תורת הצמצום הוא מושג יסודי בקבלה, העוסק בתהליך שקדם לבריאת העולם, אשר במהלכו "פינתה האלוהות מקום" על מנת לאפשר קיומה של מציאות מחוצה להּ. מושג הצמצום פותח במיוחד בקבלת האר"י ובמשנותיהם של ממשיכי דרכו, אך הוא בעל מקורות קדומים יותר.

הצמצום הלוריאני

תורת הצמצום, על שום מה?

נקודת המוצא של קבלת האר"י (ר' יצחק לוריא) מן המאה ה - 16 היא שהאין סוף "שורה בכל, והוא הכל, אין בלתו ואפס זולתו". לאור קביעה זו, עולה השאלה: כיצד מתהווים העולמות מתוך אין סוף (להלן: א"ס) או בתוכו, והיכן, אפוא, מקומם? כדי לענות על כך פיתח האר"י את תורת הצמצום.

האר"י אל מול המקובלים הראשונים

המקובלים הראשונים, אשר הושפעו מהמחשבה הנאו - אפלטונית, תיארו את התהוות העולמות כהשתלשלות ישירה מא"ס, כמתוך מבוע, ממנו פורצת חיות, נמשכת ממנו ומתפשטת, תוך שהיא מתרחקת מהמקור, ודרגותיה משתלשלות זו מזו במבנה היררכי ברור. כל שלב שמתגלה והולך בסדר התפשטות זה הוא שלב פרטיקולרי יותר, מובחן ומצומצם יותר, ביחסו לקודמיו בסדר ההשתלשלות.

האר"י שונה שוני מהותי מהמקובלים הראשונים בהבנתו את התהליך האמור. הוא אינו מדבר על התפשטות ישירה מתוך המקור האלוהי הנעלם, אלא על תהליך דיאלקטי מורכב המבוסס על מתיחות מתמדת בין הסתלקות להתפשטות (קרי התגלות). המחשבה הקבלית הקדומה גורסת, אפוא, כי תהליך ההתפשטות הוא תהליך התהוות, כשכל מדרגה היא סיבה למדרגה שעתידה להתגלות מתוכה, שעתידה לצאת מהכוח (שבו היא נמצאת מלכתחילה) אל הפועל, ולקנות לעצמה הוויה גמורה בפני עצמה. לעומתה, לפי קבלת האר"י, הסתלקות האור קודמת בהכרח להתפשטותו, למעט ההתפשטות הראשונה בעולם אין סוף, הקודם לצמצום. לשון אחר, כל התגלות חדשה כרוכה בהסתלקות, אשר קודמת לה קדימה הכרחית. הסתלקות זו היא סוד הצמצום.

אופן היווצרותו של החלל שבו ישכנו העולמות, בכללם העולם הזה על כל הווייתו, התרחש באופן הבא: האינסוף צמצם את עצמו "מעצמו אל עצמו", כלומר לצדדיו, והותיר בתוכו חלל ריק ופנוי, בתוך חלל זה נבראו העולמות. יוצא, אפוא, כי "הצמצום מציין, את הסתלקות האור האלוהי, שנסוג ונגנז בחביוניו הנעלמים".

ה"טהירו" וה"רשימו"

אותו חלל פנוי שנוצר כתוצאה מהצמצום מכונה בשפתו של האר"י בשם "טהירו". מונח זה מושאל מספר הזוהר ופירושו "זוהר" העוטף את הא"ס מאז ומעולם, זוהר אשר אינו כולל כל צמצום כלל ועיקר. בדברי האר"י המונח קיבל משמעות הפוכה, חדשה ומקורית. בעוד שבספר הזוהר ה"טהירו" מסמל את ספירת הכתר, את הספירה הראשונה המקיפה את הא"ס כמעין הילה שסובבת סביבו, את בחינת הגילוי שבא"ס, בדברי האר"י מייצג הטהירו את ההפך הגמור - את החלל הפנוי שנוצר כתוצאה מהסתלקותו של הא"ס ועילומו המוחלט. אותו "טהירו", כאמור, הוא מקומם של כל העולמות כולם, עליונים ותחתונים גם יחד.

עיון מדוקדק בכתבי האר"י וכן בכתביהם של ר' חיים ויטאל ור' יוסף אבן טבול מגלה כי אין חלל זה ריק לחלוטין מאורו של האינסוף אלא שנשתיירו בו חלקיקי אור א"ס שנצטמצם, הנקראים "רשימו" (=רושם, או זיכרון ממציאות האור הגדול שהיה בחלל זה). יש להעיר שמושג הרשימו אינו מופיע בתיאור הראשוני של הצמצום אצל ר' חיים ויטאל ומופיע רק אחרי שלב ההאצלה מהאין סוף, בניגוד לתפיסתו של אבן טבול. חשוב לציין כי חוקרים רבים ראו בדברי רבי חיים ויטאל סתירה לתפיסה הקבלית המוקדמת לו, לפיה "לית אתר פנוי מיניה" (ארמית: "אין מקום הריק ממנו [מאלוהים] "), גם במדרגות הנמוכות ביותר של ההוויה. בכל מקום מצויה הארה אלוהית. בכל מקום אפשר להתקשר עם הארה זו ולדבוק בה. ברור כי תפישת החלל הריקני מכל אור אינה מוצאת את מקומה לצד ההנחה המיסטית היסודית לפיה אין מקום פנוי ממנו.

האלמנט הקונסטרוקטיבי שבהפרשת שורשי הדין מהאלוהות

בתוך הרשימו שנותר בתוך הטהירו מעורבים גם שורשי הדין האלוהי, שנגלו גם הם בצמצום. בנקודה זו אנו עדים למוטיב מרכזי וחשוב אשר מפתחת קבלת האר"י.

בעולם האינסוף כל ספירה הייתה כטיפה בתוך הים הגדול, וכך גם שורשי הדין היו כטיפה המרה בתוך אותו ים. לשון אחר, למידת הדין (שורש כוחות הדין, דהיינו הרוע, הפועלים בעולם) לא היה משקל רב מידי בתוך הא"ס (=אין סוף). לדבריו של אבן טבול, פעולת הצמצום שביצע האל גרמה לקיבוצם של שורשי הדין לנקודה אחת - נקודת מרכזו של חלל ה"טהירו", ולהתחזקותם בה. כפועל יוצא מכך, כוחות הדין סילקו מאותה נקודה את כוחות, או אורות החסד והרחמים האלוהיים, וכך התחולל הצמצום ונתהווה החלל הפנוי.

לעומת כתבי הרב חיים ויטאל, שטען שריכוז הדין היה חלק מתהליך הצמצום, סובר אבן טבול כי כוח הדין היה זה שחייב את הצמצום, הווי אומר, האל ביקש לטהר עצמו ממידת הדין שהייתה חבויה ושרויים בה. רצון זה היה הסיבה להיווצרותו של התהליך האמור.

הדין האלוהי הוא שורשה של הוויית הרע והטומאה בעולם. אותו דין ששרה בתחומה העליון של האלוהות, כפסולות, כסיגיה או כשמרי יינה, גרם לחוסר הרמוניה ולחוסר איזון בתוך האלוהות. מצב זה הוא המעורר את האלוהות לביצוע תהליך היטהרות של הפרשת הדין והוצאתו אל מחוץ לאלוהות.

הצמצום, כאמור, נעשה במטרה לטהר את ההויה האלוהית משורשי הדין. כתוצאה מצמצום אור האין סוף, בתוך חלל ה"טהירו" נותר ה"רשימו", המעורב בשורשי הדין שהופרשו מתוך אותה הוויה. רושם זה המעורב בדין הינו המצע לעולמות כולם, ממנו עתידים להיבנות כל העולמות האלוהיים, גבוהים ושפלים כאחד.

יוצא, אפוא, כי האלוהות אינה חפצה להשליך מלפניה את אותו רוע כלא היה, אלא דווקא לייחד לו תפקיד מרכזי ביותר בהבנייתם של העולמות. תפקיד הרוע הוא להגביל את הא"ס (את מידת החסד), להתוות ולעצב את גבולותיהם של העולמות. בכך האל מראה כי למעשה הוא אינו מעוניין להפטר מהרוע אלא רק להסתייע בו כדי לקבוע שיעור והגבלה על מידת החסד, החושקת לתת לכל ללא הגבלה, לצריך ולשאינו צריך.

במילים אחרות, "כל עולם, בעצם היותו עולם, הוא מוגבל ומצומצם ושרוי בתוך גדריו ומצריו: עולם הינו ישות סופית. וכדי שייקבעו גבולותיו של העולם הסופי, צריך כוח הדין להתעורר ולפעול את פעולתו". כוח הדין הוא המשרטט את הגבולות לאותם עולמות, העליונים כמו גם התחתונים, אשר עתידים להיבנות.

מדברי הרב חיים ויטאל על תורת הצמצום

את עיקרון הצמצום שביסס האר"י ניסח אחד מבחירי תלמידיו, ר' חיים ויטאל, כך:

דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן האור הפשוט ההוא... והנה אז צמצם את עצמו אין - סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין - סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם.

- "עץ החיים", חלק א', פרק א', מאת ר' חיים ויטאל

ארבע שלבי היווצרות הנברא (הרצון לקבל)

תרשים של 'עשר הספירות', מבנה היסוד של הקבלה - תורת הצמצום

מלכתחילה קיים האור, רצונו של הבורא להיטיב לנברא העתידי, המכונה בפי אשלג בחינת "שורש" או "כתר". הרצון להטיב בורא את הרצון לקבל את התענוג. את ההבחנה הראשונה של הנברא המכונה בחינה א' או חכמה. המילוי אותו מרגישה הבחינה ראשונה (בחינה א') מהאור הממלא אותה מכונה אור החכמה או "אור החיים". בנוסף לתענוג הממלא אותה בחינה א' מרגישה גם את טבעו של הנותן ועל כן היא רוצה להידמות אליו. כתוצאה, נוצר השלב הבא בהתפתחות ה"כלי", בחינה ב' - ההבחנה שבה הכלי נדַמה לנותן נקראת בחינה ב' או "בינה". במצב זה הכלי מתמלא בהרגשת "אור החסדים". אור החסדים המורגש כתוצאה מהרצון להשפיע, בשונה מאור החוכמה, אינו אור החיים ולכן בחינה ב' מתעוררת למשוך מעט חיות. לשם כך עליה לעורר בעצמה את הרצון לקבל במקום את הרצון להשפיע. בשלב זה נברא השלב השלישי בתהליך ההתפתחות של הכלי המכונה "בחינה ג'". ההבחנה שבה הכלי רוצה להשפיע אך בו בעת מושך לעצמו מעט חיות נקראת, אפוא, בחינה ג' או "תפארת". התענוג שממלא את בחינה זו נקרא "אור חסדים בהארת חוכמה". בבחינה ג' מורגשים לראשונה שני האורות במקביל. הרגשה זו מניבה את השלב הרביעי והאחרון בהתפתחותו של ה"כלי" המכונה בחינה ד' או "מלכות". בשלב זה הכלי מחליט למלא את עצמו במודע באור החכמה בלבד, כמו בבחינה א', אך בשונה ממנה, בבחינה ד' הרצון לאור נובע באופן עצמאי מהכלי. תוספת רצון זו נקראת "השתוקקות" לאור החיים שהיא התוצאה הרצויה מכל התהליך האמור.. בחינה ד' מקבלת את כל האור בלי הגבלה ולכן נקראת "עולם אין סוף". הרגשת הפער בין הבורא המשפיע לבין הנברא המקבל במודע, נקראת "בושה", או הרגשת שינוי הצורה, (הרגשה של הבדל בין הטבע האלטרואיסטי של הבורא לבין הטבע האגואיסטי של הנברא [בחינה ד'] ) והיא זו המביאה להמשך השתלשלות מערכת העולמות עד לעולם הזה.

צמצום א'

בחינה ד' מקבלת, כאמור, את כל האור ללא הגבלה באופן אינסופי. הרגשת הנותן המצויה בתוך האור מביאה למלכות את ההרגשה שתכונותיה מנוגדות לחלוטין לתכונות האור. היא חשה כמקבלת בהשוואה לתכונות הנותן. הרגשה זאת מעוררת במלכות תחושה כה גדולה של פער, של בושה, של סבל, עד שהיא מחליטה לוותר על התענוג האינסופי כדי לא להרגיש את הבושה. מלכות מפסיקה לקבל את האור ונשארת ריקה - היא מצמצמת את רצונה. במילותיו של הרב אשלג:

הכובש את רצונו. כלומר, המעכב את עצמו ואינו מקבל אעפ"י שמשתוקק מאוד לקבל, נקרא שמצמצם את עצמו

- "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', מאת הרב יהודה אשלג

צמצום הרצון מכונה בפי הרב אשלג "צמצום א'". כתוצאה ממנו מסתלק האור מבחינה ד', מהמלכות.

לאחר צמצום א' לא מגיע עוד האור לכלי, לנברא.

לשיטתו של הרב אשלג, הנברא בעולמנו המכיר בכך שהוא מצומצם, היינו נעדר את הרגשת האור, מצוי במצב ההתחלתי אשר מתוכו, יהיה עליו לתקן עצמו, קרי את רצונו האגואיסטי לקבל ולרכוש את תכונת "לתת". בכך מדמה הנברא לאור וחדל להפסיק את הרגשת הבושה. עם השלמת תהליך זה, יחווה הנברא הנאה ללא גבול ויחזור למצב ההתחלתי שמתוכו הוא נוצר - למצב האיחוד עם האור.

איליבא דאשלג, תהליך מורכב זה נוצר כדי לאפשר לנברא חופש בחירה, היינו יצירת מקום בו הנברא אינו נתון לשליטתו הישירה של האור. כתוצאה ממימוש חופש הבחירה, זוכה הנברא לעצמאות ולאפשרות להידמות לאור ולא להיות נפעל על ידו ללא דעת. בתהליך התפתחות זה משחזר הנברא את פעולות האור על עצמו ובכך רוכש את השכל הפועל - המכונה "מחשבת הבריאה".

התפתחות מושג הצמצום מימיו של האר"י

בעקבות תורת הצמצום של האר"י נולדו בעיות מספר לגבי האופן שבו ניתן להתאימה לצד האמונה באי השתנות האל. כתוצאה, נולדו שני פתרונות אשר באו לידי ביטוי בעיקר בקבלתו של ר' ישראל סרוג:

1.הבחנה בין "עצמותו" לבין אורו, דהיינו בין עצמות אור א"ס לבין אור א"ס שהוא רצונו להיטיב, וההסבר שהצמצום התבצע ברצון בלבד ולא בבעל הרצון עצמו.

2.הטענה בדבר כך שהצמצום אינו כפשוטו ורק בא לסבר את האוזן. סרוג פיתח את רעיונות אלה והוסיף עליהם רעיונות משלו (תוך פיתוחה של תורת המלבוש שלו). השפעתם של רעיונותיו על הקבלה המאוחרת הייתה עצומה.

פתרון נוסף, מקבל את ביטויו, במיוחד, בתורת הצמצום האשלגיאנית. הטענה המרכזית היא, שהצמצום נעשה בנברא ולא בבורא, כלומר הנברא צמצם את האור שבתוכו על מנת להדמות לבורא, כי כשם שהבורא לא מקבל, כך כשהנברא יגיע לדרגת "אינו מקבל", ידמה אל הבורא ויתקרב אליו. ע"כ נמנע מלקבל את האור, בסוד הצמצום.

עוד מימי האר"י רעיון הצמצום עורר מהומה ותסיסה רבה. כתוצאה, במאתיים השנים הבאות נעשו ניסיונות נוספים לפשט את הרעיון. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היה רעיונו של שבתי שעפטיל הורוביץ בספרו "שפע טל", "שניסה להפוך את תורת הצמצום לתיאור סמלי של אצילות ספירת "כתר" על פי הרמ"ק, בעקבות ניסוחי סרוג אך מתוך גניזת תיאורי המלבוש". בהופכו את הצמצום לאקט שני הוציא למעשה הורוביץ את עוקץ הפרדוקס שהיה טמון בתורה זו מעיקרה.

החל מהמאה ה - 17 נחלקו המקובלים בשאלה האם יש להבין את הצמצום כפשוטו או שמא כסמל בלבד למאורע במעמקי האלוהות. הגרסה הפשטנית הייתה זו שנתקבלה בחוגי השבתאות, במיוחד בכתביהם של נתן העזתי ונחמיה חייא חיון. בשנת 1714 התחיל פולמוס רציני סביב נושא הצמצום בין המצדדים בגרסה הפשטנית לבין אלו מהמקובלים אשר נטו לכיוונה של הפילוסופיה. רבי יוסף אירגס סיכם את פולמוס זה בספרו "שומר אמונים הקדמון" (1736), תוך שהוא מציע להחזיר את תורת האר"י לנקודת המוצא של הרמ"ק. כ - 30 שנה מאוחר יותר הרחיב רבי ברוך קוסובר את דבריו של אירגס בספרו "עמוד העבודה". עיון בספרות החסידית של אותה התקופה מראה כי דבריו של קוסובר הותירו עליה חותם ניכר. לדבריו של גרשם שלום, השפעתו המשמעותית ביותר ניכרת בשיטת חב"ד.

בה בעת רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל "התניא" יצא בחיבורו כנגד הגר"א וטען כי זה טעה בהבנת הצמצום כפשוטו. תלמידו של רבי שניאור זלמן, רבי אהרון משה הלוי מסטרשלה, פיתח את רעיון הצמצום עוד יותר והציע הנחה בדבר צמצום כפול - ראשית, "בקיעה", הנסתרת מעינינו ושאינה ניתנת להבנה ולתפישה כלל וכלל. שנית, צמצום נוסף (שני), שבמסגרתו נהפכה תופעת אור א"ס לתופעה של הסופי.

את הפולמוס סביב המינוח "צמצום כפשוטו" ו"צמצום שלא כפשוטו" אשר התנהל בעיקרו במאה ה - 18, ניתן לסכם בקביעה כי המקובלים שנטו יותר לכיוונה של הפילוסופיה הדגישו יותר את הצמצום שלא כפשוטו, בעוד שאותם אשר זלזלו בפילוסופיה הציגו אותו כפשוטו.

הצמצום האשלגיאני

מושג האלוהות מופיע פעמים רבות בכתביו רחבי ההיקף של הרב אשלג, אך הוא אינו זוכה לתיאור בהיר ולהגדרה מדויקת. הוא מסתפק ואומר כי "עצמותו" נמצא לחלוטין מחוץ להשגת הנברא. מעצמותו נובע אור, ובלשונו של הרב אשלג "מחשבה להיטיב לנבראיו".

הרב אשלג מבאר את תורת האר"י, במונחים, אשר חלקם חודשו בבית מדרשו. הוא אומר שלשם השגת מטרת הבריאה, להטיב לנבראיו, בורא האור כלי, דהיינו רצון לקבל הנאה, אשר אותו הוא יוכל למלא בהטבה ובתענוג אינסופי. הרצון לקבל הינו כל חומר הבריאה מראשה ועד סופה. במילים אחרות, יסוד המציאות הוא הרצון ליהנות, הרצון לתענוג. הרב אשלג מתאר את תהליך היווצרותו של אותו רצון, אותו כלי, וירידתו במדרגות העולמות העליונים, מהא"ס ועד להגעתו לעולם הזה, כסדר השתלשלות בן ארבע בחינות (ארבעה שלבים) המכונות "חוכמה", "בינה", "תפארת" ו"מלכות".

המחלוקות על מושג הצמצום

אף בתוך הפוסעים בנבכיה של תורת הקבלה, קיימת מחלוקת האם יש להבין את מושג הצמצום כפשוטו, או שמא האל צמצם את אורו בלבד ואילו הוא עצמו נמצא בכל מקום בשווה. בעוד שהרב יעקב עמדין הדגיש שהצמצום הוא "הכרח גמור ואינו יוצא מידי פשוטו", הרעיון בדבר שינוי והפחתה באלוהות צרם לאוזנם של מקובלים אחרים.

המחלוקת קיימת כשדנים על הצמצום מנקודות מבט שונות, והיא אינה קיימת כשמסכימים על נקודת מבט אחת. הצמצום אינו בבורא אלא בנברא. המחלוקת נכחדת כשמבחינים בין נקודת המבט של אין - סוף שבה המציאות היא נצחית ואינה משתנית ובין נקודת המבט הארצית של בני האדם. הצמצום שהביא למציאות נבראת מופרטת שינה רק את נקודת המבט של הנבראים מאין - סוף לסוף. תכלית בני האדם לשוב לאין - סוף לאחר שיאמצו את נקודת המבט האחדותית של מקורם.

הרמב"ם והצמצום

חוגים מסוימים בעולם הקבלי, טענו שאף הרמב"ם, גדול הראציונליסטים היהודים, רומז בפתיחת חיבורו משנה תורה להיכרותו עם מושג הצמצום:

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצאים.

- הרמב"ם, ספר משנה תורה.

לפי פירוש זה המשפט מדבר על צמצום האלוהות למקומה - "שם", בעוד שהיא הסתלקה מכל מקום שהוא בחינת פה, דהיינו הנקודה הפנימית של האדם, על מנת לאפשר לו חופש בחירה. מכל מקום, מבחינת הפשט החזיק הרמב"ם במשנה רציונליסטית שאינה מתיישבת עם המשנה הקבליסטית, ויותר מכך, המילה "שם" משמשת את הרמב"ם בהקשר זה במובנה הערבי, כלומר פירושה "יש", והיא נרדפת למילה הקודמת לה.