ייאוש הוא רגש של אובדן תקווה וכישלון בעניין שהוא חשוב לאדם. בעקבותיו ייתכנו תחושות של עצב, אכזבה או דיכאון.

הייאוש הוא תחושה של חוסר אפשרות לשנות את המצבים החשובים במציאות שמהווים עיקר בחייו של המיואש. יאוש יכול להתרחש בעקבות כישלון או אכזבה חוזרים ונשנים בהגשמת החלומות והשאיפות, ותחושתו של האדם שאין באפשרותו לשנות דברים חשובים בחייו ושאין בידיו אלטרנטיבה. הרגש ההופכי לייאוש הוא תקווה.

התועלת

מבחינה תועלתנית, הייאוש מונע בזבוז אנרגיה לריק כשהמצב אבוד. הייאוש בלשון העם אינו אלא דיכאון שמשרה חוסר אונים. המיואש נוטה להימנע מהפעילויות החברתיות שנבעו מתוקף תפקידיו החברתיים השגרתיים, ובכך הוא נחשף לאלטרנטיבות חברתיות או שהוא מאותת לחברה על מצוקתו.

ביהדות

לתפיסת חז"ל אין לאדם להתייאש אף במצב הקשה ביותר, ולדוגמה הם מביאים את סיפורו של חזקיהו המלך שחלה אנושות בשחין (צרעת), קיבל נבואה מישעיהו הנביא שהוא ימות: "ויאמר אליו: כה אמר ה', צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה!", ואף על פי כן לא התייאש, התפלל והחלים ממחלתו ל - 15 שנים נוספות של מלכות (ספר מלכים ב', פרק כ', ספר ישעיה, פרק ל"ח). לפי חז"ל, חזקיהו אומר לישעיהו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י', עמוד א')

ר' נחמן מברסלב ראה בייאוש רגש שלילי, וידועה מימרתו "אין יאוש בעולם כלל". לפי שלמה קאלו הייאוש הוא דבר האסור על האדם המאמין. אנשים חשים פעמים רבות יאוש מפני שאינם מעלים על דעתם כי יש להם אלטרנטיבה לפעולה והצלחה. לעומת זאת רבים סוברים כי אין דבר שאינו ניתן לשינוי, ואין מצב שלא ניתן לשפר. כאימרתו של ר' ישראל סלנטר, "כל זמן שהנר דולק - ניתן לתקן". באמונה, החומריות הנה עניין משני ולא עיקרי, ולכן אל להם לעניינים חומריים לגרור ייאוש. החטא הוא בבחינת יאוש, ולכן נתנה התשובה "לבטל הייאוש מן החטא".

בהלכה היהודית

ייאוש הוא גם מושג הלכתי, שמשמעו - אובדן תקוות אדם מהחזרת רכושו לאחר שזה אבד או נגנב. מבחינת ההלכה חל הייאוש כאשר מבטאים הבעלים את צערם על אובדן הרכוש, ומגלים דעתם שלא יחפשוהו יותר. אבידה שבדרך כלל מתייאשים ממנה, כגון שאין בה סימן ואין אפשרות לבעלים לדורשה על ידי הוכחת בעלות, או נפלה לנהר ואינו יכול לחלצה: אם הבעלים יודעים שאבדה (וממילא התייאשו) - הרי היא של מוצאה.

עם זאת, מצב בו ברגע שנמצאה האבידה עדיין לא יודע הבעלים שאבדה, אף שכאשר יוודע לו - יתייאש מיד, מכונה ייאוש שלא מדעת, ונחלקו אמוראים אם הוא כייאוש או לא. להלכה נקבע שייאוש שלא מדעת - אינו ייאוש. חפץ שנגנב ונתייאשו בעליו ממנו, הגנב עדיין חייב לשלם לבעלים, אך הוא קונה את החפץ לעניין שאם השביח, כגון כבשה שהמליטה או נגזזה - השבח של הגנב.

ההבדל בין דין יאוש לדין הפקר הוא שייאוש חל רק על חפץ שאינו ברשות בעליו. לכן, בין השאר, אין יאוש בקרקעות, מפני שקרקע אינה נגזלת ותמיד היא ברשות בעליה. אבל הפקר אינו חל אלא על רכוש שברשות בעליו.

בפילוסופיה האקזיסטנציאלית

על פי הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, האדם נדרש לנהל את חייו תוך בחירה מתמדת של הדרך, בעוד הוא חסר ידע מספק על מנת לבחור ועל כן הוא אפוף ייאוש ובהלה.

סרן קירקגור, מאבות האקזיסטנציאליזם, טוען שהאדם נמצא במתח מתמיד בין הסופי (גוף, ידע) לאינסופי (פרדוקסים, יכולת האמונה). כאשר האדם אינו מודע למתח הזה הוא מגיע למצב של ייאוש, שהיא אובדן העצמיות. לשיטתו, הרדיפה אחרי הנאות העולם היא חסרת תוחלת, ועל כן סופה להביא לידי ייאוש. גם דרך החיים המוסרית, אינה פונה אל מה שמעבר לסופי, ועל כן סופה להביא לייאוש. לדבריו, רק האמונה יכולה לשחרר את האדם, במידת מה, מן הייאוש.