מיקי (שם בדוי), בת 38, נשואה ואם לארבעה, הגיעה לטיפול בעקבות בעיה של אכילה רגשית. "בגיל 12 עשיתי את הדיאטה הראשונה שלי", פתחה מיקי ואמרה. "הושפעתי אז מכתב עת לבני נוער, שהציג בנות יפות, דוגמניות וכו', שהיו גבוהות ממני אך שקלו פחות ממני. אז החלטתי שאני שמנה מדי וצריכה לרזות". מאז הספיקה לעשות דיאטות רבות מכל סוג אפשרי, לרדת במשקל ואז להעלות הכל בחזרה פלוס תוספות. מדיאטה לדיאטה היא רק הלכה והשמינה. הדבר נמשך שנים, עד שהבינה לבסוף שזו לא הדרך וכי דיאטה אינה הפתרון. היא החליטה להפסיק עם הדיאטות ולטפל בשורש הבעיה, אך רק לאחרונה פנתה לטיפול.

"היום, במבט לאחור, מה לא הייתי נותנת כדי לחזור למשקלים שונים שבהם אני זוכרת שהרגשתי את עצמי שמנה", אמרה מיקי ודמעות בעיניה. "כואב לי לחשוב על כל הזמן שבזבזתי ברגשות תיעוב עצמי, אבל אני עדיין לא מצליחה להתגבר על זה ואני עדיין מאוד עסוקה באוכל".

בפגישות אנו מנסות לבדוק מה משמעות האוכל עבורה ואיזה תפקיד הוא משחק בחייה. מיקי מודה שהיא אוכלת בלי מחשבה, מתוך אוטומט. כשאני מבקשת ממנה להתחיל להקשיב לרגשות ולשים לב מה קורה לה לפני שהיא הולכת ואוכלת, היא נרתעת. "אני כנראה לא רוצה לדעת, לא רוצה להרגיש", היא אומרת.

זה לא מפתיע אותי כלל. רבים מאתנו פוחדים להרגיש. אנו עסוקים בבריחה מעצמנו ומוצאים דרכים רבות ומגוונות לעשות זאת. יש שאוכלים, יש שמתמכרים לסמים או לאלכוהול, יש שעובדים ללא הרף וכן הלאה. רבים חיים את חייהם מתוך חוסר מודעות למתרחש בתוכם פנימה. פעמים רבות, תחת חוסר המודעות, מסתתר פחד. הפחד שאם ארשה לעצמי להרגיש, אולי אגלה שאני לא כל כך מרוצה מחיי. שאני חי בחוסר שביעות רצון מהעבודה, מהזוגיות, או חי בתחושה כללית של חוסר משמעות. הסיבות לפחד הן רבות, אך כל אדם צריך לגלותן בעצמו.

באחת הפגישות אני מבקשת ממיקי לעצום עיניים ולדמיין את עצמה רזה. פעמים רבות דיברנו על נטייתה לתלות הכל במשקל. "אם אהיה רזה, אהיה מרוצה מהגוף שלי / אהיה מאושרת / אהיה בטוחה בעצמי / אצליח בעבודה" וכו'. כיום היא כבר יודעת שזה לא נכון, אך עדיין מתקשה לוותר על הרצון לרזות. ובכל זאת, הפעם אני מבקשת ממנה לשים לב למה שמרתיע, מה מפחיד אותה בלהיות רזה. מיקי מופתעת בתחילה מהבקשה המוזרה, אך נענית ועוצמת עיניים.

שקט משתרר בחדר, בעוד אני מתבוננת בה, מחכה לשמוע אם התרגיל מסייע לה לזהות מחסומים משמעותיים בדרך לקבלה עצמית.

כעבור זמן לא רב שבה מיקי ופוקחת את עיניה, ועל פניה מבט מהורהר. "מעניין", היא אומרת. "לא חשבתי על זה קודם, אבל מסתבר שיש פה משהו חשוב. כשעצמתי עיניים וניסיתי לדמיין מה לא טוב בלהיות רזה, פתאום שמתי לב שלהיות רזה מבחינתי אומר שיראו אותי - שישימו לב אליי. ואני כנראה פוחדת מזה שישימו לב אליי, זה מרגיש לי מקום מסוכן להיות בו. כאילו יש בשומן משהו ששומר עלי ובמידה מסוימת גם מטשטש אותי, שם אותי ברקע והופך אותי להיות קצת יותר 'רגילה'". "שם את מרגישה בטוחה", אני משקפת ומיקי מהנהנת לאות הסכמה.

מיקי הגיעה לתובנה משמעותית: אחת הסיבות לכך שהיא לא מצליחה לרדת במשקל היא הפחד שלה ממה יקרה אם תרד במשקל. במקרה הזה, הפחד להיות במרכז תשומת הלב עוצר בעדה ומונע ממנה להיות שם. פחד זה גדול מהרצון לרדת במשקל וכל עוד לא נבדוק אותו ונטפל בו, לא תצליח מיקי לרזות.

"האם באמת 'יראו' אותך יותר אם תרזי?" אני שואלת. מיקי לא יודעת לענות על כך. "אולי זה לא נכון, אבל ככה אני מרגישה" היא אומרת. "בעצם יש בזה אפילו משהו לא הגיוני, כי ככל שאנשים שמנים יותר, כך הם מושכים יותר תשומת לב. אז אולי אני עושה בדיוק את ההפך ממה שאני רוצה?! כלומר, אולי אני בעצם מושכת יותר תשומת לב ממה שאני רוצה?" "ייתכן", אני אומרת ומיקי משתתקת לרגע, מופתעת מכיוון החשיבה החדש.

זמננו תם, אך העבודה טרם נסתיימה. מיקי יוצאת כשהיא מודעת לכך שעליה לעבוד על יכולתה "להיראות" ולהרגיש בטוחה. זוהי עוד תחנה במסע חשוב מאוד - מסע בו היא לומדת להכיר ולקבל את עצמה.

מתוק: טעם החיים

גם טל (שם בדוי) הגיעה לטיפול בנושא של אכילה רגשית. טל היא רווקה בת 32, אדריכלית במקצועה, וב - 20 השנים האחרונות היא עסוקה במלחמות עם האוכל, עולה ויורדת במשקל, מנסה דיאטות אינספור ומרגישה מתוסכלת יותר ויותר.

"הגעתי למסקנה שדיאטות לא עובדות", היא אומרת בפגישתנו הראשונה. "עובדה. מדיאטה לדיאטה רק עליתי יותר במשקל". לרגע התבוננה בי, כאילו מצפה שאתנגד לדבריה. היא רגילה שכולם (ובעיקר כולן) סביבה בדיאטה, מחשבות קלוריות, נמנעות ממאכלים "משמינים" ומדברות על הדיאטה החדשה האחרונה. הדברים שהיא אומרת אינם מקובלים על דעת הרוב וטל אינה נוהגת להשמיע דעה זו בפומבי.

החולשה של טל היא מתוקים. "הקינוח אצלי זה שלב הכרחי. קודם כל, אני חייבת קינוח אחרי כל ארוחה. זה לא משנה אם זו ארוחת בוקר, צהריים או ערב. וגם בין הארוחות אני חייבת לא פעם משהו מתוק. אני מכורה למתוק".

אני נוטה להסכים עם המסקנה של טל ומבקשת ממנה לתאר מהן החולשות העיקריות שלה. "כל דבר מתוק", היא אומרת. "זה לא משנה מה. הקינוח אצלי זה שלב בלתי מסתיים. למשל, אני מתחילה עם מעדן, אחר כך לוקחת חטיף שוקולד, פרוסת עוגה, כמה עוגיות ומקנחת בכוס מיץ. זו רק דוגמה. באותה מידה אני יכולה לקחת פרוסה גדולה של עוגה, לאכול מרציפן (אני מאוד אוהבת), אחר כך מרשמלו ובסוף - גלידה. לפעמים, אחרי חצי שעה אני מרגישה שזה עדיין לא מספיק לי, אז אני הולכת ואוכלת עוד משהו מתוק. כמו שאמרתי, זה לא נגמר. לוקח זמן עד שאני מרגישה שמספיק מתוק לי. ואם אני לא אוכלת מתוק, אני מתחילה להיות עצבנית, ממש כמו מכור בקריז".

"מה מפריע לך בזה? למה את רוצה להיגמל?" אני שואלת את טל. היא מביטה בי בתמיהה, מתפלאה שאיני מבינה. אך לי חשוב לבדוק מה המוטיבציה של טל לעבודה טיפולית מעמיקה ומשמעותית.

"מה, זה לא ברור? קודם כל, זה לא בריא לאכול כל כך הרבה מתוק. דבר שני, נראה לי שזה מה שגורם לי לעלות במשקל. אני חושבת שמבחינת אוכל אני די בסדר, אני לא אוכלת המון, למרות שבטח גם שם יש על מה לעבוד, כי יש הרבה פעמים שאני אוכלת כשאני לא ממש רעבה, אבל החולשה העיקרית שלי זה מתוק וזה מה שהורס לי הכל. מצד שני, כמו שאמרתי, אני לא יכולה בלי זה".

אני מלמדת את טל את טכניקת ה - EFT, שתסייע לנו בתהליך הגמילה של טל ממתוק ומאכילה רגשית בכלל. טכניקת ה - (EFT -Emotional Freedom Technique) היא טכניקה פשוטה לטיפול במגוון של בעיות וסימפטומים. הטכניקה היא סוג של "דיקור פסיכולוגי" ובמהלכה המטופל מתופף על נקודות בגופו תוך כדי אמירת משפט מסוים הקשור לבעיה אותה ברצונו לפתור. התוצאות מורגשות מיידית והשיטה נמצאה כיעילה לטיפול במגוון נושאים ובעיות.

טל מהססת בהתחלה, כיוון השיטה נראית לה מוזרה. כמו כן, היא מתקשה בשלב בו עליה לומר שהיא אוהבת ומקבלת את עצמה - שלב זה מעורר בה התנגדות רבה. "אבל אני לא אוהבת את עצמי!" היא מוחה. אני מסבירה שחשוב שתאמר זאת, גם אם אינה מאמינה בכך. ברור לי שהרגשתה כלפי עצמה היא חלק חשוב אליו יהיה עלינו להתייחס בטיפול.

"אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלי מתוק", היא אומרת. "מתוק זה טעם החיים בשבילי. בלעדיו, החיים נראים לי תפלים ומשעממים". אנחנו מתחילות לעבוד על כך בעזרת טכניקת ה - EFT, אך המבחן האמיתי עדיין לפנינו: כיצד תצליח טל לעבור את הימים הקרובים ללא מתוקים.

אחד היתרונות הגדולים של ה - EFT הוא היכולת של כל אדם להשתמש בשיטה בכוחות עצמו, בכל מקום ובכל מצב, ללא תלות במטפל. לכן אני מלמדת את המטופלים את עקרונות ה - EFT וממליצה להם לתרגל בבית.

למחרת אני מקבלת טלפון מטל. "לא תאמיני!", היא מספרת בהתלהבות. "עשיתי את ה - EFT על הכמיהה שלי למתוק וזה עזר! זה העלים את הצורך שלי במתוק! אני לא מאמינה! נכון שאני מדברת רק על הערב, מאז שחזרתי מהפגישה שלנו, אבל מזמן לא קרה לי דבר כזה. וגם אחרי ארוחת הבוקר, כשרציתי משהו מתוק, עשיתי את התיפופים והצורך נעלם! זה מוזר, אני לא מצליחה להבין את זה, אבל בינתיים נראה שזה עובד!"

אני דווקא כן מאמינה ומחייכת לעצמי לשמע דבריה. אני תמיד נהנית לחזות בפליאה על פניהם של המטופלים ולשמוע את השמחה בקולם כשהם מגלים שזה עובד.

השיחה מסתיימת ואני מהרהרת בכך שבעיית האכילה הרגשית וההתמכרות של טל למתוק עדיין לא נפתרה, אך הדרך לפתרונה תהיה כעת הרבה יותר קלה.

צא לי מהצלחת!

נועה נאנחה והתיישבה בכורסא בכבדות.

מיד הבנתי שמשהו קרה.

"מה שלומך היום?" שאלתי בעדינות.

"שוב רבתי עם א'". אמרה. "הוא יצא מהמקלחת ואמר שאנחנו צריכים לדבר. שאלתי על מה ואז הוא אמר שהוא מודאג מזה שעליתי במשקל ושהוא רוצה שאני אלך לרופא. התעצבנתי עליו כל כך! בשביל מה אני צריכה רופא?! מה זה השטויות האלה?! מה הקשר בין רופא וזה שהשמנתי בתקופה האחרונה? זה לא שמשהו לא בסדר בחילוף החומרים שלי או משהו כזה. אני יודעת למה עליתי במשקל. ומה רופא יכול לעשות? הוא ישלח אותי לדיאטנית, זה ברור. הרי זה לא שלרפואה הקונבנציונלית יש איזו תשובה לעניין הזה. כבר הבנתי שדיאטה היא לא הדרך, אבל הוא לא מבין את זה. חוץ מזה, זה לא שאני שמנה ברמות כאלה שאני צריכה התערבות רפואית. זו ממש הגזמה!"

"הוא הרגיז אותך", אמרתי.

"ועוד איך! הוא עצבן אותי ברמות! שייצא לי כבר מהוורידים ויפסיק להתערב בעניינים שלא קשורים אליו. הוא התעקש לדבר על זה, אפילו שאמרתי לו שאני לא מוכנה לדבר עם זה. כל פעם זרק לי פרובוקציה אחרת כדי לנסות לגרור אותי לדבר על זה. דיבר שטויות כמו זה שאני מנסה להתאבד בזה שאני אוכלת לא נכון ואוכלת מתוקים, שזה כן העניין שלו, שהוא בעלי ושהגוף שלי זה כן העסק שלו ועוד כל מיני דברים שאני אפילו לא רוצה לחשוב עליהם מרוב שהם מרגיזים אותי. הייתי מגעילה ועניתי לו בתוקפנות, אבל לא אכפת לי".

היא נעצרה לרגע, כדי לקחת נשימה.

"בעצם לא הייתי תוקפנית. כי לא נעלבתי והתחלתי לבכות כמו שהייתי עושה בעבר. פשוט התגלגלתי מצחוק. זה היה כל כך מגוחך, השטויות שהוא דיבר. אבל מצד שני כן הייתי תוקפנית, כי התעקשתי לא לדבר איתו והוא הלך אחריי ולא נתן לי להיכנס למיטה, אבל בסוף כן נכנסתי למיטה ולקחתי ספר והתעלמתי ממנו. לא שזה עזר, כי הוא המשיך לעמוד ליד המיטה וחיכה. 'אני רוצה תשובות! ' - כאילו שיש לי תשובות! מה הוא רוצה ממני?!"

לפתע התמלאו עיניה דמעות והכאב שהסתתר מתחת לכעס ולפגיעה צץ ועלה.

שתקתי והצעתי לה טישו. היא לקחה את הטישו וניסתה להירגע במשך מספר דקות.

"כל הזמן אותו סיפור, נמאס לי כבר. כמה אפשר לחזור על אותו דבר? לו זה לא נמאס? מה הוא חושב, שלי טוב ככה? הוא חושב שאם הוא ייכנס לי לצלחת זה ישנה משהו? שמתי לב איך הוא מסתכל על מה שאני אוכלת. אם אני אוכלת עוגיה או שוקולד או גלידה או כל דבר, יש לו מן מבט כזה, קשה לי להסביר את זה, אבל יש שם סוג של בהלה כזו, ביקורת סמויה כזו, למרות שעד עכשיו הוא שתק. אפילו התפלאתי שהוא שותק, זה לא אופייני לו. ציפיתי שזה יגיע מזמן. כי אני באמת במשקל הכי גבוה שהייתי אי פעם בחיים, חוץ מההריונות".

נועה שוב השתתקה.

"אני לא יודעת מה לעשות", הביטה בי במבט שאמר 'תצילי אותי! '

"זה באמת קשה כשאין תמיכה מבן הזוג. נשמע שהוא נלחץ מזה שעלית במשקל ושהוא לא רואה שאת עושה משהו בנדון", אמרתי.

"אני מבינה שזה מפריע לו, גם לי זה מפריע. אבל די! די, די, די!" הכעס שוב עלה. "אמרתי לו שכמו שאני לא מתערבת לו בענייני הגוף שלו, אז שלא יתערב במה שקשור לגוף שלי. ואז הוא אמר את השטות הזאת שאני מתאבדת לו בסלון כל יום קצת". הבעת בוז מעורבת בכעס הייתה על פניה.

שוב השתרר שקט בחדר.

"את רוצה שנעבוד על זה?" שאלתי.

נועה הנהנה בראשה והתחלנו לתופף בטכניקת ה - EFT.

העבודה העלתה זיכרונות רבים. נועה נזכרה בפעמים אחרות בהן העיר לה א' על מימדי גופה, גם כאשר הייתה רזה יותר.

אולם למרות הכאב, ההשפלה ותחושות הדחייה שעלו בפגישה, אט אט החל הרוגע לחזור לפניה של נועה. שוב נוכחה לדעת כי מה שחשוב באמת הוא שהיא תקבל את עצמה ואז ישתנה גם היחס מהסביבה. וזו העבודה שאנו עושות ביחד זה זמן מה.

"יותר קל לי עכשיו להבין שזה הפחד שלו. הבנתי את זה גם קודם, אבל עכשיו זה כבר לא מכעיס אותי", אמרה. "אבל אני כבר יודעת מספיק כדי להבין שזה לא אומר שיותר לא אתרגז אם הוא שוב יתחיל עם השטויות שלו".

"נכון", הסכמתי. "יש סיכויים טובים שזה לא ירגיז אותך, אבל גם אם כן, זה פשוט אומר שיש עדיין מקומות לא פתורים אצלך, שיש להמשיך לעבוד עליהם".

נועה נשמה מלוא הריאות. הפגישה הגיעה לסיומה. נפרדנו בחיבוק, ונועה יצאה מצוידת בתמיכה ובהכלה להמשך התמודדות עם המכשולים בדרך לקבלה עצמית.