רבים מאיתנו משתמשים בביטויים: חושך ואור כדי לתאר שני מצבים.

חושך מתאר בד"כ את הצדדים הפחות נעימים של החיים, הצדדים הרעים יותר

למשל: עוני, חולי, מוות וכן רגשות שליליים, כמו: כעס, עצב, קנאה, תסכול, פחד, חרדה וכו'.

והאדם אומר לעצמו, אם אני עני, חולה ומרגיש עצב, פחד וכעס אז אני מצוי בחושך

והאדם רוצה לצאת אל האור, שפירושו של דבר בעצם מבחינתו, להיות בריא, שמח, עשיר וכו'.

חושך ואור בבסיסם, מתארים את בהירות הראייה, כלומר כאשר קיים אור, אז אדם יכול לראות טוב יותר, יכול להבחין בפרטים, לעומת כאשר קיים חושך (היעדר אור), אז האדם רואה פחות טוב ופחות יכול להבחין בפרטים.

וכשהאדם רואה את סביבתו לפרטי פרטים הוא בד"כ מרגיש טוב יותר ונוח יותר, מאשר כאשר הוא שרוי בחשיכה, שאז הוא מרגיש מן חוסר ודאות וחוסר ביטחון לגבי הסביבה מכיוון שהוא מתקשה להבחין בפרטים בהיעדר האור.

וכמעט כל בני האדם מקשרים תחושות שליליות לחושך (עצב, כעס, קנאה, חרדה וכד') ותחושות חיוביות לאור (שמחה, חמלה, שלווה וכו').

ורוב בני האדם מחשיבים את האור לטוב ואת החושך לרע.

ובסה"כ האדם צריך לבדוק עם עצמו בכנות, האם יש הבדל בין רגשות. האם רגשות מסוימים הם טובים יותר ורגשות אחרים הם רעים יותר, ואולי אלו בסה"כ צורות שונות של המציאות, בדיוק כמו שיש ג'ירפה ויש דב. האם יש מקום לשאול מי מהם טוב יותר?

כי כאשר המציאות מתרחשת כפי שהאדם רוצה שהיא תתרחש, אז הוא מרגיש את הרגשות הטובים: שמחה, סיפוק, הנאה וכו') וכאשר המציאות מתרחשת בניגוד לרצונו של האדם, אז הוא מרגיש את הרגשות הרעים: פחד, כעס, חרדה, עצב וכו').

ובעצם מה שגורם לאדם להרגיש טוב או רע, זוהי התממשות המציאות בהתאם לרצונו או בניגוד לרצונו.

וכנ"ל, כאשר אדם משתמש בביטוי "השגחה אלוהית".

אם יבדוק האדם היטב לעומק, יגלה שבכל פעם שהוא משתמש בביטוי "השגחה אלוהית", הוא מתכוון לכך שהמציאות התרחשה בהתאם לרצון שלו, ואם היא התרחשה בהתאם לרצונו, אז הוא אומר שהייתה כאן השגחה אלוהית.

למשל, כאשר בן משפחה נעדר, הלך לאיבוד, כאשר הוא יימצא, האדם יאמר, השבח לאל, יש השגחה אלוהית. ואם האדם לא יימצא, אז הוא צריך לבדוק עם עצמו האם הוא יאמר באותה המידה: השבח לאל, הייתה כאן השגחה אלוהית.

והאדם צריך לבדוק עם עצמו בכנות, למה הוא מתכוון באמת, כאשר הוא אומר שהייתה כאן השגחה אלוהית...

וככל שהמציאות מתרחשת יותר בהתאם לרצון האדם, וככל שרצון האדם לדבר כלשהו גדול יותר והרצון הזה מתממש במציאות, אז האדם ירגיש יותר את החוויה של הטוב, וכשהאדם מרגיש מאוד מאוד טוב, הוא יאמר שהייתה כאן השגחה אלוהית. והשאלה הנשאלת, האם זוהי האמת?

האם כשהמציאות מתרחשת כפי רצוננו אז קיימת השגחה אלוהית וכאשר המציאות מתרחשת בניגוד לרצוננו אז אין השגחה אלוהית?

לדוגמה: כאשר אדם אשר שרוי בחובות ובמציאות של דאגות רבות זוכה פתאום בסכום כסף גדול, האם זוהי השגחה אלוהית יותר מאשר כאשר אדם עשיר ושמח, מגלה לפתע שהוא חולה במחלה סופנית ונותרה לו שנה לחיות?

וצריך לשים לב שכאשר האדם מגדיר חוויה כלשהי במילים: הייתה כאן השגחה אלוהית, אז בהיעדר החוויה הזו האדם יחווה נטישה אלוהית. וכגודל תחושת ההשגחה האלוהית, כך האדם יחווה את הנטישה האלוהית כאשר המציאות תתרחש בניגוד לרצונו.

ובעצם אם נבדוק בכנות, אז ניווכח שהאדם משתמש בביטוי השגחה אלוהית כאשר הוא חווה שהמציאות מרחשת כפי שהוא רוצה אותה וכשהיא אינה מתרחשת כפי שהיא רוצה אותה, הוא לא ישתמש בביטוי יש השגחה אלוהית. ואדם שהוא יותר אמיתי, שאינו מרמה את עצמו יאמר שיש השגחה אלוהית בשני המקרים באופן שווה, או שבשני המקרים לא ישתמש בביטוי השגחה אלוהית.

והכי חשוב הוא, שהאדם יידע, שכאשר הוא מגדיר משהו כ - "טוב" או כ"השגחה אלוהית", אז באותה הנשימה הוא גם מגדיר את מהו "רע" ומהי "נטישה אלוהית".

ולסיכום, גם הדימויים של חושך ושל אור וגם הביטוי השגחה אלוהית, הם בסה"כ מתארים פרשנות של האדם לשני מצבים: כשהמציאות מתרחשת בהתאם לרצון האדם, או שהיא מתרחשת שלא עפ"י רצונו של האדם וכשאדם חווה שיש התאמה אז הוא מרגיש ב"אור" וב"השגחה אלוהית" וכאשר האדם חווה שאין התאמה בין רצונו לבין המציאות, אז האדם מרגיש שאין עליו השגחה אלוהית ושהוא מצוי בחושך, והכל הוא ביחס לרצונו של האדם והציפייה שלו מהמציאות.