הם נכנסים לגן ואתם מוזמנים לצאת מהקופסה

להרגיל ילדים. מילה מעניינת.

הבנין "הפעיל" בעברית מתיחס בד"כ לפעולה שנעשית על מישהו אחר. להפעיל מישהו או משהו. להזמין - לגרום לו להיות מוזמן. להקסים - לגרום לו להיות מוקסם. להקשיב - לגרום לו להיות מוקשב (מעניין)... להרגיל ילד למשהו - זה לגרום לו להיות רגיל למשהו.

המילה הזו מייצגת תפיסה מעניינת של הנושא. אנחנו מרגילים את הילד, לא הוא מתרגל. זו פעולה שלנו.

הלאה. לענייני כניסה לגן הרלוונטיים בימים אלה.

בגנים עירוניים (בחיפה לפחות) מותר להורים להשאר בגן עד השעה 8: 30 בבוקר. הגן נפתח ב - 7: 30, כך שבעצם יש שעה שבה מותר להורים לשהות בגן. אח"כ אסור, החל מהיום השלישי. לא אכנס כרגע לסוגיה אם סביר או לא סביר שילד בן 3 או 4 ישאר ביום השלישי במקום לא מוכר, 5 שעות. מי שבחר בגן עירוני בחר בבחירה הזו, שמוצהרת מראש.

יש הורים שמביאים את הילדים בשעה 7: 30 לגן ואצים טסים לעבודתם שאי אפשר לאחר אליה. אחרים מגיעים בשעות מאוחרות יותר, וממהרים לעבודה, ואחרים מגיעים מאוחר, ולא ממהרים לשום מקום. אבל הם ממהרים לצאת מהגן, להפרד מהילד הכי קצר שאפשר. נכנסים לגן, מושיבים את הילד באיזשהו מקום, ושלום.

אני שואלת הורים בגן: למה אתם עוזבים מהר כל כך? או למה לא מגיעים מוקדם יותר ונשארים קצת? הרי זה רק השבוע השני בגן. אנשים מסבירים לי שהם רוצים להרגיל את הילד לפרידה קצרה. גם הגננת ממליצה על כך.

בכל יום השבוע קמתי בשעה מוקדמת באופן אכזרי (במיוחד לציפור לילה שכמותי), כדי לנסוע ולקחת את ביתי לבי"ס, ולחזור, ועוד להספיק להגיע לגן מוקדם. כך היו לי לפחות 40 דקות להשאר בגן עם בני שנכנס לגן השנה. בוקר בוקר ישבתי יחד איתו ליד השולחנות הקטנים. יחד ערכנו היכרות עם המשחקים השונים שהם משחקים בהם בבוקר. הכרנו את הפאזל של החילזון ואת הפאזל של הפיל, את משחק האטבים ואת דומינו הצבעים. גילינו את פינת הבובות ואת פינת הציור, איפה לוקחים נייר, ואיפה שמים את הציור המוכן. ערכנו היכרויות עם הילדים השונים. איך קוראים לך חמוד? ואיך לך? בכל בוקר הרגשתי שהוא שמח קצת יותר בגן. מכיר יותר ילדים ומשחקים, מרגיש יותר בנוח.

אני חושבת שלוקחים את העניין הזה של ההרגלים קצת רחוק מדי. נכון, ילדים הם חיות של הרגלים. הם אוהבים קביעות, והסדר הקבוע נותן להם תחושת ביטחון, תחושה שהם יכולים לצפות קדימה את המתרחש. מסכימה, פחות או יותר. תלוי בילד ותלוי בגיל. אבל כשמוותרים על משהו שיכול להיות טוב ומשמעותי לילד, בשם ההרגל המקודש, זה נראה לי קצת פספוס.

היום לראשונה עזבתי כמה דקות לפני הזמן. ראיתי שבני שמח ומרגיש בנוח, וכשאמרתי שאני הולכת הוא לא בכה ואפילו לא היה עצוב. איזה סיפוק. אני צופה קדימה ורואה את הפרידות שלנו בגן הולכות ומתקצרות באופן טבעי. עוד מעט הוא לא יצטרך אותי שם בבוקר יותר מדי. שמחתי על הזמן הזה שהשקעתי השבוע, שהרגשתי שהיה משמעותי להתרגלות שלו.