"לסלוח, פירושו להניח למה שהיה - לחלוף, למה שיהיה - לבוא, ולמה שישנו - להיות"
שנה חדשה בפתח. ביהדות, מכין אותנו חודש אלול לקראתה באמירת סליחות.
כדי לקבל את השנה החדשה ולאחל לעצמנו את השפע בחיינו, אנחנו צריכים קודם כל לנקות ולטהר את עצמנו ממעשים שעשינו בשנה אחרונה ועליהם אנו מוותרים. אחד הדברים החשובים ביותר הוא אמירת סליחות.
מסופר על מורה אחד שנתן תרגיל לתלמידיו: מחר תביאו לכיתה תפוח אדמה ושקית ניילון. תלמידיו לא הבינו את הבקשה המוזרה אבל עשו כדבריו. המשימה הייתה לשים את תפוח האדמה בתוך שקית, לסגור אותה ולקחת אותה לכל מקום בלי להיפרד ממנה אפילו לדקה, ככה במשך שבוע. לאחר שבוע חזרו תלמידיו מתוסכלים מאוד כי כבר לא יכלו לסבול את ריח הריקבון של תפוח האדמה. באותו יום המורה הסביר להם שיעור חשוב. תתארו לעצמכם שתפוח האדמה הוא הכעסים שלכם. אתם סוחבים את הריקבון בתוך הגוף שלכם. לזרוק את השקית זה קל, האם אפשר גם לזרוק ולהיפטר מהכעסים בכדי שהריקבון לא יתפשט בכל הגוף?
עלינו לסלוח לא לכעוס, הסליחה משחררת והכעס עוזב את הגוף ומפנה מקום לתחושות של אושר ותקווה.
חלק משמעותי בתהליך העבודה העצמית על מודעות, הוא לסלוח. לסלוח למי שאנו כועסים. לסלוח למי שממש הכעיס אותנו, לשלוח סליחה מעומק הלב. ולמי בעיקר?
לאנשים משמעותיים שהשפיעו עלינו וגרמו לנו להרגיש לא טוב. דמות ש"בגללה" אנו מרגישים תקועים. זה יכול להיות הורה, חבר, בן זוג, בן זוג לשעבר. חשוב ביותר להוסיף לרשימת "הנסלחים" כמובן גם את עצמנו.
וכאן אביא סיפור קטן: הייתה פעם אישה שישבה בכיכר השוק. כל מי שנקלע לבעיה היה בא ויושב מולה, מספר לה מה הבעיה שלו
היא הייתה חושבת ומהרהרת קצת, הופכת והופכת, ובתמורה מספרת לו סיפור.
את הסיפור הזה היה אותו אדם מגלגל בראשו עד שפתרון בעייתו שלו היה צץ ועולה לנגד עיניו. יום אחד באה וישבה מולה אישה צעירה כבת שלושים. "הבעיה שלי היא" אמרה "שאני לא מתאימה לשום דבר. ניסיתי המון עבודות. לא התאמתי לאף עבודה. גרתי בהמון מקומות. לא התאמתי לשום מקום באמת. יצאתי עם הרבה בחורים - אף פעם לא הרגשתי שאני מתאימה. " מספרת הסיפורים ענתה מיד "במקרה שלך אני לא צריכה אפילו לחשוב כי גם אני פעם הייתי במצבך, אבל לא היה לי את מי לשאול ולכן יצאתי לחפש את התשובה לבד. עברתי ערים וכפרים, גאיות ונחלים, כרמים ובוסתנים ויום אחד, אני מוצאת את עצמי הולכת בדרך. שדות מימין, שדות מלוא העין משמאל וחוץ מזה - כלום. אחרי הליכה של כמה שעות ראיתי מעבר לשפול הגבעה חומה הניצבת בשולי הדרך. מרחוק יכולתי לראות עליה כתמים צבעוניים, חלקם גבוה על החומה, חלקם נמוך וחלקם מפוזרים להם ככה באמצע. התקרבתי במהירות ועמדתי מול החומה. אז ראיתי שאותם כתמים צבעוניים היו מטרות, כאלה שיורים בהן חיצים. בליבה של כל מטרה היה נעוץ בביטחון - חץ. מי יכול היה לעשות עבודה כל כך מדויקת? שאלתי את עצמי. אבל לא היה שם את מי לשאול אז המשכתי ללכת. מעבר לראש הגבעה עמד בית קטן ובחצר עמדה רכונה מעל ערוגה בחורה צעירה ממני בהרבה. ניגשתי אליה ושאלתי אותה - את במקרה יודעת מי ירה את החיצים למטרות שעל החומה במורד הדרך? היא התרוממה וענתה בביישנות - אני. אבל איך זה יכול להיות, הקשיתי, את כל כך צעירה! האמת היא, ענתה הצעירה, שקודם יריתי את החיצים ואחר כך ציירתי את המטרות. "מזה למדתי הרבה" אמרה המספרת לאישה המוטרדת שישבה מולה. "למדתי שקודם כל אני צריכה למצוא מה מתאים לי, לא למה אני מתאימה. מצאתי מה מתאים לי וסביב זה בניתי את חיי. "
נהיה מי שאנו, ננסה לזהות את המגרעות שלנו, נבחין בצדדים החיוביים שלנו, ננסה להיות מודעים יותר למי שאנו באמת, ללא המסכות שאנו לובשים והמסכות שהסביבה הלבישה לנו. רק כך נוכל לקבל את עצמנו באמת. והכי חשוב, רק כך נוכל לסלוח לעצמנו שאנו לא מישהו אחר...
התהליך שאדם שולח את סליחתו למקור שהכעיס אותו עד כה, הינו תהליך קשה אולם אם נבצע אותו מעומק הלב, כלומר בכנות מרבית עם עצמנו, נקטוף את הפירות די מהר. במהלך התהליך, נחוש כי הוא מנקה אותנו ועוזר לנו להיפטר מאנרגיות לא טובות, המושלכות מאחורי גוונו. נחוש כי אנו קלים לפתע, נמלאים בתקווה רבה ונכונים לקלוט את השפע הסובב אותנו. תהליך זה יכול וצריך להתבצע תמיד, אך אין עיתוי מתאים יותר, כמו תחילת שנה חדשה המביאה איתה את בירכותיה. ישנם האומרים כי השמים בעת הזאת, פתוחים יותר כדי לשמוע את בקשותינו. איך עושים את זה?
אתן שתי דרכים עוצמתיות מניסיוני, ממגוון רב הקיים.
דמיון חופשי - יושבים, עוצמים עיניים ונכנסים להרפיה. רואים את האדם שפגע בנו ומדמיינים איך אנחנו מדברים איתו וסולחים לו על המעשים שלו. מעשיו לא היו ראויים ואיננו מסכימים להם. אנו לא היינו נוהגים כך בוודאי אך להיעלב ולהיפגע זו בחירה שלנו. נסלח לאדם כי כך אנו משנים את בחירתנו שנעשתה בעבר ונחוש כי פגיעתנו תתפוגג. תוך תחושת הקלה ושחרור.
כתיבה אינטואיטיבית - בוחרים עיתוי נוח, מוצאים פינה שקטה בבית, לוקחים עט ודף ופשוט כותבים כל מה שיוצא, אבל כל מה שיוצא! גם אם בהתחלה לא ברורה התכלית והדברים יוצאים סתמיים, בהמשך, זה מגיע. אנו מוצאים עצמנו מול תמונות שונות שעולות ממעמקי הנפש. תעצומות הנפש המלוות את התהליך, עשויות להביא לידי דמעות ותחושת התרסקות, אך זהו מין קתרזיס שבסופו נחוש בהתנקות. ישנם הממליצים לכתוב ביד שאינם מורגלים, כדי לזרז את התהליך, אך מניסיוני מצאתי כי הדבר לא מתאים לכולם.
והכי חשוב, לא משנה באיזו דרך נבחר, ובפרט שהתהליך יעשה בכוונה טהורה, מעומק הלב. רק כך נחוש כי הגוף משתחרר. הנפש והרוח יהיו מוכנים לשנה החדשה, להתחדשות אמיתית ולקבלת השפע לו אנו זכאים.
050-3331-331