* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 10.
י. "כִּי - שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב 29) : ההיבט הרדיקאלי ביהדות
לסיום ראוי לומר דבר על כמה היבטים בונים של החוויה הדתית, בעיקר ביהדות. ברצוני לטעון כי כל דת עתיקה, ששרדה תהפוכות היסטוריות, כמוה כגוף חי: כנגד כל היבט נסגני, שוביניסטי והרסני המצוי בה, מצויים בה גם ה"נוגדנים" בדמות מגמות של צמיחה ובגרות המרסנות אותו.
הדת מוכרת לנו כיום בעיקר מהצד האוטוריטארי שלה, המטשטש את הצד ההפוך, האוטופיסטי והמורד. הדוגמה הבולטת ביותר למרכיב הרדיקאלי שבדת מצויה דווקא במונותיאיזם. "כל הכופר בעבודה זרה, " אומר התלמוד (מגילה י"ג), "נקרא יהודי. " לצד התמסרות מוחלטת למרותו של אדון יחיד, הופיעה אמונת הייחוד פעמים רבות דווקא כמרד נגד סמכויות שלטוניות או אינטלקטואליות. אחנאתון, ראשון המונותיאיסטים, היה גם ראשון האיקונוקלסטים, ודומה שחוסר - הסובלנות כלפי דתות אחרות, שהוא, כנראה, המצאה מונותיאיסטית, גם מיסד, באופן פאראדוקסאלי, את עצם הכפירה. נביאי המקרא תבעו ציות לצו האל בנשימה אחת עם קריאת תגר על כל אוטוריטה ארצית. דומה הדבר להתנגדותם של מוסלמים אדוקים לפניית - הכבוד הנפוצה "יא סידי (אדוני), " הנענית בתשובה הנזפנית "סידי וסידכּ אללה" (אדוני ואדונך הוא אלוהים). קבלת מרות עליונה פירושה דחיית מרות ארצית.
בנושא זה, תרומתה של היהדות לתרבות היא צורה ייחודית של יחסי אובייקט. בכל תרבות יש מושאי קנאה, ומערכות - יחסים שונות מתפתחות בניסיון לגשר על הפער בין המקנא ומושא קנאתו. הפרא אוכל את חיית הטוטם, את אויבו המנוצח או אפילו את קרובו המת בניסיון שקוף להבליע לתוכו את תכונותיהם הנחשקות, עובד האלילים מקריב לאל קורבנות מסוגים שונים בתקווה לעזרתו, הקנאי לאידיאולוגיה טוטליטארית מבטל את עצמו ונכון להקריב את חייו להנצחת המנהיג או הרעיון, בן תרבות המערב מעריץ את "אליל" הספורט, הקולנוע או הזמר ע"י צפייה או האזנה פאסיבית לביצועיו, ומשקיע זמן וכסף במגוון הכלים שבהם מאפשרת לו הטכנולוגיה המודרנית לחזות או להאזין להם. בכל ניסיונות התקרבות אלה בולט קושי דומה: הסוגד אינו זוכה אפילו למעט מהכוח, היופי, הקול הערב או שאר תכונות האידיאל שלו. שונה הדבר ביהדות, שהעריצה ללא גבול את הידע והחוכמה. לימוד התורה זוהה לעתים קרובות עם הנאה אירוטית (ר' איגרת הרמב"ם בפרק ו) ועם קניית כוחות מאגיים לשנות את המציאות הפיסית. אבל המטאפורה השכיחה ביותר היא השוואת התורה לחיים עצמם. "עקיבא, הפורש ממך כפורש מן החיים! " קורא בהתלהבות רבי טרפון (קידושין ס"ו 2), ובכך מבטא את היסוד הסימביוטי החזק שביחסי התלמיד והרב. אם יורשה לי להוסיף כאן הסתכלות אישית, יכול אני להעיד כי אפילו מחברו של ספר לימוד טוב יכול לעורר בקורא אהבה של ממש אל אותו אדם רחוק שהקנה לו הבנה חדשה. לכאורה, דומה קשר זה לקשר של המעריץ עם ה"אליל" בשאר התרבויות, אבל יש הבדל מכריע: דעת, שלא כתכונות פיסיות, עוברת בנקל, ובעצם, באופן בלתי - נמנע, מהאדם הנערץ אל מעריצו. וכך, המבקש את קרבת אדם חכם, אחת היא כמה הוא מתבטל ומתרפס בפניו, בעצם הקשבתו כבר ספג משהו מידיעותיו, סיגל לעצמו את צורת חשיבתו. שום קהל אוהדים לא יצא ממופע ספורט עם שרירים מפותחים יותר, אבל אפילו עדת חסידים - שוטים המתמוגגת מדרשתו של דמגוג מקבלת ממנו חידוש אינטלקטואלי זה או אחר. באופן דיאלקטי, הצליחה היהדות לרתום צורה פרימיטיבית ילדותית של יחסי - אובייקט למטרה בונה.
בנוסף נתנה היהדות לגיטימציה מפורשת למרדנות כמניע בלימוד התורה. "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, " אומר התלמוד (קידושין ל' 2), "שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה לזה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה. " מטבע הלשון השחוקה "לנצח את האב, " מצביעה על תכונה משותפת למדען והאמן מצד אחד ולאדם הדתי מצד שני: היכולת להיות במיעוט והנכונות לבטא מרי כלפי סמכות חיצונית.
וכשהמרדנות נעשית ממוסדת, אפילו האל עצמו לא ייצא נקי ממנה, כפי שמעיד המעשה ב"תנורו של עכנאי. " ר' אליעזר בן הורקנוס, גדול חכמי המשנה בדורו, סירב להישמע לכלל שהחל לקבל תוקף בימיו, לפיו נקבעת ההלכה על פי דעת הרוב ולא על פי גדולתו האישית של הפוסק. העימות היה בלתי נמנע:
(בבא מציעא נ"ט 2) באותו היום השיב להם ר' אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כתלי בית המדרש יוכיחו. הטו כתלי בית המדרש ליפול. גער בהם ר' יהושוע: אם תלמידי - חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של ר' יהושוע ולא זקפו מפני כבודו של ר' אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאה בת - קול ואמרה: מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד ר' יהושוע על רגליו ואמר: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא [דברים ל' 12]. אין אנו משגיחין בבת - קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת [שמות כ"ג 2].
מצאו ר' נתן לאליהו. אמר לו: מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה? אמר לו: שחק ואמר: נצחוני בניי! נצחוני בניי!
אמרו: אותו יום הביאו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו ובירכוהו [נידוהו]. אמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להם ר' עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב אל כל העולם כולו. מה עשה? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים? אמר לו: רבי, כמדומה אני שחבריך בדלים ממך. אף הוא קרע בגדיו וחלץ נעליו ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות. לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שביד אשה טפח. שנו: אף [כעס מהשמיים] היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו ר' אליעזר עיניו נשרף.
ואף רבן גמליאל היה בא בספינה. עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר' אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו.
אמא שלום, אשתו של ר' אליעזר, אחותו של רבן גמליאל הייתה. מאותו מעשה ואילך לא הייתה מנחת לו לר' אליעזר ליפול על פניו [בתפילת "תחנון" בשחרית]. פעם בא עני ועמד על הפתח. הוציאה לו פת. מצאתהו [את בעלה] שנפל על פניו. אמרה לו: עמוד! הרגת את אחי! בתוך כך יצא שופר מבית רבן גמליאל שמת.
האגדה על הרב ותלמידיו מסתיימת, למעשה, בשני סיומים מנוגדים בתכלית. הסיום שבשמים מתאר את האל היהודי כאל תבוני, הנהנה בחיוך מניצחונם האינטלקטואלי של בניו עליו. אבל בסיום שעל הארץ מופיע המנהיג המודח בתפקיד מוזר: ר' אליעזר מכה את העולם בבצורת, שורף את מה שהוא רואה במבט עיניו, מאיים להחריב את העולם, ומקים נחשול על אחד מיריביו שירד בספינה. האב המנוצח התעלה אפוא לדרגת האל של ימי קדם! (המשנה אפילו נמנעת מלומר "נידוהו" ומשתמשת בלשון - הנקייה "בירכוהו" ממש כמו הנהוג לגבי המקלל את אלוהים, כמו באיוב ב' 9). אין ספק: החלל שנותר ריק, אחרי שהאלוהים הנרקיסיסטי והנקמן התעלה לדרגת אל פילוסופי, אינו יכול להישאר זמן רב. על כך היה פרויד מעיר כי "האני העליון" דורש את העונש ללא קשר להכרה הרציונאלית. שני סיומיה של האגדה ממחישים, אם כן, שתי מגמות הפוכות של הדת, הנאבקות זו בזו עד ימינו אלה.
זה המקום בו, בדיאלוג בין הפסיכואנליזה והדת, חייבת הראשונה לעמוד על שלה. כל מחקר היסטורי ביחסים בין - דוריים שב ומאשש את אחת מתובנותיה המדאיגות ביותר של הפסיכואנליזה: הפרעה ביחסי הורה - ילד אינה רק טרגדיה אינדיווידואלית אלא נוטה להתעורר מחדש בדור הבא, כשהילד - מאתמול נעשה הורה, וצלקות המפגש הקודם מתעוררות בו, וכך מנציחה ההפרעה את עצמה בדומה למחלות מדבקות. כשאנו קוראים על עוד מקרה של התעללות או אפילו רצח ילדים - שלעתים, למרבה הזוועה, מופיע דווקא במשפחות דתיות מאוד - מהו אסון זה אם לא עוד חוליה במורשת ממארת שראשיתה בשחר ימי האנושות, ושגם הדתות, לטוב ולרע, יונקות ממנה את עוצמתן? כשהפסיכואנליזה קוראת לטפל במקרים כאלה באופן מעשי, בקליניקה ולא רק באקדמיה, היא תובעת לעצמה את תפקידם של מדבירי המגפות הגדולים ששחררו את האנושות מאימי האבעבועות השחורות ושיתוק הילדים. אנחנו רק בתחילת הדרך לקראת השגת מטרה זו. היהדות, דת - אב שהשכילה במהלך הדורות להשיב גם לילדים, הממשיים והמטפוריים, את זכויותיהם, יכולה להיות שותפה למטרה זו.
"אין אדם מסוגל ללמוד תלמוד, " אומר שטיינזלץ, "מבלי להיות, או ללמוד להיות, ספקן נצחי. " כמוהו טוען פיש כי הגישה האנטי - סמכותנית הייתה הדומיננטית במחשבת חכמי התלמוד. התלמוד הירושלמי (חגיגה פ"א 7) הביא את לשיא עליונות התבונה על הסמכות בכך ששם אותה בפי אלוהים עצמו: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו. " בספרו "מאין באנו" תוהה קנוהל על השם המוכר כל כך - עד שחדלנו לשים לב למשמעותו - והמשותף לו עצמו ולאבי האומה. לדבריו, פירוש השם כפי שהוא מובא בתורה עצמה הוא שגוי:
בדרך כלל השמות המסתיימים ברכיב "אל" בנויים כמשפט שבו המילה "אל" משמשת נושא, וקודם לה פועַל המשמש נשוא. למשל, "ישמעאל" פירושו "ישמע האל, " "ירחמאל" פירושו "ירחם האל, " "יחזקאל" פירושו "יחזק האל. " לעומת זאת, על פי פירוש המקרא לשם "ישראל, " האל איננו הנושא אלא המושא! בכך קשור גם הקושי התיאולוגי, שהרי על פי פירוש זה השם "ישראל" מנציח כביכול את כישלונו של האל במאבקו עם אדם! (, ע' 71).
ושמא "קושי תיאולוגי" זה עצמו הוא לב העניין? הנה, אפילו אחד מחוקרי המקרא הנועזים בדורנו מתקשה להאמין שהעם שהביא לעולם את רעיון האל האחד קרוי על שם התכתשות עם אותו אל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
כי כן, סדנא דארעא חד הוא. הדת, כמו האהבה, מוציאה את המיטב והמירע שבבני האדם, ומעבר לרבגוניות העצומה של החוויה הדתית במקומות שונים ועל פני תקופות היסטוריות שונות, היא יונקת מאותן צפונות נפש. למעשה עוברים כולנו חוויית התגלות כשרעיון חדש כובש אותנו בעוצמה, וגם ההתפכחות מאשליה זו או אחרת התגלות היא. ריבוי - פנים זה של ההתגלות יכול להיות לנו אתגר שיזכיר לנו את חולאי העולם בו אנו חיים, את ניכורו ואת היותו תמיד טעון - תיקון.
* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 12.
י. "כִּי - שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב 29) : ההיבט הרדיקאלי ביהדות
לסיום ראוי לומר דבר על כמה היבטים בונים של החוויה הדתית, בעיקר ביהדות. ברצוני לטעון כי כל דת עתיקה, ששרדה תהפוכות היסטוריות, כמוה כגוף חי: כנגד כל היבט נסגני, שוביניסטי והרסני המצוי בה, מצויים בה גם ה"נוגדנים" בדמות מגמות של צמיחה ובגרות המרסנות אותו.
הדת מוכרת לנו כיום בעיקר מהצד האוטוריטארי שלה, המטשטש את הצד ההפוך, האוטופיסטי והמורד. הדוגמה הבולטת ביותר למרכיב הרדיקאלי שבדת מצויה דווקא במונותיאיזם. "כל הכופר בעבודה זרה, " אומר התלמוד (מגילה י"ג), "נקרא יהודי. " לצד התמסרות מוחלטת למרותו של אדון יחיד, הופיעה אמונת הייחוד פעמים רבות דווקא כמרד נגד סמכויות שלטוניות או אינטלקטואליות. אחנאתון, ראשון המונותיאיסטים, היה גם ראשון האיקונוקלסטים, ודומה שחוסר - הסובלנות כלפי דתות אחרות, שהוא, כנראה, המצאה מונותיאיסטית, גם מיסד, באופן פאראדוקסאלי, את עצם הכפירה. נביאי המקרא תבעו ציות לצו האל בנשימה אחת עם קריאת תגר על כל אוטוריטה ארצית. דומה הדבר להתנגדותם של מוסלמים אדוקים לפניית - הכבוד הנפוצה "יא סידי (אדוני), " הנענית בתשובה הנזפנית "סידי וסידכּ אללה" (אדוני ואדונך הוא אלוהים). קבלת מרות עליונה פירושה דחיית מרות ארצית.
בנושא זה, תרומתה של היהדות לתרבות היא צורה ייחודית של יחסי אובייקט. בכל תרבות יש מושאי קנאה, ומערכות - יחסים שונות מתפתחות בניסיון לגשר על הפער בין המקנא ומושא קנאתו. הפרא אוכל את חיית הטוטם, את אויבו המנוצח או אפילו את קרובו המת בניסיון שקוף להבליע לתוכו את תכונותיהם הנחשקות, עובד האלילים מקריב לאל קורבנות מסוגים שונים בתקווה לעזרתו, הקנאי לאידיאולוגיה טוטליטארית מבטל את עצמו ונכון להקריב את חייו להנצחת המנהיג או הרעיון, בן תרבות המערב מעריץ את "אליל" הספורט, הקולנוע או הזמר ע"י צפייה או האזנה פאסיבית לביצועיו, ומשקיע זמן וכסף במגוון הכלים שבהם מאפשרת לו הטכנולוגיה המודרנית לחזות או להאזין להם. בכל ניסיונות התקרבות אלה בולט קושי דומה: הסוגד אינו זוכה אפילו למעט מהכוח, היופי, הקול הערב או שאר תכונות האידיאל שלו. שונה הדבר ביהדות, שהעריצה ללא גבול את הידע והחוכמה. לימוד התורה זוהה לעתים קרובות עם הנאה אירוטית (ר' איגרת הרמב"ם בפרק ו) ועם קניית כוחות מאגיים לשנות את המציאות הפיסית. אבל המטאפורה השכיחה ביותר היא השוואת התורה לחיים עצמם. "עקיבא, הפורש ממך כפורש מן החיים! " קורא בהתלהבות רבי טרפון (קידושין ס"ו 2), ובכך מבטא את היסוד הסימביוטי החזק שביחסי התלמיד והרב. אם יורשה לי להוסיף כאן הסתכלות אישית, יכול אני להעיד כי אפילו מחברו של ספר לימוד טוב יכול לעורר בקורא אהבה של ממש אל אותו אדם רחוק שהקנה לו הבנה חדשה. לכאורה, דומה קשר זה לקשר של המעריץ עם ה"אליל" בשאר התרבויות, אבל יש הבדל מכריע: דעת, שלא כתכונות פיסיות, עוברת בנקל, ובעצם, באופן בלתי - נמנע, מהאדם הנערץ אל מעריצו. וכך, המבקש את קרבת אדם חכם, אחת היא כמה הוא מתבטל ומתרפס בפניו, בעצם הקשבתו כבר ספג משהו מידיעותיו, סיגל לעצמו את צורת חשיבתו. שום קהל אוהדים לא יצא ממופע ספורט עם שרירים מפותחים יותר, אבל אפילו עדת חסידים - שוטים המתמוגגת מדרשתו של דמגוג מקבלת ממנו חידוש אינטלקטואלי זה או אחר. באופן דיאלקטי, הצליחה היהדות לרתום צורה פרימיטיבית ילדותית של יחסי - אובייקט למטרה בונה.
בנוסף נתנה היהדות לגיטימציה מפורשת למרדנות כמניע בלימוד התורה. "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, " אומר התלמוד (קידושין ל' 2), "שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה לזה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה. " מטבע הלשון השחוקה "לנצח את האב, " מצביעה על תכונה משותפת למדען והאמן מצד אחד ולאדם הדתי מצד שני: היכולת להיות במיעוט והנכונות לבטא מרי כלפי סמכות חיצונית.
וכשהמרדנות נעשית ממוסדת, אפילו האל עצמו לא ייצא נקי ממנה, כפי שמעיד המעשה ב"תנורו של עכנאי. " ר' אליעזר בן הורקנוס, גדול חכמי המשנה בדורו, סירב להישמע לכלל שהחל לקבל תוקף בימיו, לפיו נקבעת ההלכה על פי דעת הרוב ולא על פי גדולתו האישית של הפוסק. העימות היה בלתי נמנע:
(בבא מציעא נ"ט 2) באותו היום השיב להם ר' אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כתלי בית המדרש יוכיחו. הטו כתלי בית המדרש ליפול. גער בהם ר' יהושוע: אם תלמידי - חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של ר' יהושוע ולא זקפו מפני כבודו של ר' אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאה בת - קול ואמרה: מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד ר' יהושוע על רגליו ואמר: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא [דברים ל' 12]. אין אנו משגיחין בבת - קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת [שמות כ"ג 2].
מצאו ר' נתן לאליהו. אמר לו: מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה? אמר לו: שחק ואמר: נצחוני בניי! נצחוני בניי!
אמרו: אותו יום הביאו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו ובירכוהו [נידוהו]. אמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להם ר' עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב אל כל העולם כולו. מה עשה? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים? אמר לו: רבי, כמדומה אני שחבריך בדלים ממך. אף הוא קרע בגדיו וחלץ נעליו ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות. לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שביד אשה טפח. שנו: אף [כעס מהשמיים] היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו ר' אליעזר עיניו נשרף.
ואף רבן גמליאל היה בא בספינה. עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר' אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו.
אמא שלום, אשתו של ר' אליעזר, אחותו של רבן גמליאל הייתה. מאותו מעשה ואילך לא הייתה מנחת לו לר' אליעזר ליפול על פניו [בתפילת "תחנון" בשחרית]. פעם בא עני ועמד על הפתח. הוציאה לו פת. מצאתהו [את בעלה] שנפל על פניו. אמרה לו: עמוד! הרגת את אחי! בתוך כך יצא שופר מבית רבן גמליאל שמת.
האגדה על הרב ותלמידיו מסתיימת, למעשה, בשני סיומים מנוגדים בתכלית. הסיום שבשמים מתאר את האל היהודי כאל תבוני, הנהנה בחיוך מניצחונם האינטלקטואלי של בניו עליו. אבל בסיום שעל הארץ מופיע המנהיג המודח בתפקיד מוזר: ר' אליעזר מכה את העולם בבצורת, שורף את מה שהוא רואה במבט עיניו, מאיים להחריב את העולם, ומקים נחשול על אחד מיריביו שירד בספינה. האב המנוצח התעלה אפוא לדרגת האל של ימי קדם! (המשנה אפילו נמנעת מלומר "נידוהו" ומשתמשת בלשון - הנקייה "בירכוהו" ממש כמו הנהוג לגבי המקלל את אלוהים, כמו באיוב ב' 9). אין ספק: החלל שנותר ריק, אחרי שהאלוהים הנרקיסיסטי והנקמן התעלה לדרגת אל פילוסופי, אינו יכול להישאר זמן רב. על כך היה פרויד מעיר כי "האני העליון" דורש את העונש ללא קשר להכרה הרציונאלית. שני סיומיה של האגדה ממחישים, אם כן, שתי מגמות הפוכות של הדת, הנאבקות זו בזו עד ימינו אלה.
זה המקום בו, בדיאלוג בין הפסיכואנליזה והדת, חייבת הראשונה לעמוד על שלה. כל מחקר היסטורי ביחסים בין - דוריים שב ומאשש את אחת מתובנותיה המדאיגות ביותר של הפסיכואנליזה: הפרעה ביחסי הורה - ילד אינה רק טרגדיה אינדיווידואלית אלא נוטה להתעורר מחדש בדור הבא, כשהילד - מאתמול נעשה הורה, וצלקות המפגש הקודם מתעוררות בו, וכך מנציחה ההפרעה את עצמה בדומה למחלות מדבקות. כשאנו קוראים על עוד מקרה של התעללות או אפילו רצח ילדים - שלעתים, למרבה הזוועה, מופיע דווקא במשפחות דתיות מאוד - מהו אסון זה אם לא עוד חוליה במורשת ממארת שראשיתה בשחר ימי האנושות, ושגם הדתות, לטוב ולרע, יונקות ממנה את עוצמתן? כשהפסיכואנליזה קוראת לטפל במקרים כאלה באופן מעשי, בקליניקה ולא רק באקדמיה, היא תובעת לעצמה את תפקידם של מדבירי המגפות הגדולים ששחררו את האנושות מאימי האבעבועות השחורות ושיתוק הילדים. אנחנו רק בתחילת הדרך לקראת השגת מטרה זו. היהדות, דת - אב שהשכילה במהלך הדורות להשיב גם לילדים, הממשיים והמטפוריים, את זכויותיהם, יכולה להיות שותפה למטרה זו.
"אין אדם מסוגל ללמוד תלמוד, " אומר שטיינזלץ, "מבלי להיות, או ללמוד להיות, ספקן נצחי. " כמוהו טוען פיש כי הגישה האנטי - סמכותנית הייתה הדומיננטית במחשבת חכמי התלמוד. התלמוד הירושלמי (חגיגה פ"א 7) הביא את לשיא עליונות התבונה על הסמכות בכך ששם אותה בפי אלוהים עצמו: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו. " בספרו "מאין באנו" תוהה קנוהל על השם המוכר כל כך - עד שחדלנו לשים לב למשמעותו - והמשותף לו עצמו ולאבי האומה. לדבריו, פירוש השם כפי שהוא מובא בתורה עצמה הוא שגוי:
בדרך כלל השמות המסתיימים ברכיב "אל" בנויים כמשפט שבו המילה "אל" משמשת נושא, וקודם לה פועַל המשמש נשוא. למשל, "ישמעאל" פירושו "ישמע האל, " "ירחמאל" פירושו "ירחם האל, " "יחזקאל" פירושו "יחזק האל. " לעומת זאת, על פי פירוש המקרא לשם "ישראל, " האל איננו הנושא אלא המושא! בכך קשור גם הקושי התיאולוגי, שהרי על פי פירוש זה השם "ישראל" מנציח כביכול את כישלונו של האל במאבקו עם אדם! (, ע' 71).
ושמא "קושי תיאולוגי" זה עצמו הוא לב העניין? הנה, אפילו אחד מחוקרי המקרא הנועזים בדורנו מתקשה להאמין שהעם שהביא לעולם את רעיון האל האחד קרוי על שם התכתשות עם אותו אל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
כי כן, סדנא דארעא חד הוא. הדת, כמו האהבה, מוציאה את המיטב והמירע שבבני האדם, ומעבר לרבגוניות העצומה של החוויה הדתית במקומות שונים ועל פני תקופות היסטוריות שונות, היא יונקת מאותן צפונות נפש. למעשה עוברים כולנו חוויית התגלות כשרעיון חדש כובש אותנו בעוצמה, וגם ההתפכחות מאשליה זו או אחרת התגלות היא. ריבוי - פנים זה של ההתגלות יכול להיות לנו אתגר שיזכיר לנו את חולאי העולם בו אנו חיים, את ניכורו ואת היותו תמיד טעון - תיקון.
* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 12.
050-3331-331