקלות, היו יכולים להיות אחרים. המשמעות עצמה, שייכת לאדם הפרטי ולא לדמויות שחלקו אותה עימו. האחריות לקיום, אינה יכולה להיות תלויה ברוחות רפאים ואיננו יכולים להתכחש לתרומתנו בהווה. בהתנסות היום יומית המחודשת שלנו עם, חברינו, הורינו או עם אותו זר מזדמן, תמיד קיימת האפשרות לפעול אחרת.
הייתי רוצה להאמין שאנו מנצלים אפשרויות אלו כל עת שהדבר מזדמן, אולם איני יכול לעשות זאת. אמנם ההזדמנות להרחבת גבולות הפתיחות תמיד נמצאת, אולם נראה שלעיתים תחושות ככעס, אשמה, תסכול וחרטה, הנובעות מהסגירות אותה אנו מביאים לאותו הרגע, לסיטואציה עם האחר, משתלמות יותר מאי הודאות שבפתיחות. כנראה שלתחושות הפחד והבעתה המתעוררות עם ההתרחקות מאותו הדבר המוכר, יכולה להיות אחיזה אימתנית. זו החרדה העצומה המתעוררת כשאנו ניצבים בפני האפשרות של ההרס העצמי, שהוא המחיר לשינוי.
באותה החוויה הרגשית, מטבעו הבין יחסי של המפגש, תמיד נמצאת תרומתם של כל הנוכחים והתנסויותיהם. לא ניתן לבטל הקשרים אלו. מעצם נוכחותו של העבר, מעצם נוכחותו של האחר ומעצם ההקשר שבעצם הנוכחות, מוגדרת החוויה אצל כל אחד מהנוכחים. במפגש הטיפולי לא קיים מטפל וקליינט, תפיסה זו מצמצמת את החוויה האנושית המתרחשת בלאו הכי. קיימים שם רק שני בני אדם הנאבקים בכדי להתגבר על עצמם ומבחינה זו הם שווים.
שניהם, תמיד חווים בתוכם רגשות ומחשבות ושניהם תמיד משפיעים ומושפעים. למרות שהם יכולים לחוות את עצמם כאינדיבידואלים נפרדים, המפגש הוא תמיד ביניהם, תמיד מחוץ לעצמם. מכיוון שהם אינם יכולים לצאת מעצמם, הדבר המתרחש באמת יהיה נסתר אלא במידה ויבחנו ויבהירו יחדיו את חווייתם. הקליינט, יחשוף עצמו בגבולות יכולתו והמטפל, באחריותו לחשוף את כל מגוון ביטויי אישיותו, כי הרי השפעתם על המפגש נוכחת. אין הדבר אומר שכעת הוא מקבל אישור לפרוק את קשייו שלו ותסכוליו האישיים, אלא שעליו לאפשר לכל מכלול אישיותו להיות זמין למפגש.
מבחינת המטפל, המסגרת היחידה ההכרחית למפגש הינה מודעותו לחוויה ככוללת את כל התנסויותיו כפי שהן נוכחות. למעשה, זהו המקום היחיד בו המטפל והקליינט אינם שווים. באחריותו של המטפל להביא מודעות רחבה ופתוחה לחווייתו שלו את עצמו וזאת לעומת הקליינט, שאחריותו אינה מחויבת בהכרח. הימצאותו של המטפל עם כל אשר ישנו, שומרת עליו מלאבד את עצמו ולהיסחף למרכז ההתמקדות של הטיפול. מודעות זו, יכולה לאפשר לו לבחון את עצמו ואת הדבר אותו הוא מנסה לקדם או להשיג. באופן זה, הוא יכול להישאר ממוקד בתועלתו וטובתו של הקליינט.
איני רואה כל דרך אחרת מאשר להניח את כל התנסויותיי הנחווים בכאן ועכשיו כאדם, ללא יוצא מן הכלל, כמסגרת למפגש הטיפולי. רק ההתכוונות למודעות הערה לדבר המתרחש כשלעצמו ולכל שהוא נושא בחובו אפשרית ולכל השאר איכות סיזיפית. עם זאת, הדבר אינו קל ולעיתים ניתן ליפול לרגעים של שאננות המאפשרת מנוחה מהאמת המטרידה שהמפגש האמיתי יכול לעורר, הדבר רק אנושי. אולם לא השאיפה להצלחה מוחלטת צריכה להיות נוכחת, זו אינה אפשרית. זו ההתכוונות למודעות הערה ולהכרה בפתיחות ובמגבלותיה היא שנכספת.
ההכרה זו, היא שמאפשרת לנו להמשיך ולהתרחב עוד ועוד, כשאנו צוללים אל המעמקים האינסופיים של מערכות יחסינו. הכרה זו מבטאת את החיוביות, לא של הפתיחות או הסגירות, אלא של החיים במציאות השלמה המזהה את כל שישנו. זהו הניצחון שבהתגברות העצמית, ההתגברות על הידוע והחלקי שטבעו להסתיר, לשם קבלת החדש שבכל רגע ורגע. זו ההתגברות העצמית על כל ערך פרטי וחלקי שטבעו להיות משועבד לדימויים הנוכחים שבהתנסויותינו המופנמות. כניעה זו למכלול החיים וקבלתם על כל ביטוייהם באשר הם, היא אהבת הגורל.
מנקודת מבט זו, הסגירות אינה מייצגת את החוויה כמתסכלת, למרות שלעיתים זו יכולה להיחוות ככזאת והפתיחות, אינה מייצגת את החוויה כנעימה, אלא פשוט מגדירה את גבולות ההתנסות לאותו הרגע. זהו הביטוי לעקרון השייכות, אנו לעולם לא פתוחים לחלוטין ולעולם לא סגורים לחלוטין. בהרגשת הסגירות, הרי שאנו פתוחים עד לאותו המקום שנחשף ובהרגשת הפתיחות, הרי שאנו סגורים מאותו המקום ואל האפשרויות שמעבר לו. קביעתנו את הפתיחות או הסגירות כשליליות או חיוביות, מבטאת את היחסיות הערכית לפיה אנו תופסים את העולם ובאותה המידה היינו יכול להחליט גם אחרת. זהו הביטוי לחופש המוחלט שבמסגרתו אחריותנו לממש את עצמנו על ידי בחירותנו.
השאיפה להביא כוונה זו לחיים ולמערכות היחסים הנחשפות דרכם יכולה לאפשר לכל אדם להעצים את יכולתו להיות נוכח באמת בכל מפגש אנושי והדבר לוודאי יועיל ויתרום גם למפגש הטיפולי. הרי בכל רגע ורגע, לפני הפרשנות האישית, כל התרחשות מעצם התרחשותה היא כאמת מוחלטת וכל ביטוי שבמפגש האנושי, טבעי כשלעצמו, מעצם הימצאותו. המפגש הטיפולי אינו יוצא אל מחוץ לחיים, הם אלו שפוסעים לתוכו במלואם והוא כבבואה להם בשלמותם.
ביבליוגרפיה
מיטשל, ס' א' ובלאק, מ' ג' (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תורגם לעברית על ידי עמית פכלר. הוצאת תולעת ספרים.
מיי, ר. (1983). גילוי ההוויה: על הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית. תורגם לעברית על ידי ספן, ש. (1985). הוצאת ספרים רשפים.
מירון, ר. (2006). קרל יאספרס: מהעצמיות אל ההוויה. הוצאת אוניברסיטת בר אילן.
פרלוב, מ' (2009). העברה נגדית: סקירה היסטורית. נצפה והוצא מהאתר לפסיכולוגיה עברית בתאריך 02 / 09 / 09
Boeree, C. G. (2006),. Personality Theories. Original E -Text - Site, Can be sited at http:/ / webspace.ship.edu/cgboer/perscontents.html
Cohn, H. W. (1997). Existential thought and therapeutic practice: an introduction to existential psychotherapy. London: Sage.
Cooper, M. (2003). Existential Therapies. Sage Publications Ltd.
Jacobsen, B. (2008). Invitation to Existential Psychology: A Psychology for the Unique Human Being and its Applications in Therapy. John Wiley & Sons Publications, Ltd.
Lieberman, P. B., & Havens, L. L. (2002). Existential Psychotherapy. in M. Hersen & W. Sledge (Eds).. Encyclopedia of Psychotherapy, (pp. 741 - 754). Elsevier Science. USA.
Marcus, E. R. (2002). Tertransference. In M. Hersen & W. H. Sledge (Eds). Encyclopedia of psychotherapy (Vol. 2, pp. 851 - 854). Academic Press.
Orfanos, S. D. (2002). Relational Psychoanalysis. In M. Hersen & W. Sledge (Eds). Encyclopedia of psychotherapy. Academic Press.
Sommers - Flanagan, j., & Sommers - Flanagan, R. (2004). Counseling and Psychotherapy theories in context and practice: Skills, strategies and techniques. John Wiley & Sons, Inc., Hoboken, New Jersey.
Spinelli, E. (2007). Practicing Existential Psychotherapy: The Relational World. Sage Publications Ltd.
Strickland, B. R. (2001). The Gale Encyclopedia of Psychology: Second Edition. Gale Group.
Summers, F. (2002). Object relations psychotherapy. In M. Hersen & W. Sledge (Eds). Encyclopedia of psychotherapy. Academic Press.
Van Deurzen, E. & Kenward, R. (2005). The Dictionary of Existential Psychotherapy and Counselling. Sage Publications Ltd.
Van Deurzen - Smith, E. (2002). Existential counselling and psychotherapy in practice. London: Sage
Van Deurzen - Smith, E. (2004). Everyday mysteries: existential dimensions of psychotherapy. New York: Routledge.
Wong, P. T. P. (2006). Existential and Humanistic Theories. In J. C., Thomas & D. L., Segal (Eds).. Comprehensive handbook of personality and psychopathology: Volume 1 Personality and Everyday Functioning, (pp. 192 - 211). John Wiley & Sons, Inc. Hoboken, New Jersey.
Yalom, I. D. (1980). Existential Psychotherapy. Basic Books.
050-3331-331